כשהסרט הופך למציאות: 5 סרטי אימה מקוללים באמת (אולי)
אחת לכמה שנים, זה קורה. סרט שמגיע לאקרנים מקושר לאסון מסוים, ובמקרים החמורים לכמה אסונות. הם יכולים להתרחש על הסט או מחוצה לו, למעורבים בעשיית הסרט ובמקרים חריגים אפילו לאלו שצופים בו. סרט כזה יכול לקבל מהר מאוד את ההגדרה של “מקולל”. ואכן, היו לא מעט סרטים כאלה במהלך השנים: די אם נזכיר את “הקוסם מארץ עוץ” על שלל הטרגדיות שלו, “האביר האפל”, “העורב” ואחרים.
כשזה קורה בסרט אימה, התוצאה היא מצמררת אפילו יותר – יש שיגידו אירונית. בחלק מהסרטים האלו, נראה כאילו עלילת הסרט יצאה מהמסך והתגשמה במציאות. אז האם מדובר ב”קללה”, בצירוף מקרים, או “סתם” בסיפורים שעוותו או טושטשו עם השנים כדי להתאים לנרטיב? אתם מוזמנים לקרוא ולהחליט בעצמכם.
פולטרגייסט (1988-1982)
“פולטרגייסט” הוא מונח, מעולמות הפאראפסיכולוגיה או הפולקלור, המבטא יישות זדונית כלשהו – לדוגמה רוח רפאים או שד – הגורמת להפרעות פיזיקליות: אתם יודעים, כמו טלוויזיה שמרצדת וגורמת לילדות לומר “הם כאןןןןן”, עצים שתוקפים ילדים מסכנים וכן הלאה. יכול מאוד להיות שעלילת טרילוגיית הסרטים המפורסמת הזו הגיעה לעולם המציאות. יש אפילו כאלה שטוענים שקללה אמיתית רובצת על הסרט, אולי בגלל אותה סצנה בבריכה בה נעשה שימוש בשלדים אמיתיים.
גם אם אתם לא מאמינים במונחים מפוצצים כמו “קללת פולטרגייסט”, קשה להישאר אדישים לרשימת האסונות המקושרת עם הסרט המצוין הזה מ-1982, הנחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות ביותר בעולם האימה. זה מתחיל עוד בצילומים של הסרט הראשון, בסצנת החניקה של אחד הילדים על ידי הליצן המפלצתי (שהוא, כידוע, אחת הבובות המפורסמות בעולם האימה). לפי דיווחים מהסט, בסצנה המפורסמת הזו, הליצן “נכנס לתפקיד” יותר מדי, ובעצם חנק באמת את הילד האומלל. אנשי הסט חשבו שהילד משחק והריען לו, אבל המפיק – אחד בשם סטיבן שפילברג – שם לב לכאורה שמשהו לא בסדר, ניגש לילד, עשה קאט ואולי הציל את חייו.
משם האסונות רק התחילו, והפעם לא היה מי שיעצור אותם. דומיניק דאן, שגילמה את האחות הגדולה דנה, נרצחה כעבור זמן קצר. בן זוגה באותה תקופה, ג’ון סוויני, הגיע לביתה אחרי שגילה שהיא מתכוונת להיפרד ממנו. לאחר ויכוח שהתפתח ביניהם, הוא חנק אותה. דאן האומללה, שהייתה אמורה לחגוג כעבור כמה ימים את יום הולדתה ה-23, נכנסה לתרדמת למשך חמישה ימים. לאחר מכן, כשהבינו שאין תקווה יותר, היא נותקה מהמכשירים.
אחרי שהמעורבים בעשיית הסרט החלו להיות מודאגים בעקבות המקרים האלה, וכזכר לסצנת השלדים האמיתיים מהסרט הראשון, החליט אחד השחקנים – ויל סמפסון, שגילם בסרט את האינדיאני שבא לעזרת המשפחה – לבצע גירוש שדים על הסט של סרט ההמשך, “פולטרגייסט 2: הצד השני” מ-1986. נראה שזה ממש לא עזר. עם סיום הצילומים של הסיקוול, הצטרפו שתי גופות למניין: הראשונה היא של שחקן הקולנוע, שחקן התיאטרון והאמן ג’וליאן באק, שגילם את הרוח הזדונית של הכומר קיין בסרט. באק נפטר מסרטן הקיבה בספטמבר 1985, בהיותו בן 60, אחרי שאובחן במחלה שנתיים קודם לכן. סמפסון עצמו נפטר מסיבוך של ניתוח כליה ב-1987, בגיל 53 בלבד.
גם אם מיתות כאלה יכולות להיראות טבעיות, קשה להישאר אדישים למוות המזוהה ביותר עם הקללה. הת’ר אורורק גילמה את הבת הקטנה, קרול אן, שלקחה חלק בכל שלושת סרטי הטרילוגיה ומזוהה בעיקר עם אותה סצנת טלוויזיה מפורסמת. בפברואר 1988, אורורק התלוננה בפני אמה שהיא לא מרגישה טובה. היא נלקחה לבית החולים עם חשד לשפעת, אבל מהר מאוד התברר שהמצב מורכב הרבה יותר. היא סבלה ממום במעי ונפטרה למחרת מסיבוך של המחלה, בהיותה בת 12 בלבד, לקראת סיום הצילומים של הסרט השלישי. במאי הסרט, גארי שרמן, היה שבור ממותה של השחקנית הצעירה. הוא לא רצה להמשיך את צילומי הסרט, אבל בעקבות לחץ מהאולפנים הסכים, בלית ברירה. הסצנה האחרונה נכתבה מחדש, ובפועל היה שימוש בשחקנית מחליפה ואפילו בובה.
רשימת האסונות, או כמעט אסונות, לא מסתיימת כאן. ריצ’ארד לוסון, שגילם בסרט הראשון את התפקיד הקטן של ד”ר ריאן, ניצל מהתרסקות מטוס קל. כתוצאה מההתרסקות 27 איש, מתוך 51 נוסעים שהיו עליו, מצאו את מותם. ב-1992, לו פרימן שגילם תפקיד קטן נוסף נרצח בפתח ביתו, במהלומת גרזן, על ידי אסיר משוחרר שהיה שתוי.
“מגרש השדים” (1973)
“מגרש השדים” של ויליאם פרידקין נחשב בעיני רבים לסרט המפחיד ביותר מאז ומעולם, אלא שגם כאן גבולות האימה בין הסרט לבין המציאות הפכו להיות מטושטשים מאוד. התוצאה היא מה שידוע בתור קללת מגרש השדים, והיא מוזרה לא פחות.
במהלך הצילומים של הסרט ובחודשים שאחריו, כעשרה אנשים המקורבים לצוות ההפקה מצאו את מותם. זה מתחיל עם השחקן השבדי המעוטר מקס פון סידוב, שגילם את התפקיד הזכור של האב לנקסטר מרין שמבצע את גירוש השדים בילדה רייגן (לינדה בלייר). שעות ספורות לאחר תחילת הצילומים, הוא קיבל הודעה שאחיו נפטר. במהלך הצילומים נפטרה גם סבה של לינדה בלייר. ביתו של ג’ייסון מילר (שמגלם את הכומר דמיאן קאראס) מצאה את מותה בתאומת דרכים, והתינוק של אחד הצלמים נפטר במהלך השינה.
ההפקה עצמה הסתבכה מאוד, בין השאר עקב שריפה בסט שהחריבה אותו כמעט לחלוטין למעט חדרה של רייגן. התקציב בפועל היה משולש בהשוואה לתכנון הראשוני, והצילומים נמשכו כתשעה חודשים. זה פרק זמן בו הרבה יכול להשתבש, במיוחד בסרט שייתכן מאוד שהוא “מקולל”. למרבה הצער, המוות לא פסח גם על השחקנים. ג’ק מקרוגרן גילם את בארק ג’נינגס – הבמאי אשר בסרט שלו משחקת כריס, הלא היא אמה של לינדה (בגילומה המצוין של אלן בורסטין). כשבוע לאחר צילום סצנת מותו בסרט, הוא נפטר בגיל 54, עקב סיבוכי שפעת. השחקנית ווסיליקי מליארוס נפטרה אף היא במהלך הצילומים, אם כי ניתן למצוא לכך הסבר “הגיוני” יותר – היא הייתה בת 90 במותה.
מספרים שחלק מהאנשים המעורבים בהפקת הסרט השתגעו, לא פחות: החל ממזכירת הבמאי אצלה איבחנו הפרעה נפשית בתקופת הצילומים, ועד לעוזרת הבמאי שכבר הובהלה בדחיפות לבית חולים פסיכיאטרי לאחר שהשתגעה כביכול במהלך אחת מסצנות גירוש השדים. על הסט קרו כמה אירועים חריגים, כמו חשיפה כפולה (עיוות אופטי) שהופיע באחד הצילומים של רייגן.
היום, מתארים מדי פעם סרט שגורם להתעלפויות, להקאות ולהתקפי פאניקה של קהל הצופים. בהרבה מאוד מקרים, התיאורים האלו הם מוגזמים או אפילו מעוותים במטרה ליצור באזז לא מוצדק סביב הסרט (מישהו אמר “ורוניקה” של נטפליקס?). במקרה של “מגרש השדים”, יכול להיות שיש קצת יותר אמת בדיווחים האלה. לצד המוני דיווחים על הקאות, התעלפויות והתקפי חרדה במהלך הקרנת “מגרש השדים”, אירע ברומא מקרה של פגיעת ברק בצלב במהלך הקרנת הפרימיירה של הסרט בבירה האיטלקית.
לפניכם סרטון קצר שמציג את סיפור הקללה של “מגרש השדים”, לכאורה או שלא:
“אות משמיים” (1976)
“אות משמיים”, בכיכובם של גרגורי פק ולי רמיק, מציג את סיפורו של דיפלומט אמריקאי ברומא שמחליף את תינוקו המת בתינוק חי – אם אפשר לקרוא ככה לדמיאן, שמתברר מהר מאוד שהוא ככל הנראה בנו של השטן. המיתוסים של השטן, כולל המספר 666 המזוהה איתו, צפויים להופיע גם במציאות של אנשי הסרט.
אחת הסצנות הזכורות ביצירת המופת הזו (נו, טוב. וגם בחידוש האמריקאי הדי מיותר מ-2006) היא מותו של הטראגי של הכומר, אב ברנן. לאחר שהוא מנסה להימלט מסערה, פוגע ברק במוט גדול וחד הנמצא על גג הכנסייה. אותו מוט נופל היישר על חזהו של הכומר, והורג אותו. גם במציאות, ברקים איימו על אנשי הצוות. אומרים שהברק לא מכה פעמיים באותו מקום, אבל במקרה של צוות הסרט הוא כמעט הכה ארבע פעמים בארבעה אנשים שונים הקשורים להפקה – למרבה המזל, ללא פגיעות בנפש. המטוס בו טס השחקן גרגורי פק ללונדון נפגע מברק, וכך גם המטוסים של מפיק הסרט והתסריטאי. המפיק הארווי ברנהרד היה קרוב למוות, כאשר במהלך הצילומים ברומא ברק פיספס אותו במטרים ספורים.
במה שאולי היה ניסיון של כוחות זדוניים (דמיאן?) למנוע את יציאת הסרט, פורסמו לא מעט מקרים מוזרים סביב “אות משמיים” שמזכירים יותר את סרטי “יעד סופי”. עוד ביום הצילומים הראשון, חלק מצוות הצילום נפגע בתאונת דרכים. מקרה חריג יותר התרחש לקראת צילום של אחת מסצנות האקשן. בנוהל, גרגורי פק היה מגיע לסט במטוס פרטי. במהלך אחד מימי הצילומים חל עיכוב, שגרם לכך שכבר לא היה צורך להזמין את פק באותו יום. הוא והצוות ביטלו את הטיסה ברגע האחרון, רק כדי לגלות זמן קצר לאחר מכן שאותו מטוס פגע בציפורים והתרסק. כל צוות המטוס מצא את מותו, ומה שהכי מוזר: המטוס התרסק על גבי מכונית שנסעה באותו זמן על הכביש הסמוך. במכונית היו אשתו ושני ילדיו של הטייס, שנהרגו בו במקום.
זה לא נגמר כאן. מייק ניופלד, מפיק הסרט ששרד את פגיעת הברק במטוס שלו, התכוון להזמין מקום לארוחת צהריים במסעדה – הוא לא הספיק, מכיוון שזמן קצר לאחר מכן היה פיגוע באותה מסעדה. במלון בו שהה במאי הסרט, ריצ’ארד דונר, התרחש פיגוע גם כן.
גם בעלי החיים שלקחו חלק בהפקה, כך נראה, לא היו מרוצים. כלבי הרוטוויילר מהסרט יצאו משליטה, תקפו את המאמנים שלהם ופצעו בצורה רצינית את איש האפקטים המיוחדים. הבבונים במלאכת סצנת הנהיגה בספארי היו תוקפניים וכמעט איימו באמת על צוות השחקנים, כך שייתכן שתגובות האימה שלהם הן אותנטיות. שומר גן החיות, שעזר בסצנה עם הבבונים, הותקף כעבור כשבועיים על ידי אריות (או בחלק מהגירסאות, נמרים), ונהרג.
יום אחד, כשנה לאחר סיום הצילומים של הסרט, מעצב האפקטים המיוחדים של הסרט ג’ון ריצ’ארדסון נסע ברכב בהולנד עם עוזרו, ליז מור. השניים היו מעורבים בתאונת דרכים קטלנית. בעוד שריצ’ארדסון יצא עם פגיעות קלות בלבד, העוזר האומלל נהרג כאשר צמיג שהתפוצץ לתוך מכוניתם פגע בראשו. הדבר הראשון שמצמרר כאן הוא שריצ’ארדסון עצמו היה אחראי לאחת הסצנות הזכורות בסרט, בה עיתונאי שמסייע לגיבור הראשי לחקור את המקרה נהרג בצורה דומה: רכב מידרדר בסמוך אליו גורם ליריעת זכוכית לעוף לכיוונו ולערוף את ראשו. מה שמעניין לא פחות הוא שהתאונה התרחשה במהלך יום שישי ה-13, באוגוסט 1976, לכאורה בסמוך למקום בו נמצא תמרור המצביע על מרחק של 66.6 קילומטרים מעיירה הולנדית קטנה בשם “Omenn”.
גם בסרט הדוקומנטרי שמציג את אותה קללה, ואפילו בחידוש משנת 2006, היו כמה אירועים מוזרים. אבל זה כבר נושא לסקירה בפני עצמה…
תינוקה של רוזמרי (1968)
הבמאי הצרפתי-פולני רומן פולנסקי נחשב לאחד האישים המושמצים בתעשיית הקולנוע, ולא קשה להבין למה. עוד בשנת 1977 הוא הורשע באונס של ילדה בת 13. קצת לפני גזר הדין שלו, הוא נמלט מארצות הברית ומאז לא שב אליה מעולם. מאז הוא חי בין מדינות שמקיימות הסכמי הסגרה עם ארצות הברית, מה שלא הפריע לו להמשיך ליצור סרטים ואפילו לזכות באוסקר ב-2002 על “הפסנתרן”.
מה שחשוב לדעת על פולנסקי, בהקשר הנוכחי, הוא הקללה שאולי רובצת סביב יצירת המופת שלו, “תינוקה של רוזמרי”. הסרט, כזכור, עוסק באישה הרה (מיה פארו) הנאבקת בניסיון של חברי כת להקריב את התינוק המיועד שלה לשטן. באופן מעט אירוני, ומאוד טראגי, כשנה לאחת יציאת הסרט נרצחה אשתו של פולנסקי, השחקנית שרון טייט, על ידי ארבעה מחברי הכנופיה של צ’ארלס מנסון. טייט, שהייתה בחודש השמיני להריונה, נדקרה 16 פעמים, כולל בבטנה. האם המיועדת והעובר לא שרדו, באחת הרציחות שזיעזעו את ארצות הברית.
לתמהיל צירופי המקרים אפשר להוסיף גם את ג’ון לנון, חבר להקת הביטלס, שמקושר לפולנסקי ולמנסון גם יחד. חברי הכת של מנסון קראו לסדרת הרציחות שביצעו על שם אחד משירי הביטלס (Helter Skelter, או בסלנג “אי סדר”), שטענו שהיווה עבורם השראה לרציחות של אנשים “לבנים”. הרצח של לנון עצמו ב-1980, על ידי מרק דיוויד צ’פמן, בוצע בפתח ביתו בבניין הדירות דקוטה בניו יורק. באותו בניין צולם הסרט “תינוקה של רוזמרי”.
גם במקרה הזה היו פגיעות בחלק מחברי הצוות, גם אם באופן משמעותי פחות מאשר בסרטי האימה המקוללים האחרים שסקרנו כאן. כמה חודשים לאחר סיום צילומי הסרט, המלחין קרישטוף קומדם נפל מצוק בלוס אנג’לס וסבל מפגיעה מערכתית קשה, לרבות קריש דם במוח. הוא נכנס לתרדמת ולבסוף נפטר, באופן שמזכיר את גורלו של האץ’, חברה של רוזמרי, בעלילת הסרט.
באותו בית חולים אושפז באותה תקופה מפיק הסרט, וויליאם קסטל, עקב אבנים בכליות. הוא שרד את האשפוז, אבל באוטוביוגרפיה שפירסם מאוחר יותר כתב במהלך הניתוח הוא נתקף בהזיות, שכללו סצנות מתוך הסרט. במהלך אחת ההזיות, הוא צעק: “רוזמרי, למען השם, הניחי את הסכין!”.
“סטודיו 666” (2022)
המצטרף האחרון לרשימה שלנו הוא “סטודיו 666”, קומדיית האימה הרוקיסטית מ-2022 בכיכובם של חברי להקת פו פייטרס, בראשם דייב גרוהל. חובבי הטריוויה כבר יזהו את המקרה הטראגי הראשון שמקושר לסרט הזה, והוא ההתאבדות של סולן נירוונה, קורט קוביין, באפריל 1994 (עד היום, יש תיאוריות – לא מבוססות מדי – שמדובר ברצח ולא בהתאבדות). דייב גרוהל היה המתופף של נירוונה באותה תקופה. היא התפרקה לאחר המוות, גרוהל הקים את ה”פו פייטרס” וצירף אליה לאחר כשלוש שנים את המתופף טיילור הוקינס, הנחשב לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הלהקה.
“סטודיו 666”, העוסק בהקלטת האלבום העשירי של הפו פייטרס, צולם באחוזה בה אותו אלבום נעשה, על פי סיפור שכתב גרוהל ועובד לאחר מכן לתסריט. בסרט גרוהל מגיע למרתף האחוזה, העמוס באובייקטיים שטניים, ומפעיל קלטת דמו. מאותו רגע משתלטת עליו רוחו הזדונית של מי שהיה הזמר המוביל בלהקת האבי מטאל, שהקליטה אלבום באותה אחוזה. גרוהל מתחיל לרצוח בזה אחר זה את חברי הלהקה. בשלב מסוים הוא מפציר בהוקינס, שמנגן עד זוב דם, לסיים את השיר הארוך. לאחר השלמת המשימה, גרוהל עורף את ראשו של הוקינס… עם מצילתיים.
בסמוך ליציאת הסרט, הסצנה הזו קיבלה משמעות טראגית. במהלך סיבוב ההופעות של הפו פייטרס בדרום אמריקה, נמצאה גופתו של טיילור הוקינס בחדר בית המלון בו שהו חברי הלהקה בבגוטה, בירת קולומביה. בחקירת מותו התגלו בגופו שרידים של עשרה סוגי סמים שונים. בתחקיר שפורסם זמן קצר לאחר מכן, נטען כי הוקינס היה נתון ללחץ נפשי עצום במהלך מסעות ההופעות האינטנסיביים של הלהקה, שכללו כ-60-50 הופעות בנות כשלוש שעות מדי שנה, ולכאורה ביקש מגרוהל להפסיק. למרות שהדיווחים האלו הוכחשו, אי אפשר שלא להתעלם מהדמיון בין הסרט לבין המציאות.
נכון לעכשיו פו פייטרס ממשיכים להופיע, גם ללא הוקינס. הלהקה ערכה שני מופעי מחווה גדולים, בלונדון ובלוס אנג’לס, שקידשו את חייו ופועלו של הוקינס. במופעים השתתפו בני משפחתו, חבריו הקרובים והגיבורים המוזיקליים שלו. בין האורחים: פול מקרטני, אלטון ג’ון, ליאם גלאגר מ”אואזיס”, מיילי סיירוס ואפילו בנו של הוקינס שעלה לתופף במקומו בביצוע מרגש לשיר My Hero (“הנה הולך הגיבור שלי. צפו בו בזמן שהוא הולך”, בתרגום חופשי מאוד). כשההרכב ניגן את הלהיט של פו פייטרס, Times Like These, שהפזמון שלו כולל את השורה “בזמנים כאלו אתה לומד לחיות שוב”, גרוהל התקשה להמשיך לשיר.
רק נקווה שסיום הסרט, בו גרוהל הרדוף מופיע לבדו לאחר ששאר חברי הלהקה לא שרדו, יישאר הפעם על נייר התסריט בלבד.
