עובדות על פרויקט המכשפה מבלייר שיגרמו למצלמה שלכם לרעוד מפחד
יש סרטי אימה שגורמים לך להרגיש זקן. "פרויקט המכשפה מבלייר" משנת 1999 הוא דוגמה מובהקת. הסרט שנחשב לאחד המצליחים בקולנוע האימה, הקים לתחייה את תת ז'אנר הפאונד פוטג', עד כדי כך שחלק מהאנשים מגדירים אותו (בטעות!) כסרט הפאונד פוטג' הראשון. הוא הציג קמפיין שיווקי נהדר במינימום הוצאות, כשהליך ההפקה והצילומים היה ייחודי. אחריו הגיעו הרבה מאוד סרטי פאונד פוטג', עד שבסופו של דבר נראה שהנוסחה הפכה לקלישאה, ובשנים האחרונות אנחנו רואים פחות ופחות סרטים מהסוג הזה.
25 שנה עברו מאז ש"פרויקט המכשפה מבלייר" הגיע למסכים והדהים את העולם. אחרי שני סרטי המשך בינוניים (למעשה, סרט ההמשך "פרויקט המכשפה מבלייר 2: ספר הצללים" ואז סרט המשך ישיר לראשון שמתעלם מההמשך הקודם), ולפני שחברת ההפקות "בלומהאוס" תציג את הגרסה המחודשת שלה ללהיט האימה, אספנו עבורכם 15 עובדות מעניינות, מוזרות או מפחידות על הסיפור, הליך ההפקה הייחודי וההשפעות של הסרט.
פרויקט המכשפה מבלייר שבר את הקופות – וגם שיא גינס
"פרויקט המכשפה מבלייר" הוא אחד הסרטים המצליחים ביותר מאז ומעולם. הסיבה העיקרית היא שהתקציב שלו הוא נמוך בצורה מגוחכת: הסרט צולם בתקציב זעום של כ-60,000 דולר, שמגיע לסכום של כ-300,000-250,000 דולר אם מוסיפים את תהליך הפוסט פרודקשן והשיווק. היוצרים ניסו לצמצם עלויות, החזירו את אחת המצלמות לחנות אחרי הצילומים כדי לקבל החזר, ומכרו מצלמה אחרת שבה השתמשו בסרט באיביי, תמורת משהו כמו 10,000 דולר.
הסרט היה הצלחה מדהימה. הוא גרף יותר מ-248 מיליון דולר ברחבי העולם, מה שאומר – בחישוב פשוט שאנשים עשו, כי אני באופן אישי מתקשה גם עם חישובים פשוטים – שעל כל דולר שהוציאו בצילומים, הסרט החזיר כמעט 11,000 דולר.
כשהסרט יצא, הוא שבר את שיא גינס ונחשב לסרט שהפער בין התקציב להישגים שלו בקופות הוא הגדול מכולם. ב-2007 הגיע "פעילות על טבעית" של הישראלי אורן פאלי שלקח ממנו את התואר הזה, עם כ-193,000 דולר הכנסות לעומת תקציב של 15,000 דולר בלבד. הסרט גם החזיק במשך כמה שנים בתואר הסרט העצמאי הרווחי ביותר, עד ש"החתונה היוונית שלי" עקף אותו ב-2002.
זה לא (!) סרט הפאונד פוטג' הראשון
עכשיו, אתגר קטן: נסו להגדיר סרטי פאונד פוטג' (Found Footage) בלי להשתמש במשפט כמו "כן, אתם יודעים. סרטים כמו "פרויקט המכשפה מבלייר" או "קלוברפילד"". בעיקרון, זהו תת ז'אנר של סרטים בהם העלילה מוצגת בתור חומרי וידאו גולמיים, שהדמויות או המעורבות בסרט מצלמים, לכאורה כדי ליצור תחושה שמדובר בצילומים אמיתיים ואותנטיים. בפועל חלק מהסרטים האלו הפכו לקלישאתיים מאוד עם הזמן ואפילו לבלתי פשוטים לצפייה, למשל עם המצלמה הרועדת שעושה בעיקר כאב ראשון.
למרות ש"פרויקט המכשפה מבלייר" הקים לתחייה את תת ז'אנר הפאונד פוטג', בעיקר בזכות ההצלחה האדירה שלו, היו הרבה סרטים מהסוג הזה עוד לפניו. "שואת הקניבלים" (Cannibal Holocaust) השערורייתי של רוג'רו דאודטו מ-1980 נחשב בעיני רבים כסרט הפאונד פוטג' הראשון, אם כי סרט די אלמוני בשם "The Connection" מ-1961 היה הראשון שהשתמש בטכניקה.
מינימום צילומים, מקסימום הפקה
אם לא ראיתם משום מה את "פרויקט המכשפה מבלייר" ב-25 השנה שחלפו מאז היציאה שלו לקולנוע, הנה תקציר של האירועים. אנחנו עוקבים אחרי סטודנטית לקולנוע בשם הת'ר, שמעוניינת להכין סרט דוקומנטרי על אגדות אורבניות מסתוריות סביב העיירה בה היא מתגוררת: ברקיטסוויל, מרילנד (להלן בלייר) – ובמקרה הזה, על אגדת המכשפה מבלייר. היא יוצאת ליער יחד עם חברה ג'וש, שאמור לצלם את הסרט, והוא מביא את חברו מייק שיהיה אחראי לסאונד. מהר מאוד דברים מוזרים מתחילים להתרחש ביער, כמו סימנים שהחבר'ה מוצאים, קולות לא ברורים של ילדים ואפילו מישהו או משהו שתוקף את האוהל שלהם. כל זה לקראת סצנת הסיום של הסרט, בה אנחנו רואים את הדבר האחרון שאחת הדמויות ראתה לפני ש… אממ.. קרה לה משהו.
</p>
מספרים שאת "פרויקט המכשפה מבלייר" צילמו במשך שמונה ימים בלבד, מה שמסביר כנראה את התקציב המינימלי של הסרט. הסרט היה אמור להיות מצולם תוך שבעה ימים, אבל ביום האחרון הסוללה במצלמה התרוקנה, ככה שהיה צורך ביום צילומים נוסף.
תהליך העריכה והפוסט פרודקשן, לעומת זאת, היו ממושכים הרבה יותר ונמשכו כשמונה חודשים לפי ההערכות. העריכה המקורית של הסרט הייתה באורך של כ-150 דקות, אבל בסופו של דבר החליטו להשאיר את רוב החומרים על רצפת חדר העריכה, ונשארנו עם 81 דקות.
רוב הסרט מאולתר
"פרויקט המכשפה מבלייר" יצא לדרך עם תסריט, אבל הוא היה מצומצם מאוד. השחקנים קיבלו רק 35 עמודים, שתיארו באופן די כללי את האגדה על המכשפה מבלייר. ברור שזה לא קרוב מלהספיק כדי למלא זמן משך של סרט שנמשך כ-80 דקות.המשמעות היא שחלק גדול מאוד מהדיאלוגים ומההתרחשויות שאתם רואים בסרט, הם מאולתרים על ידי השחקנים. הסצנות התרחשו בחלק גדול ביוזמת אנשי ההפקה, ללא ידיעת השחקנים, כדי לשמור על מתח ואימה.
לא הייתה אמורה להיות בחורה בסרט
התכנון המקורי של היוצרים היה שבסרט יככבו שלושה גברים. אלא שבין הנבחנים היו גם נשים, והת'ר דונהיו הרשימה כל כך את הפקת הסרט, שהם החליטו לתת לה מקום. למעשה, הם נתנו לה את התפקיד של יוצרת הקולנוע הראשית בסרט, בעוד ששאר הגברים (ג'ושוע לאונרדו ומייקל סי וויליאמס) שימשו העוזרים שלה.
יכול להיות שהשחקנים עצמם לא סמכו אחד על השני, אם נאמין לדיווחים על כך שהותר דונהיו הגיעה לצילומים עם סכין, כי חששה לישון באוהל אחד עם שני גברים שהיא לא מכירה (ובואו, השחקנים האלו הם לא מוכרים).
השחקנים באמת הופחדו על הסט
לפי האגדה, בחלק מהמקרים צוות ההפקה עצמו הפחיד את השחקנים, ככה שתגובות הפחד שלהם נראות אותנטיות. למעשה, שלושת השחקנים הראשיים (התר דונהיו, מייקל סי וויליאמס וג'ושוע לאונרד), התבקשו לחתום בתחילת הצילומים על טופס שחרור, שבעצם נותן למפיקים את האפשרות "להתעסק עם הראש שלהם".
יש בסרט כמה סצנות שהשחקנים לא היו מודעים אליהן, כמו הרעידה של האוהל לאחר כ-45 דקות, שלא הופיעה ב"תסריט" המצומצם מאוד של הסרט. אחד מאנשי ההפקה הוא שהרעיד את האוהל, בלי ליידע כמובן את השחקנים.
בסצנה בה התר צועקת בפאניקה "מה זה לעזאזל?", היא מגיבה בעצם למראה של המנהל האומנותי של הסרט, ריקארדו מורנו, שרץ בסט, עם גרביונים לבנים על הראש שלו. לפי סיפורים אחרים, בסצנה הזו היינו אמורים לראות מרחוק בפעם היחידה בסרט את המכשפה מבלייר, רצה ברקע, אבל הצלם פשוט שכח להזיז את המצלמה שלו, והסצנה לא צולמה מחדש.
בסצנה אחרת, צוות ההפקה שבר עצים והשליך אותם, כדי לספק לנו את רעשי הפצפוץ שאנחנו שומעים ביער. חלק מהקולות שאתם שומעים ברעש הוקלטו מראש, בעיקר הילדים שנשמעים מחוץ לאוהל – מה שהיה בעצם הקלטה של ילדים ששיחקו מתוך לביתה של אמו של הבמאי. לאחר מכן, השחקן מייקל סי ווייליאמס טען שהקולות האלו של הילדים הם מה שהפחיד אותו יותר מכל במהלך הצילומים. התר דונהיו סיפרה שסצנת הסיום גרמה לה לנשימת יתר ולבכי, ושהיה לה קשה להתאושש ממנה גם אחרי הצילומים.
בסצנת הסיום, אנחנו שומעים את הצעקות של ג'וש, לפני הסוף הנורא ההוא. הצעקות האלה הוקלטו מראש והושמעו בקול דרך רמקולים שההפקה החביאה ביער.
השחקנים אכלו פחות ופחות
בכלל, המפיקים ניסו לקחת את השחקנים לקצה. לא מדובר כאן בהתעללות פיזית או אפילו שערורייתית כמו במקרה של שלי דובאל ב"הניצוץ" של סטנלי קובריק, אם ניקח דוגמה קיצונית מאוד, אבל מספרים שכמות המזון שהשחקנים קיבלו מדי יום צילום ירדה בהדרגה. המטרה הייתה להגביר את תחושות המצוקה שלהם ואת המתחים ביניהם.
ואפרופו אוכל, השחקנים התבקשו להישאר בדמות שלהם משך כל שמונת ימי הצילומים. אם שחקן מסוים הרגיש צורך לצאת מהדמות, הוא היה יכול לעשות את זה רק אם שני השחקנים הנותרים יצאו גם כן מהדמות. כדי שזה יקרה, כל שלושת השחקנים המרכזיים היו צריכים להגיד את המילה "טאקו".
השחקנים צילמו את רוב הסצנות בעצמם (ורואים את זה)
כמעט כל השוטים שאתם רואים בסרט, צולמו על ידי השחקנים המרכזיים. הם קיבלו קורס צילום מזורז של מיומיים, וניסו להתמודד עם המצלמה. יש מקרים שזה עבד, באחרים הרבה פחות. ג'ושוע לאונרד, למשל, התקשה להתמודד עם מצלמת ה-16 מ"מ שלו, בעיקר בימים הראשונים של הצילום. לכן הראיון שהוא מקיים עם אחת המרואיינות בעיירה הוא בחוסר פוקוס ברור, כשהפריים מגורען ולא ממש איכותי.
הרבה צופים חשבו שהסרט אמיתי
היום, אנחנו יודעים שסרטי פאונד פוטג' רק מתיימרים להיות אמיתיים, כך שלצופה האימה הממוצע המניפולציה ברורה. כש"פרויקט המכשפה מבלייר" יצא, לעומת זאת, הוא בלבל הרבה מאוד צופים. לקראת יציאת הסרט השיקו אתר אינטרנט, בו בין השאר קטעים מהיומן של הת'ר. קמפיין שיווקי מבריק הציג את הסרט בתור דוקומנטרי ואת השחקנים כנעדרים אמיתיים, כולל הכיתוב בתחילת הסרט, וחלק מהצופים נשארו יושבים בכיסאותיהם, אחרי סצנת הסיום המפחידה, כי הם פשוט לא הבינו שהסרט נגמר. גם העובדה שבסוף הסרט מופיעה כתובית שאומרת דווקא שהאגדה היא המצאה אחת גדולה, לא הספיקה להם.
אמא של השחקנית התר דונהיו, שמגלמת בסרט את התר (כל הדמויות נקראו בשמות השחקנים, כדי ליצור את התחושה שמדובר בסיפור אמיתי), סיפרה ששנים לאחר שהסרט יצא, היא קיבלה מכתבים והודעות השתתפות בצערה על ה"היעלמות" או אפילו המוות של הילדה שלה.
האגדה שלא הייתה באמת
יש סרטי אימה שמבוססים על אגדה או מיתוס מסוימים. "פרויקט המכשפה מבלייר" הוא לא כזה, כי אין אגדה על מכשפה שנמצאת ביער, שחוטפת אנשים או מעמידה אותם מול קיר. השחקנים, לעומת זאת, האמינו שהאגדה הזו קיימת, מה שמסביר אולי את התגובות שנראות אותנטיות לחלק מהסצנות. הם ידעו כמובן שהם מצלמים סרט שהוא לא אותנטי בל חשבו שהאגדה עצמה דווקא כן אמיתית.
כשהם מראיינים את תושבי העיירה, שהיו כמובן "שחקנים" לא מקצועיים, אחת מהן המציאה על המקום את הסיפור של המכשפה מבלייר. הבמאים ניסו לאתר אותה לאחר מכן כדי להחתים אותה על טופס שחרור, אבל לא הצליחו במשימה.
תיאוריית הקונספירציה הוויראלית סביב פרויקט המכשפה מבלייר: אין מכשפה, יש רוצחים
אחת הנקודות האפקטיביות ביותר בסרט היא שאנחנו לא רואים את המכשפה בשום שלב. זה אפקטיבי, כי מה שלא יודעים הוא בהרבה מקרים מה שמפחיד אותנו. הצופה יכול לדמיין בדיוק מיהי אותה מכשפה. האם זו מכשפה זקנה וערירית, כמו שהתרגלו להכיר, או שמא מכשפה סקסית יותר, שתפתה את הגברים עמוסי ההורמונים כדי להרוג אותם? הנקודה החשובה היא שכל עוד לא רואים את המכשפה, אפשר לחשוב שאולי היא לא קיימת. מה שאומר שאין כאן אירועים על טבעיים, ושאולי יש רוצחים אחרים.
במהלך השנים, היו הרבה ניסיונות לנתח את הסרט, כולל כמה שלקחו את העלילה הדי פשוטה אבל המאוד לא ברורה שלו לכיוונים אחרים. התיאוריה הנפוצה ביותר מוסברת בסרטון מבית The Film Theories, שבמשך יותר מ-17 דקות מסביר – בצורה די מרשימה, למען האמת – למה בעצם אין כאן מכשפה. לפי התיאוריה הזו, שמגובה ברמזים מהסרט, מהיומן של הת'ר ועוד, שני הבחורים רקמו ביחד קנוניה לרצוח את הת'ר ולהציג את המוות כאילו קשור לאגדה האורבנית.
הסרטון הזה עלה ב-2016 וזכה עד עכשיו לכ-13 מיליון צפיות ביוטיוב. אתם מוזמנים לצפות בכל הרמזים שהחבר'ה הרציניים האלו אספו ולהחליט בעצמכם:
השחקנים בפרויקט המכשפה מבלייר באמת הלכו לאיבוד
אחד האלמנטים המפחידים ב"פרויקט המכשפה מבלייר" הוא שהשחקנים מאבדים בשלב מסוים אוריינטציה, בתוך היער המפחיד. האמת היא שזה באמת קרה. השחקנים צוידו במכשירי GPS (אל תשכחו שאנחנו מדברים כאן על 1999, ולא התקופה הנוכחית בה לכל טלפון יש GPS מובנה) ומכשירי קשר כדי ליצור קשר עם ההפקה במקרי חירום.
למרות זאת הם הלכו לאיבוד ביער לפחות שלוש פעמים, כולל באחת הסצנות בהן הדמויות הלכו לאיבוד ביער. בסצנה בה הם נלחצים כי הם הלכו יום שלם ביער ועדיין הגיעו לאותו מקום, זה בדיוק מה שקרה לשחקנים, לפי הדיווחים.
"פרויקט המכשפה מבלייר" לא היה השם הראשון של הסרט
השם המקורי של הסרט היה "פרויקט הגבעות השחורות", בתרגום חופשי מאוד ("The Black Hills Project"), על שם יער הגבעות השחורות במרילנד בו עלילת הסרט מתרחשת. לאחר מכן, היוצרים החליטו לשנות את השם ל"קלטות המכשפה מבלייר" ("The Blair Witch Tapes"), ובהמשך "פרויקט המכשפה מבלייר".
אבל מה זה בכלל "בלייר"? ובכן, לא מדובר במקום אמיתי. לפי הדיווחים, שם המקום מתכתב על תיכון בלייר, בו למדה בתקופה מסוימת האחוז של הבמאי אדוארדו סאנצז'.
צופים רבים הקיאו (אבל לא מגועל)
מכירים את הסיפורים, הבדויים לרוב, על כך שסרט מסוים הוא כל כך מגעיל ומפחיד, עד שהוא גורם לצופים להתעלף, לעזוב את ההקרנה בפאניקה, להתאבד או להפוך לחדי קרן צבעוניים? אז סיפורים מהסוג הזה היו גם סביב "פרויקט המכשפה מבלייר", אבל מסיבות אחרות. הרבה מהצופים התקשו להתמודד עם המצלמה השייקית והצילומים הרועדים, ומספרים שחלקם הרגישו בחילה או אפילו הקיאו. לפי הדיווחים, בחלק מבתי הקולנוע בטורונטו הסדרנים ביקשו מצופים שסבלו ממחלת ים לשבת במושבים הקיצוניים, ובכלל – להיזהר לא להקיא על אנשים אחרים כי זה מגעיל.
הת'ר דונהיו פרשה ממשחק ועברה לגדל מריחואנה (רפואית!)
הת'ר דונהיו יצאה עם טראומה לא פשוטה מהצילומים. אחרי הסרט היא גם עברה הטרדות על ידי צופים מסוימים. אחרי הסרט, דונהיו ושאר השחקנים קיבלו הנחיה לא להופיע בתוכניות טלוויזיה או בסרטים, מתוך רצון של היוצרים להמשיך להציג את מה שקרה בסרט כאירוע עובדתי, ואותם כנעדרים (אפילו הדפיסו פליירים בנושא).
בדיעבד, דונהיו התקשתה להתמודד עם המעמד, ולימים התחרטה על הסרט. אחרי שהחא לא הצליחה להתפרנס ממשחק, בין השאר בגלל שרצו ללהק אותה בטייפקאסט שמזכיר מאוד את הדמות שלה ב"פרויקט המכשפה מבלייר", היא החליטה ב-2008 לפרוש מתחום המשחק. היא פנתה לשדה משחק אחר לחלוטין, של גידול מריחואנה רפואית, וגם השיקה מוצרים לטיפוח העור. הבקשה של היוצרים של סרט ההמשך "פרויקט המכשפה מבלייר" מ-2016 להשתמש בשם ובדמות שלה החזירו לה לדבריה את הטראומה, והיא הרגישה ש"השם והפרצוף שלה הם קניין רוחני של מישהו אחר". ב-2020 היא שינתה את השם שלה לריי האנס.
פרויקט המכשפה מבלייר פגע בציידים
מספרים שעונת הצייד של סוף שנות ה-90 ביערות בארצות הברית הייתה חלשה במיוחד, ויכול להיות ש"פרויקט המכשפה מבלייר" אשם בכך. מספרים שהמוני צעירים ויוצרי קולנוע בשאיפה הגיעו ליערות, מקווים לצלם את הגרסה שלהם לסרט פאונד פוטג' שיצליח, בתקווה, כמו הסרט שהשפיע עליהם. כשהם היו ביער, צילמו וחיפשו דברים מוזרים, החיות נבהלו וחיפוש מחסה. מי שנפגעו מכך, ניחשתם נכון, הם בעיקר הציידים – וטוב שכך.
