"דיבוק על הסט": בסרט הזה כבר היינו. וגם ראסל קרואו | ביקורת

12 בפברואר 2025 מערכת האתר

אלוהים אדירים, משהו נכנס בראסל קרואו. השחקן הניו זילנדי המצוין, זוכה האוסקר על "נפלאות התבונה" בשנת 2000, התחיל לגלות בשנים האחרונות את קולנוע האימה, ובעיקר את סרטי גירוש השדים. אחרי "מגרש השדים של האפיפיור" הבינוני מ-2023, שהציג את סיפורו (האמיתי) של מי שהיה מגרש השדים הראשי של האפיפיור, מגיע "דיבוק על הסט", בו ראסל קרואו מגלם שחקן כושל בסרט אימה על גירוש שדים ,שככל הנראה משתלט עליו משהו זדוני. הסרטים האלו דומים מאוד ברעיון, עד כאחרי ש"דיבוק על הסט" הוכרז, לא מעט חובבי אימה ניסו לחשוב אם מדובר בסרט המשך, פריקוול, סיקוול, או ווטאבאר. העובדה שהפוסטרים של שני הסרטים מאוד דומים תרמה לבלבול הזה.

החדשות הטובות הן, שככל הידוע לנו, אין שום קשר בין שני הסרטים. החדשות הרעות הן שהסרטים האלו די דומים, מהסיבה הפשוטה שהם מאוד גנריים, צפויים וקלישאתיים בתוך תת הז'אנר של סרטי גירוש שדים, שהפכו מאוד קלישאתיים עם הזמן. "דיבוק על הסט" הוא סרט שהיה לו פוטנציאל עצום, אבל מאכזב מאוד ברגע האמת בזכות כמה מגרעות משמעותיות ברמת הבימוי, התסריט ועוד. אז נכון שראסל קרואו מספק לנו כמה רגעים ביזאריים, יש שיגידו קרינג'יים, אבל האם זה מספיק כדי להפוך את הסרט לראוי לצפייה?

ילדים יקרים, האם תוכלו לאתר לפחות 6 הבדלים בין שני הסרטים הנפרדים האלו של ראסל קרואו? "דיבוק על הסט" (מימין) מול "מגרש השדים של האפיפיור" (שמאל)

בסט הזה כבר היינו

"דיבוק על הסט", קודם כל, הוא תרגום עברי די מוצלח לסרט שנקרא במקור פשוט "גירוש השדים" (The Exorcism), ושזכה במדינות אחרות לגרסאות מקומיות של אותו שם גנרי, לפעמים עם כמה שינויים קוסמטיים (לדוגמה, "מגרש השדים" בקנדה). הסרט מתחיל בסצנה בה אנחנו פוגשים את טוני (אדריאן פסדר, "גיבורים", "סוכני שילד"), שחקן שמגלם כומר בסרט גירוש שדים בשם "פרויקט ג'ורג'טאון" – שם כמובן שהוא לא מקרי, כי יצירת המופת "מגרש השדים" של ויליאם פרידקין מ-1973 מתרחשת באותו מקום, והסרט שהם מצלמים הוא כנראה רימייק של "מגרש השדים". בכל מקרה, השחקן האומלל מותקף על ידי משהו בסט ומסיים את חייו. במאמר מוסגר, "פרויקט ג'ורג'טאון" היה השם המקורי של "דיבוק על הסט", וגם השם הנוכחי שלו בצרפת אם הבנתי נכון, אבל יכול להיות שפשוט הבינו בשלב מסוים שסרט גנרי דורש שם גנרי.

מיד אחרי סצינת הפתיחה, אנחנו פוגשים את לי (ריאן סימפקינס מטרילוגיית "רחוב הפחד"), הצעירה בעלת השיער הבלונדיני הקצר, שמגיעה לבקר את אביה המרוחק אחרי שהיא מסולקת מבית הספר. האב, אנתוני מילר (קרואו), הוא שחקן מזדקן שהשיא של הקריירה מאחוריו, גם בעקבות הסיפור האישי שלו, שנראה כאילו יצא מתוך חיים של מתמודד בתוכנית ריאליטי. בילדותו הוא עבר תקיפה מינית, בהמשך איבד את אשתו למחלת סרטן, מה שגרם לו להתמכרויות לאלכוהול ולסמים, תוך פגיעה אנושה בקריירה שלה. הוא מקבל את התפקיד של הכומר, והבת הנחושה אבל חסרת התעסוקה עוזרת לו על הסט.

הצלקות מהעבר משפיעות על ההווה? ראסל קרואו ב"דיבוק על הסט" (באדיבות פורום פילם)

בין לבין אנחנו פוגשים עוד כמה דמויות מההפקה של הסרט הבידיוני שילוו אותנו, כמו הבמאי של "פרויקט ג'ורג'טאון" פיטר (אדם גולדברג, ששיחק לצד קרואו ב"נפלאות התבונה" וגילם תפקידי משנה בסרטים מצוינים כמו "זודיאק" ו"להציל את טוראי ראיין"); השחקן ג'ו שיגלם את הקולגה של הכומר הראשי (סם וורת'ינגטון, "אווטאר", "שליחות קטלנית: ההתעוררות", "אוורסט"); השחקנית הפופולארית בלייק, שתגלם בסרט את הבחורה הרדופה (קלואי ביילי, שמוכרת בעיקר בתור זמרת שהקימה הרכב פופ עם אחותה); והאב קונור, כומר קתולי ופסיכיאטר שמשמש בסרט על תקן יועץ לענייני דת, או מה שזה לא יהיה (דיוויד הייד פירס המצוין, שזכור בעיקר בזכות גילום תפקיד אחיו הצעיר של פרייזר, בסדרה בעלת אותו שם, שהעניק לו הרבה מאוד פרסים).

כמו שאולי כבר ניחשתם, אנתוני מילר מתגלה כבחירה לא ממש מוצלחת לתפקיד. הוא מתקשה לזכור את השורות ומגלם את הדמות בצורה שמעוררת בעיקר ביקורת ועצבים מצד הבמאי ושאר החברים לסט. העובדה שבשלב מסוים הוא מתחיל להתנהג בצורה מוזרה וקריפית לא בדיוק עוזרת. מילר מותקף על ידי קלישאות שונות של סרטי גירוש שדים, כמו דימום מהאף, שוטטות לא ברורה בלילה, משפטים בלטינית וכן הלאה. בשלב מסוים הוא גם יעלה הילוך עם קלישאות אחרות מסרטי גירוש שדים, כמו דפיקה של הראש בשולחן. למרבה המזל, לפחות הוא לא הקיא משהו ירוק, עשה פיפי על הסט או ירד במדרגות במין זחילה הפוכה מוזרה.

יש משהו מרושע בסט, או שאנתוני שלנו משתגע?

בשלב מסוים, "דיבוק על הסט" מנסה ליצור תעלומה מסוימת. הדמויות מנסות לשאול האם אנתוני מילר שוב מאבד את זה ומתחיל לדמיין דברים, בגלל אלכוהול, מצב מנטלי ירוד או מה שזה לא יהיה, או שמא מדובר כאן במשהו חריג יותר, נניח סוג של דיבוק מסוים שקורה על הסט. באחד הדיאלוגים היותר מוצלחים בסרט, אחת הדמויות מתייחסת באופן רפלקסיבי לעובדה שיש סרטי אימה שהם לכאורה מקוללים, על חלקם כתבנו כבר באתר, כמו "קללת פולטרגייסט" הידועה לשמצה. אז האם הסרט או הסט עצמו מקוללים, או שמא אנתוני מדמיין הכול? טוב, רק נגיד שאם ראיתם את סצנת הפתיחה, או שמעתם מה השם של הסרט בעברית, תוכלו להבין לאיפה זה הולך.

הסרט פשוט לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, וכשהתוצאה לא מרשימה, אנחנו מקבלים סרט שהוא הרבה פחות מבינוני. כמובן שיש כאן כמה איזכורים וריפרורים, אבל לא ברמת "ביצי הפסחא" שנשזרות בצורה חכמה והופכות את התוצאה למהנה, כמו למשל בסרטי ערפדים ("מתוקה רצח" או "ההזמנה", לדוגמה). אנחנו מקבלים עלילה שנראית מאוד רפלקסיבית – ראסל קרואו הוא שחקן שמגלם שחקן שמגלם כומר שאולי משתלט עליו שד, ובשלב מסוים השד מאיים לעבור לשחקן אחר שמגלם כומר שמגיע לסט כדי לעזור לשחקן הראשי – אבל בלי הצדקה לבחירות האלה, או הומור, התוצאה די משובשת. הדמות של אנתוני מילר לא מספיק אמינה כדי שנראה אותה בתור דמות שעומדת בפני עצמה, ולא בתור ראסל קרואו שעושה (שוב!) סרט על גירוש שדים. ברור שזה סיכון שסרטים שמגייסים שם גדול כל כך לקאסט שלהם מסתכנים בו, אבל אפשר גם לצאת מזה.

ראסל קרואו עושה את המקסימום, והוא לא הבעיה של הסרט, למרות שהעובדה שאנחנו עדיין רואים את הדמות שלו בתור "ראסל קרואו" היא כן בעייתית: יש כמה פריימים שלו שייכללו אולי בתור ממים עתידיים, בעיקר בחלק השני של הסרט. הקאסט כולל כמה שמות מרשימים מאוד, אבל חלקם הגדול פשוט מתבזבז. סם וורת'ינגטון, לדוגמה, עושה כאן תפקיד די קטן ובעיקר לא ברור.

דמויות שונות, אותה תוצאה. מתוך "דיבוק על הסט" (באדיבות פורום פילם)

דיבוק על הסט: סרט אפל, לא מהסיבות הנכונות

את "דיבוק על הסט" ביים ג'ושוע ג'ון מילר. הוא כתב יחד עם שותפו לעשייה, מ.א. פורטין, את "בחורות אחרונות" (The Final Girls), קומדיית אימה מעולה ובעיקר מודעת לעצמה, על קבוצה של בני נוער שנכנסת בטעות לתוך סרט סלאשר. הבעיה היא שג'ון מילר הוא לא בדיוק במאי מנוסה, ו"דיבוק על הסט" הוא הסרט השני שלו, אחרי סרט נידח מאוד בשם "The Mao Game" מ-1999. העובדה הפיקטנית ביותר, שמראה כנראה שכל סרטי גירוש השדים מרכיבים יקום קולנועי שהכול קשור בו אחד לשני יותר מאשר סרטי מארוול, הוא שג'ושוע ג'ון מילר הוא הבן של ג'ייסון מילר, מי שגילם את האב דמיאן קאראס ב"מגרש השדים".

באופן אישי, לי היו קצת בעיות עם העשייה הקולנועית של "דיבוק על הסט", וכנראה שאני לא לבד – אם להסתמך על הציון הנמוך של הסרט באתר IMDB (שעומד על 4.2 מתוך 10, נכון לכתיבת שורות אלה), או העובדה שהסרט לא הצליח להחזיר את התקציב שלו. הסרט מפספס את רוב הסצנות המפחידות שלו, כי תמיד חסר שם משהו, ואנחנו נשארים עם סרט כמעט נטול מתח, שכולל כמה הקפצות שרחוקות מלהיות יעילות במשהו. בחלק גדול מהמקרים הפריים פשוט חשוך מדי, ככה שצריך לאמץ את העיניים כדי לנסות לראות משהו, כולל את מה שאמור להפחיד אותנו: היו מקרים בהם ניגשתי למסך עם הפנס של הטלפון, בניסיון לראות משהו, אבל הפסקתי כי זה נראה לי מטומטם. במצבים אחרים, הפריים היה דחוס, כלומר, שוטים סגורים מדי. היו כמה סצנות שהעריכה שלהן נראתה לי מהירה מדי, או שההקפצה הגיעה בעיתוי לא נכון. בקיצור, הבנתם את הרעיון.

התסריט מעניין לפרקים, בעיקר בכל הנוגע למה שקשור למאחורי הקלעים של יצירת סרט אימה. הבעיה היא שיש יותר מדי חורים או רגעים תמוהים בעלילה, שחלקם קשורים למה שקורה אחרי שדמות מרכזית כלשהי קופצת מהחלון, או נפגעת אחרי שהיא דפקה את הראש שלה בשולחן כמה וכמה פעמים (תשאלו את ניקולאס קייג' ב"לונגלגס" מה זה יכול לעשות לכם). בסצנות שלאחר מכן היא חוזרת כאילו כלום לא קרה, לפחות ויזואלית, ושאר הנוכחים מגיבים בשלוות נפש למה שהם ראו. גם מבחינה פיזית, הדמות לא משתנה יותר מדי. כנראה שב"פרויקט ג'ורג'טאון" יש צוות מאפרים מיומן מאוד, וגם רופא מומחה על הסט.

הסצנות האלה נראות בלתי מנומקות, קונבנציה ועוד קונבנציה של סרטי גירוש שדים שכבר ראינו באלף ואחד מקרים, לרוב נעשה בצורה מרשימה יותר. לדוגמה, כל סרט גירוש שדים, דורש סצנה אחת לפחות של קפיצה או נפילה מהחלון, ו"דיבוק על הסט" לא מוותר כמובן על התענוג. בכלל, בעולם של בתים פרטיים, סרטי גירוש שדים כנראה לא יכלו להתקיים.

אוי, תראו. ראסל קרואו מגרש שדים!

הדמויות סבירות, אבל הגיבור הראשי לא ממש קיבל אצלי סימפתיה: גם כי היה קשה לי להפריד אותו מראסל קרואו עצמו, וגם כי היו כמה כשלים בהצגת סיפור הרקע שלו, שבמקרה כזה אמור לעורר סימפתיה. במקום להפחיד או ליצור אווירה, הסרט ניסה לדחוס יותר מדי נושאים – הטראומה מהעבר, המוות של האישה, ההתמכרויות, היחסים הרעועים עם הבת, הירידה במעמד בהוליווד – וכתוצאה, לא ממש הגיע לשום מקום. יכול להיות שהרעיון המקורי של הבמאי (ואחד מכותבי הסרט) היה מעניין, מעין ניסיון לשלב כמה אלמנטים אוטוביוגרפיים של מי שגדל לאב שנאבק כדי להישאר בתעשייה אחרי התפקיד הבלתי נשכח שלו. העובדה ששם המשפחה של הדמות הראשית הוא מילר, כמו הבמאי, היא כנראה לא מקרית.

הדמות של הבת הסוררת כן הייתה מעניינת, גם אם הסרט חטא בכלל המרכזי והשחוק של סרטי אימה: דמות שמופיעה עם שיער בלונדיני קצר במערכה הראשונה תקיים מערכת יחסים לסבית במערכה השלישית. ובשנת 2024, היא גם תנהל מערכת יחסים עם בחורה שחורה, כי זה כל כך רלוונטי היום! לא שאני מזלזל בחשיבות של הנושאים האלו ובזכות להציג אותם על המסך, אבל במקרה הזה הרגשתי שהתוספת הזו לעלילה הייתה די סתמית ולא ממש תרמה משהו. גם אם שתי השחקניות הצעירות הצליחו, בסצנות שהן הופיעו על המסך ביחד או לחוד, להוסיף קצת דינמיקה לסרט, שמתנהל בצורה איטית.

התוצאה, בסופו של דבר, היא סרט די קצר (כ-95 דקות ברוטו) שמרגיש ארוך יותר ממה שהוא באמת, וכולל כמה נקודות יפות אבל הרבה מאוד פגמים, בכל הרמות. לא הייתי ממהר לקבור את הקריירה של קרואו, אבל אין ספק ש"דיבוק על הסט" רחוק מאוד מלהיות נקודה חיובית בקריירה שלו.

רומן צפוי ולא משכנע. ריאן סימפקינס וקלואי ביילי מתוך "דיבוק על הסט" (באדיבות פורום פילם)

בלעדי לאתר: טקס גירוש שדים לראסל קרואו

את הפסקאות האחרונות של הביקורת ארצה, ברשותכם, להקדיש למטרה נעלה: גירוש שדים קצר לראסל קרואו. אין לי בעיה שהוא ימשיך לעשות סרטי אימה, אבל כן הייתי שמח לקצת גיוון בתפקידים שלו, ולסרטים שיהיו קצת יותר מוצלחים. אין לי מושג מתי נכנס בו אותו שד, אבל כנראה שזה קרה בשנים האחרונות. לפי הדיווחים, הצילומים של "דיבוק על הסט" נערכו עוד בחודשים נובמבר-דצמבר 2019, בעוד צילומי ההמשך נדחו בעקבות משבר הקורונה ונעשו רק ב-2023. רק בינואר 2024 הסרט סיים את הפוסט פרודקשן והגיע לבתי הקולנוע במאי באותה השנה, ולישראל בחודש יוני.

מכיוון שאין לי מושג קלוש איך לערוך טקס גירוש שדים (אני בכלל יהודי שלא מאמין בשדים, ושלמד קולנוע ותקשורת באוניברסיטת תל אביב ולא גירוש שדים באוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאינית ברומא), פניתי ל-ChatGPT בבקשה לעזרה, ולשמחתי הוא הסכים. זה מה שיצא:

"בשם האב, הבן והקריירה שאבדה – לך לך, רוח רעה של סרטי אימה סוג ב'!

ראסל קרואו, אתה שנשלחת אלינו ממחוזות "גלדיאטור" ו"נפלאות התבונה", למה עזבת אותנו לטובת עלילות חשוכות וסרטים שבקושי מגיעים ל-30% ב-Rotten Tomatoes? שדים תאבי CGI אחזו בך, אך אנו כאן כדי לשחרר אותך!

"The power of good cinema compels you!"
"The power of good cinema compels you!"

קולנוע איכותי זועק את שמך! פסקול של האנס צימר מנסה לפרוץ החוצה, אך נחנק תחת שכבות של תסריט מחורר ואפקטים זולים!

ראסל, חזור אלינו! חזור לדרמות עוצמתיות! לאפוסים היסטוריים! אפילו לקומדיות רומנטיות אם אין ברירה! אך בשום אופן – לא לעוד סרט אימה על כומר קשוח עם מבטא כבד שנלחם בשטן עם צלב ועייפות כרונית!

בשם רידלי סקוט, בשם פיטר וייר, ובשם כל הבמאים שהיו טובים אליך – אנו מצווים עליך! צא מתוך הצללים ואל האור של אולמות הקולנוע המכובדים!

"This house is clear!"
או לפחות – נקווה שהקריירה שלך תהיה בקרוב…

אמן.