מעליות או לא לחיות: סרטי אימה על מעליות שיגרמו לכם להשתמש במדרגות
לפני כמה ימים, עליתי במעלית עם ילדתי הקטנה. מכיוון שאני מקפיד תמיד לשמור על החוקים, ברור לי שאין סיכוי שאחת הילדות שלי תעלה לבד במעלית עד גיל 14. המעלית נסגרה באיטיות, ואז החלה לעלות למעלה. הילדה שלי, למרות הפצרותיי, לחצה על קומה אחת מיותרת. תוך כדי, המספרים המעידים על הקומה בה אנחנו נמצאים השתנו. הסתכלתי שוב על שלטי האזהרה במעלית, כמו המשקל המקסימלי, ההוראות מה לעשות במקרה של תקלה (למה לעזאזל אנחנו צריכים לשלם 25 ש”ח בחודש על הקו של המעלית?), המדבקה באדום שמזהירה לא לגעת בדלתות המעלית, שמשום מה מישהו בחברת המעליות בבניין החליט בחוסר זהירות להדביק דווקא על דלתות המעלית.
ואז זה קרה. כעבור כמה שניות, שנראו כמו נצח, המעלית עצרה. הדלת נפתחה למסדרון ריק, ויצאנו ממנה. הדבר האחרון שאני זוכר מהרגע הזה, לפני שנכנסו הביתה, הוא שדלת המעלית נסגרה כמה מטרים מאחורינו, נחה לקראת הדייר הבא שישתמש בה. זהו, הגענו הביתה בלי שקרה שום דבר מעניין. הלוואי שבסרטי האימה זה היה פשוט כל כך.
מעליות הן לא משחק ילדים (או: למה לעשות סרטי אימה על מעליות?)
האמת היא שבלי קשר להנחיות הבטיחות המוצדקות מאוד, עלייה במעלית היא אחת הפעולות היותר שגרתיות ובסיסיות שיש. כמעט כל אחד ואחת מאיתנו מבצעים אותה כמה פעמים לפחות ביום, בלי שהיא תסתיים באופן חריג (כמו בפסקה הראשונה של הטקסט שקראתם). זה לא שהכול בטוח במעליות – אנחנו היינו עדים לכמה מקרים מזוויעים בשנים האחרונות, שהסתיימו בטביעה, נפילה או חנק. נדירים ככל שיהיו, אלו הם מקרים איומים ונוראים, שאי אפשר להישאר אדישים אליהם. קשה לחשוב על מוות נורא יותר מאשר להיות תקוע במעלית, כשהחמצן אוזל לאט לאט. אסון המעלית הנורא ההוא מ-2020 בתל אביב, שהחריד מדינה שלמה, הוא הדוגמה המובהקת.
סרטי האימה כמיטב המסורת מקצינים את זה, ומראים לנו בדיוק מה יכול להיות כשמעלית מאכלסת רוצחים סדרתיים, את השטן בכבודו ובעצמו, פצצה, שדים והפתעות אחרות. אלו הם סרטים שמתרחשים בדרך כלל במספר מצומצם של לוקיישנים, ולפעמים אפילו רק בתור המעלית עצמה, מה שאומר שיש כאן מצד אחד פשטות מסוימת להפיק אותם. אפשר ליצור מתח ואפילו אימה בעזרת מספר מינימלי של לוקיישנים ודמויות.
הסרטים יכולים לחקור תמות שונות הקשורות לאותו פחד ממעלית – כמו קלאוסטרופוביה, פרנויה ובידוד – ולהעמיד את הגיבורים מול שורה ארוכה של איומים. חלק גדול ממבנה המתח של סרטים אלה קשור לשאלה שאנחנו לא יודעים מי עומד מאחורי הזוועות שמתרחשות במעלית, ובמילים אחרות: הסרטים יכולים להשתייך לתת ז’אנר ה-“מי עשה את זה” (Whodoneit), שהוא אחד האהובים על כותב שורות אלה.
הבעיה, מהעבר השני של התמונה, היא לעשות משהו טוב באמת מכל הסיפור הזה. יש קושי טכני להעביר את תחושות הפחד והאימה של היתקעות במעלית, ללא יכולת לזוז או לנוע. קושי נוסף, כמו שמבטאים באופן די רפלקסיבי בסרט “משחק המעלית” שעוד נגיע אליו בהמשך, הוא לעשות משהו מעניין במשך משהו כמו שעה וחצי, ולא לצלם רק “אנשים עולים ויורדים במעלית במשך 20 דקות”. יש סרטים שפתרו את זה עם עלילות משנה, למשל של חוקרים ואנשי משטרה שמנסים להבין מחוץ למעלית מה בדיוק קורה בתוכה, או פלאשבקים שמסבירים מה קרה הביא את האנשים שבמעלית במצב הזה.
מרחב התמרון כאן די מצומצם, וצריך להיות יצירתי מבחינת הג’אמפ סקרס, זוויות הצילום, התאורה, האפקטים וכדומה כדי ליצור אימה מוצלחת באמת. כשלא עושים את זה, הסרטים עלולים להיות צפויים, עמוסים בקלישאות ובעיקר לא מוצלחים. נראה שקצת קשה למשוך אליהם צופים – כי בואו נודה באמת, יכול מאוד להיות שחובב האימה הממוצע יעדיף סרטים שעל הנייר נמצאים מושכים יותר מאשר סרט שהלוקיישן העיקרי בו הוא פאקינג מעלית.
סרטי אימה על מעליות
בעולם האימה, באופן לא מפתיע, גם המעליות קיבלו מקום של כבוד לאורך ההיסטוריה. סרטי אימה הרי מבטאים את הפחדים שלנו, נפוצים יותר או פחות, וגם פחד ממעליות – שעשוי לשלב בתוכו כמה פחדים אחרים, כמו פחד גבהים, פחד ממקומות סגורים או מאובדן שליטה – נכלל ברשימה הזו. לצד כמה סצנות מעלית מופתיות, אליהן נתייחס בקרוב בסקירה נפרדת, יש כמה סרטים שלקחו את הפחד ממעליות כמה צעדים קדימה, עם עלילה בה המעלית היא אחת השחקניות העיקריות – ולפעמים גם הנבל.
המעלית (1983)
את הסקירה שלנו אנחנו מתחילים בהולנד, עם סרט שנכתב ובוים על ידי יוצר קולנוע בשם דיק מאס. “המעלית”, שזכה לביקורות לא רעות בכלל, מציג את סיפורו של טכנאי מעליות שמגיע לבניין באמסטרדם כדי לחקור בעיה משונה: המעליות שבו הורגות את מי שמשתמש בהן, ולפעמים אפילו מי שרק עובר לידן. הוא מתחיל לחקור את הנושא, בעזרתה של עיתונאית נמרצת, ומגלה כל מיני קונספירציות שקשורות גם לבינה מלאכותית שיצאה משליטה.
“המעלית” נחשב לאחד מסרטי האימה ההולנדיים הטובים ביותר של שנות ה-80, בין השאר בזכות העלילה, הדיאלוגים, המשחק, ההריגות, האפקטים וכל מה שזז כאן (כולל המעליות). מצד שני, לא בטוח כמה סרטי אימה הולנדיים משנות ה-80 ראיתם, ככה שאולי הקביעה הזו נשמעת לכם די סתמית.
בינה מלאכותית (2001)
“בינה מלאכותית” נכתב על ידי דיק מאס וזכה לביקורות איומות. הוא מציג את סיפורו של טכנאי מעליות (ג’יימס מרשל) שמגיע לבניין בניו יורק כדי לחקור בעיה משונה: המעליות שבו הורגות את מי שמשתמש בהן, ולפעמים אפילו מי שרק עובר לידן. הוא מתחיל לחקור את הנושא, בעזרתה של עיתונאית נמרצת (נעמי ווטס), ומגלה כל מיני קונספירציות שקשורות גם לבינה מלאכותית שיצאה משליטה.
אם לא הבנתם עד עכשיו, “בינה מלאכותית” הוא רימייק לאותו סרט הולנדי, שנעשה על ידי אותו במאי. למרבה הצער, כמעט כלום לא עבד בסרט הזה, לדעת כותב שורות אלה ורוב המבקרים שדי קטלו את העלילה, הדיאלוגים, המשחק, ההריגות, האפקטים וכל מה שזז כאן (כולל המעליות). בכל זאת יש לסרט חשיבות כלשהי. כשהיום הבינה המלאכותית משתלטת על חיינו ועלולה גם לסכן אותם, הסרטים של מאס היו כמעט נבואיים, והראו מה יכול לקרות כשאנחנו מסתמכים על הטכנולוגיה באופן מוחלט, או כשהיא מגיעה לידיים הלא נכונות.
הסרט הוא אחד האחרונים לפני הפריצה הגדולה של נעמי ווטס, שחקנית די כושלת באותם ימים. באותה שנה, זמן קצר לאחר מכן, היא כבר עוררה תשומת לב אדירה עם “מלהולנד דרייב” המופתי של דיוויד לינץ’, ומשם לא הביטה לאחור.
Blackout (2008)
זוכרים שאמרו לכם תמיד לא להשתמש במעלית אם יש סבירות להפסקת חשמל? אז מותחן האימה הפסיכולוגית Blackout, על פי רומן של סופר איטלקי בשם ג’אנלוקה מורוזי (עם הרבה מאוד שינויים), מסביר למה. הסרט מביא את סיפורם של שלושה אנשים זרים שנתקעים במעלית במהלך הפסקת חשמל, ומגלים מהר מאוד שיש ביניהם מישהו שלא ממש ייתן להם לשרוד. במהלך הסרט אנחנו מגלים את הסיפור של כל אחת מהדמויות – כולל רוצח סדרתי חביב – עם טוויסטים והפתעות מכל סוג.
“Blackout” זכה בעיקר לביקורות שליליות, בעיקר על רקע העלילה הלא מהודקת ועתירת החורים. גם על המשחק של השחקנים העיקריים, ביניהם אמבר טמבלין המצוינת בדרך כלל (סצנת הפתיחה ב”צלצול”, תפקיד ראשי ב”הטינה 2″ ועוד), לא הייתה תמימות דעים.
שטן (2010)
אם חשבתם שלהיות תקוע במעלית עם השכנה המעצבנת זה נורא, חשבו שוב: זה יכול להיות יותר גרוע. מה היה קורה למשל אם הייתם נתקעים במעלית בבניין משרדים בפילדלפיה, עם עוד ארבעה אנשים, ומגלים שאחד או אחת מכם הם השטן בכבודו ובעצמו? ושאותו שטן יהרוג אתכם, אחד אחרי השנייה, בדרכים יצירתיות ואכזריות?
הרעיון המדליק הזה עומד בבסיסו של סיפור קצר שכתב לא אחר מאשר הבמאי מ.נייט שיימלאן (“החוש השישי”, “סיינס”, “בלתי שביר”, “הביקור” ועוד), שהושפע מ”10 כושים קטנים” של אמנית המתח אגתה כריסטי, שעוסק בסדרת רציחות באי קטן ובניסיונות מי עומד מאחוריהם. הסיפור של שיימלאן עובד לתסריט על ידי בריאן נלסון (“30 ימים של לילה” ו”הרד קנדי”) ובבוים על ידי ג’ון אריק דודל, שאחראי בין השאר לסרט הפאונד פוטג’ “קלטות פוקפיסי”, ל”סגר” (החידוש האמריקאי ליצירת המופת הספרדית “REC”) ול”עמוק למעלה” המסקרן. השמות האלה יודעים את העבודה, ואנחנו מקבלים מותחן אימה מהנה וטוב מאוד, שישאיר אתכם מרותקים לכיסא, מנסים לנחש מי בדיוק הוא השטן.
נכון שהסרט הזה לא מושלם – היה מקום למשל לשיפורים ברמת התסריט, או אפילו להוספת נפח לסרט הקצר מדי הזה – אבל אם אתם צריכים לבחור סרט אימה אחד על מעליות, יכול מאוד להיות שזו צריכה להיות הבחירה הראשונה שלכם. הוא גם הצליח בצורה סבירה בקופות (הכנסות של כ-63 מיליון דולר, לתקציב של 10 מיליון)
מעלית (2012)
אז אחרי שנתקענו עם השטן ורוצח סדרתי במעלית, סרט נוסף שמראה בדיוק מי לא הייתם רוצים שיהיה איתכם במעלית כשאתם תקועים בין שמיים וארץ. או ליתר דיוק: מה לא הייתם רוצים. “מעלית” מתרחש בקומה ה-49 של בניין בוול סטריט. תשעה זרים, חלקם דמויות סטריאוטיפיות – למשל איש ביטחון, כתבת טלוויזיה ובן זוגה, קומיקאי, אישה הרה, אישה אלמנה ונכדה מעצבנת – נתקעים במעלית. הבעיה היותר גדולה היא שלאחר שאחד או אחת מהן מתים, הם מגלים שיש עליהם פצצה. מכאן מתחיל מסע נגד הזמן, בו החבורה מנסה לצאת מהמצב הנורא לפני שהזמן יאזול ומגלה שהדרך לשם עוברת בהרבה מאוד העלבות, ריבים וויכוחים, חלקם סטריאוטיפיים או גזעניים.
האמת היא ש”מעלית” הוא פחות סרט אימה מאשר התאום המרושע שלו מלמעלה, “שטן”. כנראה שהוא גם פחות מוצלח ממנו. אפשר לטעון שיש בו אלמנטים של אימה, אבל גם מתח ואפילו קומדיה שחורה. זה סרט קטן וחביב, בתקציב די מינימלי וללא שחקנים מוכרים מדי, שיכול להעביר לכם משהו כמו שעה ועשרים מהחיים שלכם.
משחק המעלית (2023)
מכירים את הקטע הזה שאתם נמצאים במעלית עם ילד קטן (או שתי הילדות הקטנות שלי), והן מחליטות ללחוץ על כל הכפתורים במעלית כי זה מגניב? בכל פעם כשזה קורה, אני מסתכל בחשד בדלתות הנפתחות של המעלית, מקווה שלא יהיה שם שכן עצבני שאני אצטרך להסביר לו למה כל הכפתורים של המעלית לחוצים. יכול מאוד להיות שזו פחות או יותר החוויה שעמדה לנגד מי שאחראי לתופעת הרשת של “משחק המעלית”, שנכנסה לעולם לפני משהו כמו עשור ועכשיו זוכה לסרט משלה.
בכל אופן, הסיפור הוא כזה. קבוצה של “סטרימרים” שחוקרים תופעות על טבעיות ודברים כאלה, נקלעים למצב קשה: הספונסר הראשי מאיים להפסיק את המימון. בעזרת בחור מסתורי שהמניעים שלו יובאו בהמשך, הם מחליטים להגיע לבניין כדי לחקור אגדה מקומית על ילדה שנעלמה אחרי ששיחקה ב”משחק המעלית”: משחק מוזר בו אמורים ללחוץ על הכפתורים במעלית בסדר מסוים, שמסתיים בקומה החמישית. בקומה החמישית, אם עשיתם הכול נכון, עצמתם עיניים, סגרתם את הפה או משהו בסגנון, אתם עלולים לפגוש את “האישה מהקומה החמישית”, או משהו בסגנון, והיא תעמוד מאחוריכם. ואז, כשאתם תצאו מהמעלית בקומה הראשונה, אתם תגיעו אולי לעולם האדום, או משהו כזה. בכל אופן, מהר מאוד החבורה מגלה שיש משהו מאחורי אגדת האינטרנט הזו, ואנחנו מקבלים כמה ג’אמפ סקיירס, מפלצת שלא ממש מצליחה להפחיד, מוות של בני נוער מעצבנים בזמן שהם מסתכלים בטלפון שלהם ועוד.
“משחק המעלית” נשמע מצוין על הנייר, וגם הפוסטר שלו מגניב. החוקים למשחק העומד בבסיס העלילה נשמעים רנדומליים, אבל ככה זה עם אגדות אינטרנט אורבניות. ההנחה היא שאנחנו לא חייבים להבין את נקודת המוצא של עלילת הסרט כדי ליהנות ממנו. ב”נגעת נרצחת“, לדוגמה, חוסר ההסבר של סיפור הרקע לא ממש פגע בתוצאה הסופית. כאן, זה לא ממש ככה. למרות שסצנת הפתיחה היא די מוצלחת, הסרט מאבד מומנטום ונכנס לעולם של קלישאות אימה. זה כבר קרה בסרטים אחרים שמבוססים על אגדות אינטרנט אורבניות, כמו “סלנדרמן” הנורא או “גרימקאטי” המאכזב לא פחות על מם אינטרנטי שיצא משליטה.
סצנות ההפחדה של “משחק המעלית” הן הכול חוץ ממקוריות: רק חלקן הקטן עובד, או לפחות נכנסות לקטגוריה של “כל כך גרוע או צפוי שזה מהנה”. הבעיה הגדולה יותר, לדעתנו, היא שלא מצליחים לבנות אווירת מתח בתוך סצנות המעלית הדי ארוכות, ככה שבחלק גדול מהסרט אנחנו מקבלים פשוט אנשים שעולים ויורדים במעלית, בלי תחושת פחד, וכמה סצנות אימה שגרתיות לאחר מכן. סיפור המקור של “האישה בקומה החמישית” לא משכנע או קשור למשהו, וכך גם גילויים של הדמויות: לדוגמה, קטע לא מוסבר עם “שיר המעלית”.
הביקורות על “משחק המעלית” הן שליליות באופן כמעט מובהק, עם ציון של 4.2 מתוך 10 ב-IMDB, או 33% ביקורות חיוביות בלבד ב-Rotten Tomatoes. גם אנחנו ראינו, ואיך נאמר, לא ממש אהבנו. בין הבעיות העיקריות בסרט הזה אפשר להזכיר את המשחק הרע מאוד של חלק גדול מהשחקנים (למה תמיד דמויות של יוטיוברים חייבות להיות מעצבנות? כדי שיהיו טוקבקים שליליים שיביאו טראפיק?), הדיאלוגים הילדותיים, אבל בעיקר העובדה שהסרט הוא די משעמם ופשוט לא מותח או מפחיד. לא בטוח ש”משחק המעלית” הוא כזה אסון, אבל כנראה שהוא מהפחות טובים ברשימה הזו של סרטי אימה על מעליות.
