כמו הזמנה לחתונה רחוקה: “ההזמנה” הוא עמוס מדי וצפוי, אבל אפשר לצפות
לפני כמה שבועות, אשתי יפית קיבלה הודעה מסתורית בוואטסאפ: צילום של הזמנה לחתונה, עם תמונה חביבה של זוג והכלב שלהם, תאריך (אי שם בסוף החודש) ומקום (אולם אירועים כלשהו ברחובות). לכאורה לגיטימי. הבעיה הייתה שיפית לא הכירה את הזוג המאושר, שגם לא ציינו בהזמנה את שמות המשפחה או שמות ההורים שלהם כדי שנוכל לדעת אם הם קשורים אלינו. בהודעה עצמה לא נכתב כלום מעבר לאותה תמונה, אפילו לא שלום. “זו בטח טעות או ספאם“, היא אמרה והחליטה להתעלם. “ממש לא!”, עניתי, “הם רוצים להזמין אותנו לחתונה כדי להרוג אותנו! אולי הם ערפדים שרוצים להקריב אותך לאיזה פולחן כלשהו!”. אשתי התבוננה בי במבט מפקפק: “שוב אתה והסרטי אימה המטופשים שלך?”, הטיחה. “האמת שכן“, עניתי במבוכה. כמה ימים לאחר מכן, התעלומה נפתרה כשחברה טובה של יפית מהעבודה הזמינה אותה לחתונה של בנה ובת זוגו, אי שם בסוף החודש באולם אירועים כלשהו ברחובות.
“ההזמנה” (The Invitation) מתחיל בערך באותה צורה ומסתיים, כעבור שעה וחצי דחוסות ומעט מבולגנות, בתחושה שהכול היה יכול להיות הרבה יותר טוב. הגיבורה שלנו הוא אוולין (נטלי עמנואל, מיסאנדיי מ“משחקי הכס”), שמפצירה באנשים פעם אחר פעם לקרוא לה “איווי” כי כנראה שזה מעיד על שליטה וכוח. איווי היא אמנית חימר ניו יורקית די מיוסרת, שעובדת למחייתה בקייטרינג יוקרתי שלא מצטיין בקרפצ‘יו בשר.
באחד האירועים, קולגה שלה מציידת אותה במתנה שקיבלו האורחים העשירים – שקית עם ערכת DNA לבניית אילן יוחסין. איווי מסתקרנת. בגיל 14 אביה נפטר, כמה חודשים קודם לכן היא איבדה את אימה ונותרה ללא קרובי משפחה. היא מבצעת את הבדיקה הגנטית ומגלה על בן דוד קרוב ואנגלי בשם אוליבר אלכסנדר, שממש במקרה מתקשר אליה זמן קצר לאחר מכן ומזמין אותה להיפגש. הבעיה הראשונה היא שגוון העור של אוליבר (יו סקינר) הוא לבן (“האדם הכי לבן שראיתי”), בעוד שאיווי היא… אממ… מעט כהה יותר.
אוליבר מספר לה את הסיפור על סבתא רבה שלה, אישה לבנה שניהלה רומן בסתר עם משרת שחור כך שנולד להם בן תערובת. הוא מזמין אותה לחתונה קרובה של בן הדוד מרטין, מה שיכולה להיות עבורה הזדמנות לחזור לשורשים שלה.
למרות ההפצרות של החברה הטובה – שמזהירה את איווי שיהרגו אותה כדי למכור את הכליה שלה וימצאו את גופתה בתוך תעלה – איווי מחליטה להיענות להזמנה ומגיעה לטירה המפוארת אך הקריפית בכפר אנגלי מבודד. היא פוגשת את בעל האחוזה המצודד, וולטר דה וויל (תומאס דוהרטי), ומפגינה את כוחה מול מנהל המשרתים המעצבן.
הימים חולפים, החתונה מתקרבת, ואיווי מגלה כמה סימני אזהרה ברורים שמשהו לא כשר מתרחש שם: סורגים משופדים בחלונות, למשל. או קולות משונים בלילה. או ספרייה שאסור להיכנס אליה עקב “שיפוצים”. או משרתות שנעלמות אחת אחרי השנייה. היא תתעלם מכולם ותתאהב בבעל האחוזה, עד ארוחת ערב מפוארת בה הגיבורה תבין את הסודות של המשפחה ומה התפקיד שלה בכל הג‘אז הזה. בשלב הזה, אגב, סביר להניח שצופה האימה המיומן – או כזה שעשה את הטעות הגדולה של חובבי סרטי אימה וצפה בטריילר לפני שהוא ראה את הסרט – יבין בדיוק מה קורה.
בכל אופן, הנה הטריילר. לא כדאי לכם לראותו אותו לפני הצפייה בסרט:
מרוב רעיונות, לא רואים את התסריט
הבעיה העיקרית הראשונה עם “ההזמנה” היא שהסרט פשוט עמוס מדי ברעיונות, או אפילו באג‘נדות. נקודת ההתחלה שלו היא קלאסית במהותה, עם מבנה עלילתי המתכתב עם יסודות הרומן הגותי מהמאה ה-18. רבים מהספרים האלה, חלקם עובדו כמובן לסרטי אימה, עוסקים בצעירה שמגיעה לטירה אפלה ונמצאת בקונפליקט מול כוחות הרשע, המשויכים לגבריות. זו לפחות נקודת ההתחלה של הבמאית ג‘סיקה מ.תומפסון, בסרטה השני (אחרי “The Light of the Moon” הצנוע מ-2017. אל תתבלבלו עם זוכה האוסקר “אור ירח” או עם השיר ההוא של אביב גפן) והתסריטאית בלייר באטלר (“מבוך האימה“, “פולרואיד“). השתיים לקחו את הרעיון הבסיסי הזה ונתנו לו טוויסט מודרני ולא משכנע, שיורה עשרות חצים שאמורים לשפד את הלב שלנו – אבל מחטיא את רובם.
כיאה לשנת 2022 ולמגמה החמה בקולנוע, שתקפה גם בסרטי אימה, הסרט מכוון להעצמה נשית. הגיבורה היא אישה חזקה היוצאת נגד הפטריכיאליות, הגבריות החזקה, האלימות כלפי נשים וכו‘ וכו‘. כיאה למגמה חמה אחרת בקולנוע, שתקפה גם היא בסרטי אימה, הסרט עוסק באימה גזעית וכו‘ וכו‘. מ. תומפסון ציינה בהקשר הזה שבתסריט המקורי הגיבורה דווקא הייתה לבנה, אבל הוחלט לבצע שינויים שיוסיפו למארג מאבק בין גזעי נוסח ג‘ורדן פיל (“תברח“, “אנחנו“, “אין מצב“). לכך אפשר להוסיף גם את מלחמות המעמדות, עם דיונים על גבולות הכוח – כמובן שכסף הוא הכלי העיקרי כאן – והדרך לפרוץ אותם.
התוצאה רחוקה מלשכנע בכל אחת מהחזיתות. המסרים ה“מעצימים” של הסרט נראים מלאכותיים, ולפעמים גם לא עולים בקנה אחד עם הנעשה על המסך. המשחק של נטלי עמנואל הוא בהחלט משכנע לרוב, ולדעתי היא כן מצליחה לשאת את הסרט על הכתפיים שלה, הבעיה היא שבחלק מהמקרים היא פשוט הקורבן של תסריט שמציג את הדמות שלה כפאסיבית, תמימה ונטולת היגיון. במילים אחרות: ההיפך הגמור ממה שהיא אמורה לייצג לדעת היוצרים, מעצם היותה אישה ומעצם היותה כהת עור.
ההשראה הברורה של “ההזמנה” – וזה לא יהיה ספוילר למי שראה את הטריילר או כמה דקות לפחות מהסרט – היא רומני וסרטי הערפדים. מ.תומפסון ציינה שבסרט יש למעלה מ-100 רמזים נסתרים (Easter Eggs) ל“דרקולה” של ברהם סטוקר, גם אם השם “דרקולה” לא נאמר בסרט בקול רם. החזון של הבמאית היה ליצור גרסה עדכנית של “תורת הערפדים” הישנה, כלומר, להיצמד לייצוג שלהם על המסכים בתחילת הדרך ולא לחידושים המודרניים הנוטים להיות מטופשים: כך למשל הערפדים של “ההזמנה” יכולים להיחשף לאור יום, כמו בסיפור המקורי של דרקולה, ולא להישרף לפיקסלים זעירים בעבודת גרפיקה ממוחשבת גרועה. קשה לפספס גם את הרפרנסים ליצירות אימה חדשות ומוערכות יותר, הבולטות ביותר הן “תברח” של ג‘ורדן פיל (ללא התסריט הגאוני והעמוק, כמובן) ו“מי שעומד מאחורי” (ללא ההומור המצוין וסמרה וויבינג המהפנטת).
הבעיה היא שגם כאן הסרט מפספס לא פחות משהוא פוגע. חלקים מסוימים בדיאלוג ובמערכת היחסים בין איווי וולטר נראים כאילו יצאו מבית היוצר של “דמדומים“, ולא מטקסטים גותיים רציניים. הכימיה בין הדמויות הראשיות היא לא מושלמת, בעיקר באשמת התסריט, וההתאהבות של הגיבורה הראשית במארח לא ברורה מספיק – כלומר, אם מתעלמים מהעובדה שהוא חתיך, עשיר ולכאורה גם מנומס. היחסים בין הדמויות נבנים בצורה שטחית שקצת הזכירה לי טינדר של ערפדים, ולדעתי זה בעיקר באשמת התסריט. הסרט רחוק מלהיות מיני מדי, למרות שיש בו כמיטב המסורת דמויות של ערפדיות סקסיות (סטפני קורנליוסן ואלנה בודן), ובעיקר הוא לא מצליח לבנות את המתח המיני שלו בצורה שתתיישב עם מה שקורה בעלילה.
רמת העשייה: חצי אפוי
במקור, “ההזמנה” נקרא בכלל “הכלה” (The Bride). במקור, הייתה אמורה לקחת את המושכות חברת הפקת סרטי האימה Ghost House Pictures, של סם ריימי ורוברט טרפד, שאחראית בין השאר לסרטי “לא לנשום” ולחידושים של השנים האחרונות ליצירות קלאסיות כמו “מוות אכזרי”, “פולטרגייסט” ואפילו “הטינה” (עד כמה שאפשר לקרוא לה סרט קלאסי). בסופו של דבר, השניים ויתרו על הפרויקט בגלל התנגשויות בלוח הזמנים. זמן קצר לאחר מכן הכריזו על במאית, מפיקה ושם חדש. לא בוכים על דם שנשפך, אבל יכול להיות שעם הצוות המקורי התוצאה הייתה שונה ומעניינת יותר.
זה לא שה”ההזמנה” הוא סרט נורא ואיום. ראינו בשנים האחרונות אינספור סרטים רעים יותר בכל החזיתות. אלא שההרגשה היא שיש כאן פוטנציאל לא ממומש. הבימוי של מ.תומפסון לא אחיד ברמתו. יש כמה רגעי אימה מוצלחים באופן יחסי וסצנות אפקטיביות, בראשן ארוחת הערב החגיגית בה כל הסודות של המשפחה נשפכים כמו דם שיוצא מצוואר משוסף. העיצוב של הטירה תורם לאווירה, ויש כמה מקרים של שימוש חכם בתאורה. מצד שני, בדומה לרוב סרטי האימה של השנים האחרונות, גם כאן יש בריחה מהירה למחוזות הג‘אמפ סקיירס ולא בניית אווירה מאיימת, למרות שלסרט יש את כל התנאים ליצירת האווירה הזו. הוא מתחיל בצורה מעוררת עניין, עובר למחוזות הקיטש, משתפר בנקודת השיא אבל מסתיים בעימות אחרון מאכזב ולא ממש מרשים מבחינת העשייה הקולנועית שלו.
“ההזמנה” הוא בסופו של דבר כמו חתונה של אדם רחוק יחסית, ששולח אליכם הזמנה בוואטסאפ אבל שוכח לציין איך הוא קשור אליכם: אפשר בהחלט להגיע כדי להעביר שעה וחצי (או קצת יותר), ויכול להיות שהמקום יהיה מעוצב נהדר ושאוכל יהיה מעולה (כל עוד יוגש לשולחן יין אדום ולא דם), אבל קשה לצפות לחוויה רגשית מטלטלת מדי. הסרט הוא בהחלט ידידותי לצופה, חלק מהרעיונות שהוא מעלה הם מעניינים, וחובבי הטריוויה יוכלו לשאוב הנאה מחיפוש אחר כך אותם אזכורים ליצירות קלאסיות שגדלנו עליהן.
