15 עובדות מפתיעות על החוש השישי שכדאי לא לגלות לאחרים
נדירים המקרים בהם אני מצליח לגלות טוויסט של סרט אימה במהלכו. הסיבה העיקרית, אם יורשה לי לתרץ, היא שבדרך כלל אני לא ממש מנסה. אני מעדיף להיות מופתע ולהימנע מספקולציות, תרחישים או רשימת חשודים במהלך הסרט. גם אם עולה אצלי מחשבה, אני מנסה להדחיק אותה ולא לפתח יותר מדי. הבעיה היא שיש סרטים שמצליחים להפתיע אותי, כמו הרבה מאוד מצופי האימה, ושנייה לאחר מכן מעלים מחשבות על "איך לעזאזל לא עלינו על זה קודם?". "החוש השישי", יצירת המופת מלפני 25 שנה, עונה בעיניי על ההגדרה הזו.
יכול להיות שפשוט הייתי צעיר מדי אז, בשנות התיכון שלי, כשראיתי את הסרט בערב שישי עם חברים. אולי מראש הרמזים ששתל הבמאי לטוויסט הגדול נשזרו בצורה יצירתית, שקל לפספס אותה בצפייה ראשונה. השורה התחתונה היא שהטוויסט של "החוש השישי", אחד המפורסמים בקולנוע בעשורים האחרונים, תפס הרבה מאיתנו לא מוכנים. במהלך השנים ניסינו להבין האם מדובר ביותר מאשר סרט עם טוויסט, או אם יכולה להיות לו הצדקה אחרי שאנחנו יודעים שברוס ויליס הוא…אממ… משהו.
בסקירה הבאה, נציג 15 עובדות על "החוש השישי", חלקן מפתיעות או אפילו עם טוויסט של ממש. בואו ללמוד על תהליך ההפקה הדי ייחודי, הרמזים שמאפשרים לנו לראות ש – ***טוב, פאק איט! עברו כבר 25 שנה, וסביר להניח שאתם יודעים שכבר שברוס ויליס הוא רוח רפאים **** – ההשפעה של הסרט על הקריירה של הבמאי והשחקנים שעשו בו את תפקיד חייהם.
מהו החוש השישי?
עוד לפני שמתייחסים לסרט עצמו, כמה שורות על החוש השישי, שהעניק לו את השם שלו ומסביר במידה מסוימת את העלילה. החוש השישי, הידוע גם בתור תפיסה על חושית, הוא תופעה על טבעית עם רעיון די פשוט. לפיה, אנשים מסוימים מקבלים מידע מהסביבה או משפיעים עליה, לכאורה, בלי שהם משתמשים בחמשת החושים הידועים לאתם (אתם יודעים: ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש). במילים אחרות: כאשר עולות תחושות שלא ניתן להסביר בחמשת החושים ה"רגילים".
תחת המטריה הרחבה של החוש השישי, אפשר למצוא כמה יכולות על טבעיות, היפותטיות או לא, חלקן כיכבו בסרטי אימה: טלפתיה, ראייה מרחוק, פרה קוגניציה (תחזית נכונה של אירוע עתידי בלתי צפוי) וכנראה שגם תיקשור עם אנשים מתים, שלא יודעים שהם מתים.
למרות שהמדע עצמו מתנגד לחוש השישי, שכמובן לא ניתן להוכיח בצורה אמפירית, חלק גדול מאוד באוכלוסייה מאמין בסוגים שונים של תפיסה על חושית.
מה העלילה של החוש השישי? (אזהרת ספוילר)
אם לא הייתם בפלנטת האימה בעשורים האחרונים, נספר במרכז "החוש השישי" עומד פסיכולוג ילדים בשם ד"ר מלקולם קרואו (ברוס ויליס בתפקיד מצוין, הרבה לפני שהחיים שלו הפכו לסרט אימה בנסיבות בריאותיות חמורות), שבסצנה הראשונה של הסרט נורה על ידי מטפל שלו לשעבר, אחרי שלא הצליח לעזור לו לכאורה.
כמה חודשים לאחר מכן הוא מתחיל לטפל בילד בשם קול (היילי ג'ואל אוסמנט), בן של אם חד הורית בשם לין (טוני קולט, הנהדרת כהרגלה). קול הוא ילד דחוי שהחברה מגדירה בתור "פריק", בעקבות מה שמזהים בתור הפרעות נפשיות. בפועל, ד"ר קרואו מגלה שלילד יש "חוש שישי", שמאפשר לו לתקשר עם המתים, חלקם מסתובבים בעולם ולא מודעים לעובדה שהם מתים.
אחרי מסע שהוא קצת מפחיד ואפילו מרגש, אנחנו מקבלים את הטוויסט שנחשב לאחד המפורסמים בתולדות קולנוע האימה (אזהרת ספויילר, אבל פאק איט! עברו כבר שנה 25 והטוויסט הזה מאוד זכור ומצוטט!) ש***ברוס ויליס הוא רוח רפאים, שמת באותה תקרית בתחילת הסרט ושרק הילד מצליח לתקשר איתו כי הוא הרי מתקשר עם רוחות רפאים***.
מי ביים את החוש השישי?
ממשיכים עם עובדות די בסיסיות, והפעם האדם שעומד מאחורי הסרט. "החוש השישי" הוא ה-סרט של הבמאי ההודי מ.נייט שאמלאן, שהפך אותו לסנסצניה בינלאומית וגם גרר כמה השוואות לאלפרד היצ'קוק, בזכות הטוויסטים וגם זכר להופעות האורח המרובות של שאמאלן בסרטיו.
שאמלאן הגיע בכלל ממשפחה עם הרבה מאוד רופאים ובעלי מקצוע עם תארים נכבדים, אבל נמשך דווקא לקולנוע, ולפי הדיווחים יצר כ-45 סרטים ביתיים עד גיל 17 (ובינינו, באותה תקופה זה היה קצת יותר מורכב מאשר היום, כשכל יוצר תוכן עם מצלמה מפיק סרטוני אימה לטיקטוק). למעשה, הופעת האורח של שאלמאן בתור רופא היא מחווה למשפחה. מספרים שהוא ממש לא היה מרוצה מההופעה שלו והחליט לחתוך כמעט את כולה.
הסרט זכה להצלחה אדירה בקופות, כמו שנראה בהמשך, והפך את שיימלאן לאחד השמות המבוקשים בהוליווד. אחר כך הגיעו עוד כמה סרטים לא רעים בכלל, כמו "בלתי שביר" ו"סיינס", שזכו להצלחה מרשימה מאוד בקופות. שאמאלאן הלך עם האמת שלו וסירב לכמה הצעות מפתות לאורך הקריירה, כמו חלק מסרטי הארי פוטר או סיפורי נרניה. יכול להיות שהוא שילם על זה, כי אחרי ההצלחה של הסרטים הראשונים הגיעו כמה נפילות, מבחינה מסחרית או ביקורתית, כמו "הכפר" (2004), "נערה במים" (2006), "ביום שזה יקרה" (2008, כולל אחת מתצוגות המשחק המחרידות בתולדות הקולנוע של מארק וולברג), "איירבנדר" (2010) ו"העולם אחרי" (2013) האיום עם ויל סמית' ובנו.
מספרים שהיה קשה מאוד לשאמלאן להתאושש מהסרטים האלו, כך שלצורך הפקת "הביקור" מ-2015 הוא מישכן את ביתו הפרטי כדי לקבל הלוואה של 5 מיליון דולר. הסרט המאוד מהנה הצליח וגרף כמעט 100 מיליון דולר, ובשנים האחרונות הסרטים של שאמאלאן נעים בין מוצלחים ("ספליט", "מיסטר גלאס") לבינוניים מאוד ("דפיקה בדלת" או "זמן" הסופר מאכזב).
החוש השישי היה להיט עצום בקופות
באותה תקופה, דיוויד פוזל עמד בראש ההפקות של אולפני וולט דיסני. הוא התלהב מאוד מהתסריט של שאמלאן והחליט לקנות אותו תמורת שלושה מיליון דולר, למרות ההתנייה של שאמלאן שהוא יהיה היחידי שיוכל לביים את הסרט. מכיוון שפוגל עשה את זה בלי לקבל את אישור התאגיד, הוא פוטר זמן קצר לאחר מכן. אבל השאר היסטוריה.
"החוש השישי" הופק בסופו של דבר בתקציב של כ-40 מיליון דולר, פלוס כ-25 מיליון דולר עלויות שיווק, פרסום וכדומה. באופן די מקרי, או שמא מתוכנן, הוא יצא למסכים בדיוק ביום ההולדת ה-29 של מ. נייט שאמלאן, ב-29 באוגוסט 1999.
הוא זכה להצלחה אדירה בקופות, והחזיר יותר ממחצית העלות שלו כבר בסוף השבוע הראשון. נכון לעכשיו עומד על הכנסות של יותר מ-672 מיליון דולר ברחבי העולם. במשך הרבה מאוד שנים הוא גם היה סרט האימה המצליח ביותר מאז ומעולם (!), וכיום הוא מדורג במקום השני ברשימה המכובדת, אחרי "זה" שעקף אותו ב-2017 עם הכנסות של למעלה מ-702 מיליון דולר.
בשנת 2000, אגב, "החוש השישי" גם היה סרט הווידאו וה-DVD הנמכר ביות. הרבה מאוד השתנה מאז.
החוש השישי היה מועמד לכמה אוסקרים, אבל לא זכה
כתבנו כבר באתר על הסלידה של האקדמיה לקולנוע מסרטי אימה, שגורמת לכך שיש התעלמות כמעט מוחלטת מהם או מהופעות מרשימות של שחקנים ושחקניות בז'אנר. "החוש השישי" הוא אחד מחמשת סרטי האימה הבודדים שכן זכו למועמדות של הסרט הטוב ביותר, לצד "מגרש השדים", "מלתעות", "שתיקת הכבשים" ו"ברבור שחור" (עד כמה שאפשר לכנות את היצירה המהפנטת הזו סרט אימה).
הסרט היה מועמד לחמישה פרסים נוספים: שחקן משנה (היילי ג'ואל אוסמנט), שחקנית משנה (טוני קולט), במאי (מ. נייט שאמלאן), תסריט ועריכה. בניגוד לשאר סרטי האימה ברשימה האקסלוסיבית של מועמדויות לפרס הסרט הטוב ביותר, הוא היחידי שיצא מהטקס עם המחמאות אמנם – אבל בלי פרס אחד.
טוני קולט אמנם הפסידה את האוסקר באותה שנה לאנג'לינה ג'ולי על התפקיד המצוין שלה ב"נערה בהפרעה", וג'ואל אוסמנט למייקל קיין על "תקנות בית השיכר" הסתמי, אבל לדעת כותב שורות אלה – שהוא קצת משוחד, כי "החוש השישי" הוא סרט אימה – לפחות אחד מהם היה צריך לצאת על הפסלון ביד. המשחק שלהם, למשל בסצנה המאוד מרגשת בה קול מספר לאמו על המפגשים שלו עם רוח הרפאים של סבתו, הוא יוצא דופן. באופן חריג בסרטי אימה, הסצנה הזו אפילו הביאה את כותב שורות אלה כמעט לכדי דמעות.
שאמלאן דמיין את ברוס ויליה כבר בתסריט הראשוני, אבל במקצוע אחר
מ. נייט שאמלאן תיאר שכבר בזמן כתיבת התסריט, הוא יכל לדמיין רק את ברוס ויליס בתור הגיבור הראשי של הסרט. גם דיסני, שהפיקה את הסרטים, די זרמה על הרעיון מהסיבה הפשוטה שברוס ויליס היה "חייב" לה שלושה סרטים. זמן קצר לאחר מכן הוא עמד בראש הפקה של הסרט The Broadway Brawler, בו היה אמור גם לככב. אלא שתוך שלושה שבועות בערך הוא פיטר את רוב הצוות, כולל הבמאי המיועד, וגרם לכך שדיסני ירדה מהפרויקט והפסידה כ-17.5 מיליון דולר.
ברוס ויליס היה חייב "לתרום" חלק מהמשכורת שלו בסרט הזה ובשניים שבאו אחריו ("ארמגדון" ו"הילד") לדיסני, כדי לפצות על ההפסד. הוא קיבל על התפקיד שלו ב"החוש השישי" "רק" כ-10 מיליון דולר, בערך מחצית מהסכום שנהג לקבל באותה תקופה.
ואגב, בגרסאות המוקדמות של התסריט, היה לדמות של ויליס דווקא ייעוד אחר. התכנון הראשוני של שאמלאן היה שהגיבור הראשי יהיה צלם של זירות פשע, ולא פסיכולוג ילדים.
הציטוט האייקוני נחשב לאחד המפורסמים בקולנוע
הציטוט המפורסם ביותר מ"החוש השישי" הוא "אני רואה אנשים מתים", בו הילד החביב מספר לפסיכולוג על הבעיה שהוא מסתיר מאחרים. הציטוט הפך לכל כך אייקוני, עד שמכון הסרטים האמריקאי דירג אותו במקום ה-44 ברשימת 100 הציטוטים הגדולים בתולדות הקולנוע. במקום הראשון, אם תהיתם, הוא "למען האמת, יקירתי. אני לא שם קצוץ" (Frankly, my dear, I don't give a damn.") של רט באטלר ב"חלף עם הרוח" האגדי משנת 1939.
ברוס ויליס כבר ראה אנשים מתים
באופן די אירוני, הדמות של ברוס ויליס אמרה משפט דומה במותחן המדע בדיוני האפוקליפטי "12 קופים" ב-1995, על אדם ששורד מגפה ונשלח חזרה להווה, בו רוב האוכלוסייה הושמדה על ידי נגיף, במטרה לספק מידע מועיל מהעתיד שעשוי לסייע לחורבן בהווה. באחד הסצנות בסרט, אומרת דמותו של ויליס: "כל מה שאני רואה הוא אנשים מתים". הסתכלת פעם במראה, ברוס?
טוני קולט ראתה… שעונים מקוללים?
בלא מעט סרטי אימה, אנחנו שומעים סיפורים על חוויות מוזרות מהסט. החדשות הטובות הן שבניגוד לכמה סרטים חשובים אחרים, נראה ש"החוש השישי" הוא לא סרט מקולל, שכרוך בהתרחשויות לא נעימות במהלכו או אחריו. בכל זאת, טוני קולט תיארה מקרים מוזרים שחוותה במהלך תקופת הצילומים בפילדלפיה. לדבריה, היא הייתה מתעוררת בלילות בחדר המלון שלה, התהפכה והביטה על השעון. הספרות היו תמיד זהות: 1:11, 3:33, 4:44 וכן הלאה, מה שכמובן הפחיד אותה.
טוני קולט חשבה שזה סרט דרמה
לא מזמן כתבנו כאן על "הניצוץ", בו חלק מהשחקנים לא היו מודעים לכך שמדובר בסרט אימה: כמו הילד דני. טוני קולט, שקיבלה מועמדות ראוייה מאוד לפרס האוסקר של שחקנית משנה עבור התפקיד, תיארה משהו דומה. לדבריה, הסיבה שהיא נמשכה כל כך לסרט הייתה ה"אותנטיות הרגשית" שלו. רק אחרי שהסרט יצא למסכים והיא ראתה אותו, היא הבינה שזה בעצם סרט אימה.
מספרים גם שאבא של היילי ג'ואל אוסמנט סיפר לו שהתסריט שביקש ממנו לקרוא יותר מפעם אחת הוא "סרט על תקשורת", ולא סרט אימה.
במשך שנים, ניסו לקבוע אם מדובר בסרט אימה
הרבה מאוד סרטי אימה, כולל המוצלחים שבהם, משחקים בין ז'אנרים. עד היום יש מחלוקת האם "החוש השישי" הוא סרט אימה קלאסי, כי בכל זאת יש בו רוחות רפאים וכמה סצנות מבהילות או מפחידות. מצד שני, האימה בו היא יותר "לייט", והסרט מזכיר בלא מעט אספקטים מותחן פסיכולוגי.
שאמלאן עצמו התייחס לאותה מחלוקת, בראיון ל-Daily Mail הבריטי. "לא אכפת לי מפחדים, אבל הם לא מה ששולט בסרט", הוא אמר. "לקחתי את מה שבדרך כלל עושים בסרטי אימה, אבל עשיתי את זה במותחן פסיכולוגי. זו הבחנה חשובה, כי בעוד שלז'אנר האימה יש מטרה להפחיד, מותחן פסיכולוגי הוא בגדר תעלומה".
באיטליה, אגב, החליטו לאסור על הקרנת הסרט. בסין, הסרט נקרא "הוא רוח רפאים!" – או איך שלא אומרים את זה בסינית – מה שמראה שהסינים אמנם הורסים סרטים, אבל עם חוש הומור בריא.
כבר עשו את הטוויסט קודם… בניקולודאון
אחרי ש"החוש השישי" יצא, כמה מעריצים הדוקים ציינו שהעלילה שלו מזכירה מאוד פרק בסדרת הטלוויזיה "מי מפחד מהחושך?" של ערוץ ניקולודאון, שהופקה בשני חלקים: חמש עונות בשנים 1996-1992, ושתי עונות נוספות בשנים 2000-1999. אחד הפרקים בסדרה המקורית, תחת השם "הסיפור של נערת החלומות" מ-1995, מציג אח ואחות בשם ג'וני ואריקה שעובדים יחדיו באולם באולינג. בשלב מסוים, ג'וני מתחיל לראות בחורה יפה שקוראת לו, ואריקה מספרת ש"נערת החלומות" היא ילדה בשם דונה, שמתה בעבר בתאונה.
הטוויסט – תחזיקו חזק – הוא שאנחנו מגלים שגם ג'וני מת, ושרק אריקה יכולה לראות אותו. למעשה, דונה היא חברתו של ג'וני, שנהרגה יחד איתו באותה תאונה. אחרי הגילוי, ג'וני נפרד מאחותו ומצטרף לדונה.
בראיונות, אגב, שאמלאן טען בתוקף שמדובר כנראה בצירוף מקרים. "זה ממש מוזר! אני לא חושב שאי פעם ראיתי את התוכנית הזו", הוא אמר. "אני לא רוצה להתעלם מדבר מה שאולי השפיע, אבל שום דבר לא מצלצל מוכר כשאתה אומר את זה". לדבריו, הזיכרון שהוליד את הסרט הוא דימוי שיצר במחברת שלו, של ילד שעומד לבד במדרגות, בהלוויה. הוא חשב פתאום מה היה קורה אם אותו ילד היה מדבר עם האדם שמת זמן קצר קודם לכן.
החוש השישי דיבר (גם) על הצופים
ב"החוש השישי", שאמלאן הראה יופי של יכולת קולנועית. היו בתסריט הרבה מאוד רמזים שמשום מה הרבה אנשים פספסו במהלך הצפייה הראשונה (אופס), חלק מהם באים לידי ביטוי בתור פלאשבקים, בסצנה בה ד"ר קרואו מגלה מה הוא באמת, ובאחרים אפשר לשים לב רק לאחר כמה צפיות. לדוגמה, העובדה שהלבוש של ד"ר קרואו לאורך הסרט די דומה (עם שינויים נקודתיים) למה שהוא לבש בסצנה בה הוא מת. יכול להיות שמדובר ב"קוד לבוש" של פסיכולוג ילדים, אבל גם בעוד רמז ששאמלאן נותן לנו.
לצד זה, שאמלאן עשה שימוש חכם באמצעים של המדיום הקולנועי. הסרט למשל הראה שהטמפרטורות יורדות כשיש רוחות רפאים כועסות בסביבה, עד לרמה בה רואים את אדי הנשימות של הדמויות. כשהוא משתמש בצילומי פאונד פוטג', כמו בסצנה מרגשת נוספת בה אנחנו מגלים שאימה של קירה (מישה ברטון באחד התפקידים הראשונים שלה), הוא אומר גם משהו על הצופים. אני בהחלט מתחבר לניתוחים ש"החוש השישי" הוא במידה רבה סרט רפלקסיבי, בו לא רק הגיבור רואה את מה שהוא רוצה לראות, אלא גם הקהל.
הסרט סיפק רמזים לטוויסט בצבעים
אדום הוא אחד הצבעים השחוקים בקולנוע האימה, מסיבות שונות. בסרט הנוכחי, שאמלאן השתמש בצבע האדום גם כדי לסמן שרוח רפאים מתקרבת או נמצאת בסביבה: ממש על קצה המזלג, הצבע האדום פיאר בסרט ידית דלת, כדור, סוודר, צעיף, קסדה ואפילו מרק עגבניות, שהבחירה בו כנראה לא הייתה מקרית. לפעמים המשמעות של האדום היא סימבולית במסע הגילוי, כמו הבלון האדום במסיבה, בין כל בלוני הפסטל, שמוליכים את קול במעלה המדרגות, שם יותקף ויוכנס לארונית על ידי ביריונים.
הנה סרטון מצוין שמנתח את השימוש של שאמלאן בצבע האדום והמשמעויות שלו:
מספרים שבמהלך ההפקה שאמלאן ראה שהצבע האדום בולט בכמה סצנות שלא קשורות לכאורה לעולם המתים, וביקש לחתוך את הסצנה או לשנות את הצבע. הוא חזר בכמה סרטים אחרים שלו על מוטיב הצבע האדום כמסמל משהו מסוכן, לדוגמה ב"הכפר".
היילי ג'ואל אוסמנט הבריק באודישן
היילי ג'ואל אוסמנט נותן את תפקיד חייו ב"החוש השישי", וזה נכון גם היום, כמה עשורים אחרי, כשניתן לראות אותו מבליח בכמה סרטי אימה לא רעים בשנים האחרונות ("ניב" של קווין סמית", וגם "צאי מזה" שכתבנו עליו לאחרונה). לפי הדיווחים, שאמלאן החליט לבחור בקלות את ג'ואל אוסמנט לתפקיד של קול אחרי שהבריק באודישן, אבל לא רק בזכות זה.
שאמלאן התרשם מהעובדה שמבין כל הילדים שנבחנו, היילי ג'ואל אוסמנט היה היחידי שהגיע עם עניבה לאודישן. הוא גם ציין בפני הבמאי שבלילה לפני האודישן, הוא קרא שלוש פעמים את התסריט. כשהצוות שאל אם הוא מתכוון רק לחלק שלו, ג'ואל אוסמנט ענה בשלילה: "לא. את כל התסריט".
לפי הדיווחים, כשג'ואל אוסמנט עזב את החדר, שאמלאן הנדהם פנה לאחראי על הליהוק ואמר לו שהוא לא בטוח שהוא ירצה לעשות את הסרט אם ג'ואל אוסמנט לא יהיה חלק ממנו.
