אודות

הגשש החיוור אמרו פעם ש”העולם מצחיק, אז צוחקים”. מבחינתי, העולם תמיד היה מקום מפחיד. אני לא מתכוון לכל אותם משפטים מתוחכמים שטוענים שמהדורת החדשות היא סרט האימה הטוב ביותר, וגם לא על תיאוריות תקשורתיות כמו “תסמונת העולם האכזר” שאומרת שתכנים שונים המוצגים בתקשורת גורמים לאנשים להאמין שהעולם אכזרי ואלים יותר ממה שהוא באמת.

יכול להיות שהעולם שלנו באמת מפחיד במציאות ושכל אחד יכול להיכנס בשנייה לסרט אימה משלו. אני, בכל אופן, מעדיף לצרוך את האימה שלי לתוך הווריד ממרחק ביטחון: דרך המסך או על נייר, בטיול בחו”ל או אפילו בתוך הבית (מוצרי אימה, כמובן). החדשות הטובות הן שיש מספיק אימה לכולם… אם רק יודעים איפה לחפש אותה.

חי בסרט. אימה

שמי ליאור פרג’. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד רציתי להיות בתוך סרט אימה – או לפחות לראות כזה. מתישהו כשהייתי בסביבות גיל 12-11, אחותי הגדולה – שגדולה ממני בשלוש שנים – הזמינה חברים לראות את אחד מסרטי “סיוט ברחוב אלם”, שהוקרן בערוץ הסרטים ז”ל. ישבתי בהתלהבות בחדר עם החבר’ה הטובים, עד שאמא שלי גילתה אותי. “אתה ער? לך לישון!”, היא דרשה בתוקף. “בחלום!”, אמרתי לה, בפרפרזה על הסרט ולימים גם על השיר ההוא של אנה זק. אבל הקשבתי. יצאתי מהחדר וניסיתי להקשיב לסרט דרך חור המנעול, אבל זה היה קצת מטופש כי לא ממש שמעתי משהו וממש לא ראיתי כלום. אז החלטתי לגדול קצת ולחזור אל עולם האימה אחר כך, כשאתבגר.

כמה ימים לאחר מכן, ראיתי סרט אימה סתמי בטלוויזיה. הוא היה די כושל – למיטב זכרוני, אחד ההמשכונים של “המנסרים מטקסס” – אבל עשה מספיק כדי לפתוח לי את התיאבון. מאז זה התחיל. סרטי האימה ליוו אותי לכל אורך גיל ההתבגרות, אי שם בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. מה שהשתנה הוא אופן הצריכה שלהם. פעם, כדי לראות סרט היינו צריכים לקוות שהוא ישודר בטלוויזיה (לרוב בשעות מאוחרות) או לשכור אותו מהבלוקבסטר ז”ל. בבילויי ערבי שישי עם החברים נחשפתי בצורה הזו לכמה סרטי אימה חשובים יותר או פחות, החל מקלאסיקות כמו “מגרש השדים” או “הניצוץ” ועד לסרטים שיצאו בערך באותה תקופה, כמו “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון”, “החוש השישי” או “האחרים”. השנים חלפו וסרטי האימה הפכו לזמינים הרבה יותר. הטלוויזיה הרב ערוצית נכנסה לתמונה, מספר בתי הקולנוע גדל ו..אממ… היו דרכים אחרות לראות סרטים מהר יותר. אז ראיתי מאז עשרות, מאות ומתישהו גם אלפי סרטים, כי היום בעידן האינטרנט, הטלוויזיה הרב ערוצית, נטפליקס וכל הג’אז הזה, ההיצע הוא פשוט אינסופי.

בשלב מסוים, החלטתי לנסות ללמוד קצת על עולם האימה. זה לא קרה בתיכון: מכיוון שהיו לי משקפיים, החלטתי ללכת בעקבות אחי הגדול וללמוד מחשבים בתיכון. זה לא היה הרעיון הכי מוצלח, כי די מהר הבנתי שאני נמשך יותר למילים ולמקצועות עיוניים מאשר למספרים, לנוסחאות ולאלגוריתמים. בהמשך, בשלב מסוים היה לי ברור שלימודי קולנוע ותקשורת הם מה שהכי מעניין אותי – כי מה לעשות שאין עדיין תואר בלימודי אימה. אז אחרי השירות הצבאי, בו שימשתי כצלם וכעורך וידאו, נרשמתי ללימודי תואר ראשון משולב של תקשורת וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מיד אחר כך השלמתי תואר שני בתקשורת, בשילוב לימודי עיתונות, באותה אוניברסיטה.

שמחתי לכל נקודת השקה לעולם האימה במהלך הלימודים, והיו כמה (לא מספיק) כאלה: החל מקורס מעולה על סרטי אימה שהעביר מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני, דרך ניתוח מרתק של “פסיכו” או “הניצוץ” בקורס בנושא פסיכואנליזה בקולנוע של הנרי אונגר ועד לכתבת צבע שעשיתי על סדרת סרטי ה”מנסרים מטקסט” לקראת יציאת סרט נוסף בסדרה (“המנסרים מטקסס 3D” מ-2013, למעוניינים) או סמינר שהכנתי על מתח ועונג בסרטי טורצ’ר פורן, שמנסה להבין למה לעזאזל אנשים רואים את הסרטים האלו ומה בדיוק הקשר בין קיום יחסי מין לביתור גופה. נהניתי לקרוא עשרות מאמרים שמנתחים סרטי אימה, וזה די חריג במחוזות האקדמיים. שמחתי לגלות עולם שלם של ידע, והתאכזבתי לקרוא כמה תיאוריות שמפקפקות בשפיות שלי.

אימה.. אימה בכל מקום

לקראת סיום תואר הראשון, התחלתי להפוך את חיידק הכתיבה שהיה לי תמיד למקצוע. פתחתי עסק של שירותי תוכן וכתבתי כמעט על כל נושא שבעולם, בכל סגנונות הכתיבה. זה לא שכתבתי הרבה על אימה, אם בכלל. אלא שבכל זאת הבנתי מהר מאוד שעולם האימה חורג בהרבה מגבולות המסך הקטן או הגדול. כשכתבתי הרבה מאוד על תיירות ופנאי – נושא אחר שקרוב לליבי – גיליתי שיש בכל רחבי העולם אטרקציות מהנות ומפחידות מאוד, כולל מקומות נטושים, מוזיאונים, סיורים בעקבות רוחות רפאים או סיפורי זוועה, חדרי בריחה מפחידים ושאר הפתעות, בחלקם הקטן יצא לי לבקר. כשערכתי מגזין בנושא עיצוב הבית והמטבח, או כתבתי מדור לסקירת גאדג’טים במגזין אחר, נתקלתי בעולם שלם של מוצרים בהשראת דמויות וסרטי אימה שיכולים לפאר כל פינה בבית. וכשראיתי בזמני הפנוי משחקי כדורגל, גיליתי במשך שנים שלאהוד את ליברפול זה קצת כמו סרט אימה (עד שהגיע קלופ והפסיק לנו את הסיוטים, אבל זה כבר דיון למקום אחר).

במידה מסוימת החיים שלי הפכו להיות קומדיה רומנטית יותר מאשר סרט אימה: התחתנתי (עם רופאה, לא עם ערפדית), קניתי בית (בחולון, אבל לפחות לא רדוף רוחות), הקמתי משפחה של שתי ילדות מקסימות (אוהבות לצייר, אבל לא שדים ורוחות) ואפילו זכיתי לראות אליפות של ליברפול. אלא שהאימה תמיד נמצאת שם, מלווה אותי כשאני מחפש אסקפיזם או סתם להעביר כמה שעות של פאן טהור בלילה, כשכולם ישנים.

אז החלטתי לנסות לאגד לכם את כל עולם האימה – על הסרטים, המוצרים, האתרים התיירותיים וההיבטים האחרים שלו – באתר הזה, כי הבנתי שאני לא לבד. יש בישראל ובעולם אינספור חובבי אימה, ככה אני לפחות מקווה, ואין מספיק אתרים באינטרנט המיועדים להם.

אז שיהיה ביקור מהנה באתר הכי מפחיד בעולם.