"משחק המעלית": סרט עם עליות ומורדות, שלא מצליח לצבור תאוצה | ביקורת

27 בפברואר 2025 מערכת האתר

זה קרה לי כשהייתי נער. נכנסתי עם החבר הכי טוב שלי לתוך המעלית, והחלטנו להשתעשע בלחיצה אקראית על קומות, כי בגיל הזה כנראה אין מה למהר. בזמן שאנחנו נהנים מהעלייה הממושכת לקומה הרביעית דרך קומה חמש, יושבים על רצפת המעלית, זה קרה. הדלת נפתחה בקומה חמש, ואישה מפחידה למראה עמדה בחוץ, מביטה על שני הילדים שיושבים על הרצפה במעלית שבה רוב הכפתורים לחוצים. "מה בדיוק אתם עושים?", השכנה המעצבנת צעקה בקול מפחיד. "אממ… אנחנו רק נחים. כן, נחים", אמרתי בקול מגמגם. "היה יום קשה. "אז תנוחו בבית", היא אמרה בזעם. אנחנו החלטנו לעשות את שאר המסלול דרך המדרגות, כי אומרים שזה יותר טוב לבריאות שלנו.

כמו שלמדתי על בשרי באותו יום, מעלית היא לא מקום למשחקים. החדשות הטובות הן שהיא כן יכולה להיות מקור לאגדות אורבניות – ותודה לסרטי האימה שמלמדים אותנו את זה. במהלך 2023 יצא "משחק המעלית" (Elevator Game), בעיקר למסך הקטן ולרשתות הסטרימינג, ובצורה מצומצמת מאוד להפצה בבתי קולנוע בארצות הברית. באיחור קצת יותר מדי אופנתי של כמעט שנתיים, כי בכל זאת יש מעליות שהן איטיות מדי, הסרט יגיע לבתי הקולנוע בישראל ויוקרן בפסח.

אז האם יש למה לחכות, או שהמעלית הזו כבר עבר מזמן? אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת הבאה ולהחליט בעצמכם.

הרעיון: עוד תופעה אינטרנטית מטופשת

תראו, אני מאוד אוהב סרטים על אגדות אורבניות, גם אם חלקן מופצות באינטרנט בלי יותר מדי היגיון (מה שידוע בתור "קריפיפסטה", מלשון משהו מפחיד שאנחנו עושים לו העתק הדבק). בין כל אותן הודעות עם החיווי המרתיע בוואטסאפ של "הועברה פעמים רבות", נתקלנו לפני כמה שנים ב"משחק המעלית". אם הבנתי נכון, האתגר הזה התחיל ביפן בסביבות 2008, משם הגיע לדרום קוריאה ולשאר חלקי העולם, בגרסה אנגלית מותאמת, דרך האינטרנט.

העיקרון הוא שהמשתתפים צריכים ללחוץ על הכפתורים במעלית בסדר מוגדר, וכמובן שגם לתעד את זה. אם הם יעשו את הכול לפי הספר, יגיעו לקומה החמישית ויעצמו את העיניים שלהם, הם יגיעו לתוך "העולם האדום", שהוא מעין עולם רוחות, שהוא כנראה אדום כי אדום הוא צבע של אימה. הבעיה היא שכישלון בשלב מסוים במשחק, בעיקר פתיחת העיניים לפני שדלתות המעלית נסגרות, יגרום לכך שהם יפגשו את "האישה מהקומה החמישית" (Fifth Floor Woman), שהיא אולי (רק אולי) קצת יותר מפחידה ומסוכנת מהשכנה המעצבנת ההיא בבניין הילדות שלי.

בסצנת הפתיחה של הסרט, אנחנו פוגשים את בקי (מייגן בסט, "מעודדות צמודות: לעודד או למות", "סיאנס", "זמן קטוע', "קציר אפל") שמשחקת במשחק המעלית, תוך תיעוד של החוויה כמובן, מה שמסתיים בהבהוב אורות, במישהי מפחידה שמתגנבת מאחוריה, במבט מפוחד כשבקי רואה מה נכנס למעלית וביופי של צעקה שלה, שמסבירה אולי למה ראינו אותה בהרבה סרטי אימה. בהמשך אנחנו נבין שבקי פשוט נעלמה.

הגיבורים שלנו הם יוטיוברים, שעובדים על תוכנית רשת בשם "Nightmare on Dare Street" שסוקרת אגדות אורבניות – מה שאומר שרובם הם די מעצבנים, כי זה מה שעובד היום בעידן האינטרנט. אנחנו פוגשים את ריאן (ג'ינו אנאניה, "מעודדות צמודות: לעודד או למות", "קציר אפל" ו"אני עדיין רואה אותך" לצד בלה ת'ורן), מתמחה ללימודי שקר כלשהו שמצטרף לחבורת וולוגרים צעירים: קלואי (ואריטי מארקס מהסרט הנורא עם התרגום העברי המעולה, "צעצוע של סיוט"), כריס (אלק קרלוס, "מעודדות צמודות: לעודד או למות", "יתומה: ההתחלה"), מאטי (נזארי דמקוביץ', "רדיוס", "קציר אפל"), איזי (מדיסון מקלאסק, "מעודדות צמודות: לעודד או למות") וקווין (ליאם סטיוארט קניגן, "אהבה ומכות אחרות"). בניסיון לרצות את המפרסמים הפוטנציאליים או הקיימים, ריאן מציע להכין פרק על משחק המעלית, שיחקור בין השאר את תעלומת ההיעלמות של בקי.

החבורה משחקת את משחקת המעלית, אבל משהו משתבש באמצע – כי מה לעשות שיש גם אנשים אחרים שרוצים להשתמש במעלית בבניין משרדים. אחרי שאחד מהחבורה מוצא את מותו בביתו, השאר מבינים שהם חייבים להמשיך לחקור את האגדה האורבנית. כמו שאתם יכולים להסיק, חלק מהגיבורים יבינו מה קרה במעלית הזו פעם, וחלקם ימצאו את מותם בדרכים יצירתיות, יותר או פחות. בהמשך אנחנו נבין שלאחת הדמויות יש אולי קשר ישיר לבקי, ולדמות אחרת יש קשר קצת אפל יותר שקשור לבקי, אבל כמובן שלא נחטא כאן בספויילרים. רק נאמר שבסרט אימה, תמיד כדאי לחשוד בכוונות של מישהו שמציע רעיון כלשהו שהשאר מקבלים, כי יכול להיות שיש אינטרס כלשהו שגרם לו להציע את הרעיון הזה.

מעשה במעודדות (לשעבר) שנכנסו למעלית

מכירים את הבדיחה ההיא על המעודדות שנכנסו ביחד למעלית? טוב, האמת היא שגם אני לא. עשיתי חיפוש באינטרנט ואפילו ביקשתי מ-CHAT GPT לחבר לי כמה בדיחות על מעודדות במעלית, אבל הן היו איומות ונוראות, אז אני חוסך אותן מכם. השורה התחתונה היא שמשפט כמו "כמה מעודדות (ומעודדים!) לשעבר נכנסו למעלית" נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זו בעצם נקודת ההתחלה של סרט האימה "משחק המעלית". לפחות אם בוחנים מי עומד מאחורי הסרט ומככב בו, ומה היה הרזומה (הדי קצר שלהם) בעבר.

כמו שחדי העין מביניכם שמו אולי לב בפסקאות הקודמות מרובות שמות הסרטים בסוגריים, חלק גדול מהקאסט כאן שיחק ב"מעודדות צמודות: לעודד או למות", שסקרנו כאן באתר בתור אחד מסרטי האימה על מעודדות (תופתעו, אבל זה יופי של גילטי פלז'ר לפעמים). יש קשר הדוק בין הסרטים האלו, וגם כמה סרטים אחרים שכיכבו בסוגריים. את "משחק המעלית" ביימה רבקה מקנדרי, שהייתה אחת מהכותבות של "מעודדות צמודות: לעודד או למות" וביימה כמה סרטי אימה קטנים, כמו "All the Creatures were Stirring" מ-2018 או "Glorious" מ-2022. היא נשואה לדיוויד איאן מקנדרי, שהוא אחד מהכותבים של "משחק המעלית", יחד עם טרוויס ספאלה (הכותב של סרט הערפדים הבינוני "Captive" עם ה-Scream Queen סקאוט טיילור קופמטון). דיוויד איאן מקנדרי ושיתף פעולה עם אשתו בפרויקטים האחרים בתור במאי, כותב, מפיק או ווטאבאר. במילים אחרות, "מהיוצרים של" וכדומה.

אחת הבעיות העיקריות של "משחק המעלית" הוא שחלק גדול מהדמויות הן חסרות ייחוד או עניין, ואם נתבונן בזה מנקודת מבט אחרת: יש כאן כמה שחקנים נטולי כריזמה, וזה בעדינות (בלי להזכיר שמות): אחת הדמויות אמורה להוביל את האחרים לעבר המשימה הדינמית והמרתקת, אבל בפועל משתמשת ברוב הסרט בטון שנשמע כאילו היא מסבירה לדמויות על רפורמת בעל עסק זעיר או על השינויים במדיניות המיסים בישראל בעקבות המצב הכלכלי הרעוע, כמו הקפאת מדרגות המס או שינוי בנקודות הזיכוי (הערה: הכותב אינו רואה חשבון) .

תרבות הטיקטוק, בייצוג לא אחיד. מתוך "משחק המעלית" (באדיבות רד קייפ)

מצד שני, כן יש כאן כמה דמויות סבירות שמשחקות עם קצת יותר התלהבות, כמה שחקנים שהצליחו להתבלט קצת יותר מאחרים ולהפוך את הדמות לטיפה יותר מאשר דמות שנראית טוב על הקרטון, ואפילו דמויות עם ממד קומי מסוים (טוב, בעיקר הדמות של מאטי שאחראים לכמה בדיחות מוצלחות). הדיאלוגים כאן הם לא משהו לספר לחבר'ה, הן מבחינת השפה והן מבחינת התוכן שלהם, ורוב הזמן הם לא ממש תורמים לקידום הסרט.

אהה, ומה לגבי האימה? גם כאן, לצד כמה הריגות יצירתיות ומהנות, תמצאו כאלה שהן צפויות ולא יעילות בעליל. ההריגות גם לא מאפשרים לנו להבין בדיוק את ממד הסכנה של רוח הרפאים, האישה מהקומה החמישית, או מי שהיא לא תהיה, כי אין ממש חוקים ברורים לגבי מידת האיום ואזורי הסכנה שלהם, אם נקרא לזה ככה. הנוסחה של "עברת על החוקים, ולכן הערת משהו שיכול לתקוף אותך תמיד, אבל בעיקר כשאתה לבד ובמקום חשוך", היא יותר מדי שחוקה היום.

"משחק המעלית" זכה לביקורות די רעות וכמעט ולא זכה להקרנה מסחרית ברחבי העולם, וקשה לומר שהוא מוצלח משום בחינה. אבל – וכאן כבר אולי הבעיה אצלי – אני כן מצאתי אותו מהנה לרוב, למרות אינספור כשלים ופגמים. הקצב שלו הוא סביר בחלק מהזמן, יש פה ושם דמויות מעניינות (או לפחות כאלה שנראות טוב), ורצח של צעירים מעצבנים שפועלים בצורה מטופשת הוא תמיד מהנה, גם אם מהסיבה הפשוטה שאנחנו נהנים לראות את הדמויות הטיפשות עושות מעשה דבילי שיגרום לנו להיפטר הנוכחות המעצבנת שלהן להמשך הסרט.

הקאסט של משחק המעלית (רד קייפ) — תהיו יפים ותשתקו, או תהיו מעצבנים ותמותו? מתוך "משחק המעלית" (באדיבות רד קייפ)

האתגר: להעביר אגדה אורבנית על מעלית למסך

לא בטוח ש"משחק המעלית" ממש מצדיק את זמן המסך שלו, גם אם מדובר בזמן מסך די מצומצם של פחות משעה וחצי. הסרט לא מצליח להרחיב יותר מדי את הרעיון הראשוני (הבעייתי ככל שיהיה) ובטח שלא ליצור סיפור שאכפת לנו ממנו או ממה שהדמויות יגלו במהלכו. אנחנו מקבלים בסופו של דבר סרט בסגנון החפצים הרדופים (או במקרה הזה, ריטואל מקולל), עם מאורע מחולל שגורם לשחרור כוח זדוני שהורג את הדמויות בזה אחר זה. הצורה הזו נראית לכאורה מקרית, כי דמויות מותקפות לא רק כשהן במעלית, אלא גם כשהן בבית, יושבות בתחנת אוטובוס וכן הלאה.

הבעיה היא שהנרטיב הזה, לדעתי לפחות, הוא בעצם ההיפך הגמור ממקרי: כי אנחנו רואים דמות במקום מבודד כלשהו, עם סימנים כמו רעשים או שינויים בתאורה, ומבינים שמהר מאוד ניפרד ממנה, ולפעמים אפילו איך ומתי. ראינו את זה בצורה מוצלחת הרבה יותר בסרטים מעולים כמו "נגעת נרצחת", או אפילו בסרטים אחרים שהיו בעייתיים אבל לפחות די מהנים, כמו "טארוט", "באגהד – מרתף האימה" ואחרים. כאן אין כמעט שום הפתעה ואפשר להבין תוך כדי הסצנה (או אפילו שוט ספציפי) איך הם יתפתחו, כמו המעצבנים האלו שמזמזמים את המילים של שיר שהם שומעים ברקע כמה שניות לפני הזמר, כדי להראות שהם מכירים אותן.

בהם ברור לנו שיש חוקים שנועדו כדי שהדמויות ישברו אותן – ובינינו, כמה מסובך זה פאקינג ללחוץ על קומות במעלית לפי סדר אקראי מסוים ולא לפתוח עיניים או לדבר לפני שהטקס מושלם – מה שיגרום למעגל רשע שכדי לצאת ממנו צריך ללכת קצת אחורנית, להבין את סיפור הרקע ולעשות פעולות שרובן כנראה ייכשלו, כי אחרת לא היה כאן סרט אימה. ב"משחק המעלית", יש קצת ניסיונות לשפוך אור על חלק מהדמויות ולהציג את הבעייתיות שלהן, בעבר או בהווה, אבל זה לא מספיק.

היוצרים התמודדו מראש עם אתגר רציני – כי כמה מעניין יכול להיות בסצנות שאמורות לבנות את המתח שלה תוך כדי מעבר בין קומות, לחיצה על כפתורים ופתיחה של דלתות, בזמן שדמות כלשהי מתעדת את עצמה עושה את זה בשביל הרשתות החברתיות? גם הדמויות עצמן מודעות לבעייתיות של העברת הסיפור, בצורה רפלקסיבית, אבל זה לא תירוץ. יכול להיות שעם קצת יותר דמיון או יצירתיות, היינו מקבלים משהו שקצת מכניס מתח לחיים שלנו.

לא כל סצנת מעלית חייבת להיות מופתית כמו ההיא מ"הניצוץ" או אפילו מותחת ועמוסת הפתעות כמו "להעיר את השד", כי מה לעשות שלא כל במאי הוא סטנלי קובריק, ולפעמים התקציב של הסרט מוגבל מאוד. בכל זאת, העשייה הקולנועית כאן היא די שגרתית, אפילו שגרתית מדי. בצד החיובי, יש כמה רעיונות מעניינים מבחינת התאורה, הצבעים וזוויות הצילום. העריכה של הסרט סבירה, וגם האפקטים נראים סביר. לא באמת תמצאו כאן סצנות מפחידות או מותחות מדי, ובטח שלא כאלה שתזכרו אחרי שתצאו מהמעלית ותחזרו הביתה.

אם מביאים בחשבון את העובדה שבין הסצנות שאמורות להפחיד אנחנו מקבלים דמויות לא מעניינות עם דיאלוגים יבשים שלא ממש מקדמים את העלילה, מבינים למה הסרט מתקדם אמנם לעבר היעד שלו, אבל בצורה שמזכירה עלייה במעלית שבת לקומה עליונה בבית מלון, בה האימה העיקרית היא משפחה מרובת ילדים שתיכנס למעלית ותהפוך את החוויה כולה לצפופה ולרועשת הרבה יותר.

הפחד ממעליות מקבל ממד אחר. מתוך "משחק המעלית" (באדיבות רד קייפ)

הבעיה: המעליות כאן לא מפחידות באמת

תראו, באופן אישי אני מאוד אוהב סרטי אימה על מעליות. מעליות מיסודן עשויות להיות מפחידות, כי בכל זאת אנחנו נמצאים בחלל סגור מאוד, לפעמים בגובה רב, עם סכנות כמו נפילה או חשיכה פתאומית. הבעיה היא ש"משחק המעלית" לא מצליח לסקרן אותנו מבחינת הלוקיישן. הוא מתקיים בבניין משרדים גנרי מדי, שהזכיר לי יותר את האימה מהביקור האחרון אצל רופא שיניים, ופחות אימה שקשורה לאגדות על רוחות או תופעות אינטרנט מסתוריות שמסתיימות במוות.

"משחק המעלית" לא מצליח לנצל את הלוקיישן שלו ולמרבה הצער מתקשה לשחק על הפחדים הטבעיים מהמעליות, שקיימים אצל לא מעט אנשים באוכלוסייה. אין כאן יותר מדי תחושה קלאוסטרופובית, ורוב ההפחדות קשורות להקפצות או לדמות עם פנים מפחידים שמגיעה באיטיות מאחורי הדמויות ועושה להן משהו, שלפעמים אנחנו רואים רק בצורה מרומזת. אפשר לראות את זה יותר כמעין גרסה פחות מוצלחת של "הטינה" או "הצלצול", נניח, אבל לא משהו ששונה מדי מסרטוני המתיחות של הפחדות במעלית שזוכים לפעמים להצלחה ביוטיוב.

את הדמות המפחידה מגלמת סמנתה האלס, שברזומה שלה מצאנו עד עכשיו רק תפקיד קטן אחד (הדאבל של רוח הרפאים של פיונה ב"הטינה" המיותר מ-2019, מה שזה לעזאזל לא אומר). לאורך הסרט היא נאלצת בעיקר להתנגב לצד הדמויות, ללכת בדרכים יצירתיות ולהיות מאופרת בצורה מפחידה. זה נחמד ועובד לפרקים, אבל לא אפקטיבי מדי אם בוחנים את זה במובן הרחב יותר. אם הסרט היה מוסיף לארסנל שלו עוד דרכים יצירתיות יותר ליצירת מתח או להפחדה, הסרט היה משתפר בדרגה אחת או שתיים.

דמות מפלצתית לא רעה בכלל. מתוך "משחק המעלית" (באדיבות רד קייפ)

אם זה לא מספיק, אנחנו לא בדיוק מתחברים כאן לדמויות או אפילו למקום בו הן פועלות. מצד אחד, יש כאן חשבונות טיקטוק והרבה התייחסויות לעולם הוויראלי שלנו, ואותי זה תמיד מעניין. מצד שני, מהיכרותי הם הוולוגרים והמשפיענים של היום, הם לא בדיוק משתמשים בציוד כמו החבר'ה מהסרט שלנו. זה מרגיש כאילו מישהו ניסה להתחבר ב"כוח" לעולם של הצעירים, אבל לא בדיוק יישם את תרבות דור ה-Z. בשלב מסוים, הצטערתי שאני רואה סרט אימה ולא פרסומות, כי דמיינתי את הביקורת המשעשעת של אור בוטבול (דוגמה ליוצר תוכן מעולה) על פרסומות, שמתייחסת בדיוק לכשלים האלו: לנסות ליצור הזדהות תוך כדי דיבור בשפה של קהל היעד לכאורה, בלי שבאמת מבינים אותו בפועל, ככה שהתוצאה מלאכותית קצת כמו פרסומת שעשו ב-AI.

האם לראות את משחק המעלית?

"משחק המעלית" הוא, בעיקרו של דבר, המחצה של רעיון שהיה יכול להיות מהנה מאוד. תמצאו כאן לא מעט כשלים, ברמת העשייה הקולנועית, הדמויות, המשחק וכמובן שגם השורה התחתונה, כלומר, עד כמה הסרט מפחיד או מהנה. בתנאים האלו קשה לומר שזו צפיית חובה, בטח לא בקולנוע, ויש שיגידו שהוא מתאים בעיקר לזמנים בהם אתם מחפשים משהו שיעביר לכם את הזמן בלי שתצטרכו לחשוב או לצפות יותר מדי.

מצד שני, הסרט כן מציע כמה רעיונות מעניינים, יש בו כמה סצנות אפקטיביות וכמה דמויות שמצליחות להתבלט, בתת ז'אנר שאני באופן אישי נהנה ממנו גם כשהתוצאה רחוקה מלהיות מושלמת.