ביקורות סרטי אימהסרטי אימה

"באגהד מרתף האימה": סרט אימה אפקטיבי על המתים, או מפלצת בשק? | ביקורת

תקראו לי מטורף, אבל אני חושב שאני יודע בדיוק איך להוריד את מחירי הנדל"ן בישראל – בזכות סרטי האימה. הרעיון הוא כל כך פשוט והגיוני, שמפתיע שאף אחד לא חשב עליו עדיין: להפיץ סיפורי אימה על נכסי נדל"ן שונים, כמו רוחות רפאים או מפלצות, ולראות איך הביקוש אליהם יורד, יחד עם המחירים. הרי מי ירצה לעבור לגור במבנה שנראה כמו לוקיישן של סרט אימה, עם סיפור שכבר ראינו באלף ואחד מקרים, רצוי עם טוויסט קטן למען הגיוון?

"באגהד: מרתף האימה" הוא סרט נוסף בסאגה הרחבה של נכסי נדל"ן עם סודות אפלים, הפעם בתוך מסגרות המסך הגדול או הקטן. אז נכון שהפעם לשם שינוי אנחנו לא מדברים על בית עצום אלא על פאב ותיק, ולא על רוחות רפאים אלא על דמות מכושפת/דמונית שנמצאת במרתף ויש לה שק על הראש, אבל הרעיון המרכזי הוא דומה. הסרט לא מחדש יותר מדי ברמת הנרטיב או ההפחדות, אבל עדיין הוא מצליח להיות מהנה ולעשות את העבודה, בזכות מפלצת אפקטיבית, הופעה מרשימה של השחקנית הראשית וכמה הפתעות.

Shop now for our new Halloween décor!

לכל פאב יש את הסודות שלו

"באגהד: מרתף האימה" (במקור רק "Baghead", כלומר "ראש שק") מתרחש בברלין ועוסק בפאב בסגנון בריטי ששייך למשפחה סקוטית, אם הבנתי נכון את שושלת היוחסין בסרט הרב-לאומי הזה. הוא מתחיל בסצנה בחור מסוים בשם ניל (ג'רמי אירווין, "סוס מלחמה", "תקוות גדולות" ובקרוב גם "החזרה לסיילנט היל") מגיע לפאב ורוצה לדבר עם מי שנמצאת במרתף, אבל בעל הפאב (הסקוטי הוותיק פיטר מולאן, "טריינספוטינג", "בוי A", "הרקולס") מסרב. הוא מקליט סרטון קצר בו מסביר את חוקי המשחק העיקריים ביחס לאותו משהו שנמצא במרתף ומנסה לשרוף אותו, אבל מוצא את עצמו נשרף בעצמו. טראגי ולא ממש מפחיד, אבל לפחות אנחנו מקבלים כאן פתיחה די שגרתית לסרטים מהסוג הזה, שמראה לנו את העלילה המרכזית, מקום ההתרחשות ואפילו טעימה קטנה מאוד מהנבלית.

הגיבורה שלנו היא איריס (פריה אלאן, "המכשף", "כוכב הקופים: ממלכה חדשה", "מילקשייק אבק שריפה"), הבת המרוחקת של בעל הפאב, שנטש את משפחתו מסיבה מסוימת שנבין בהמשך. בזמן שהיא מנסה לחשוב איך היא גומרת את החודש, בלי עבודה יותר מדי מכניסה או אפילו מקום לישון בו, היא מקבלת שיחת טלפון עם הבשורות שלא כל כך מזיזות לה, על מותו של האבא שכבר החשיבה כמת. היא נוסעת לברלין לזהות את הגופה, מבינה שיש נכס שרוצים להיפטר ממנו ומבקשת אותו לעצמה – פאב עתיק ולא ממש מצליח. היא חולמת לשפץ אותו ולהפוך אותו למקום ראוי לבילוי, אבל אז המציאות מתערבת.

כמה רעשים מסתוריים בפאב הריק באמצע הלילה, והבחור המסתורי ממקודם מגיע ומציע לה לא פחות מ-4,000 אירו כדי לבקר את האישה שנמצאת במרתף. היא לוקחת חלק מהכסף וגם יום אחד לחשוב, מבינה שמצאה יופי של מקור הכנסה, מה גם שבהמשך נבין שאשת המכירות שבה אפילו הצליחה לגבות מחיר גבוה יותר מאשר אביה, שלקח מאותו בחור סכום מרשים כשלעצמו שעמד על 2,000 אירו לשתי דקות עם גופה (זה לא מה שאתם חושבים). איריס חותמת על המסמך שמעביר לה את הבעלות על הפאב, בטוחה שמצאה מעיין שופע של מזומנים, ולמחרת חוזרת לשם עם הבחור ועם חברתה הטובה קייטי (רובי בארקר, "ברידג'רטון").


מי אמר שלפתוח פאב זה לא רווחי? פריה אלאן מתוך "באגהד: מרתף האימה" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

הכירו את המפלצת שמתחת לשק

די מהר, אנחנו מבינים מה נמצא במרתף: ישות מפלצתית כלשהי שחיה בתוך חור בקיר הלבנים, ושכדאי מאוד לכסות את הפנים שלה בשק. מסתבר שיש כאן כמה כללים שעוברים בירושה, ושעל חלקם אנחנו לומדים דרך סרטון ההדרכה של האב המנוח. העיקרון הוא שאם רק תביאו ל"ראש השק" חפץ מסוים של אדם שנפטר, היא תהפוך להיות אותו אדם למשך כמה דקות. למעשה, כדאי מאוד שלמשך לא יותר משתי דקות, כי אחרת יקרו דברים נוראים.

הגיע הזמן לעצירה קצרה מתיאור העלילה, כי יכול להיות שאתם כבר חושבים משהו בסגנון "אז מה חדש? בסרט הזה כבר היינו. מה נסגר עם הסרטים האלו שיש היום, לעזאזל עם קולנוע האימה!". יש בזה משהו, כי כבר ראינו הרבה מאוד סרטים עם סוד אפל כלשהו, וקצת פחות אבל עדיין הרבה מאוד סרטים שהסוד הכלשהו נמצא במרתף. יכול להיות שאחת הסיבות לעלייה של סרטים מהסוג הזה היא ההצלחה של "ברברי", שהתחיל כמו סרט שגרתי והפך למעניין מאוד, ואפילו מפחיד, כשהבנו מה בדיוק נמצא במרתף של אותו בית להשכרה. לא מזמן כתבנו כאן באתר על "המרתף", בו בני זוג מקבל בית בחינם, תמורת הבטחה שלא יפתחו לעולם את דלת המרתף. גם כאן יש סוד כלשהו ואיסור שיהיה קצת קשה לעמוד בו, ובניגוד ל"המרתף", אפילו נקבל כמה תשובות לגבי אותה יישות מפחידה.

את "באגהד: מרתף האימה" אפשר לשייך גם לקטגוריית ה"חפצים שמאפשרים לנו לתקשר עם המתים". למדנו כבר שבעולם האימה, כמעט כל חפץ עלול להיות נגוע, לאפשר תקשורת עם הצד השני או לפחות מזמן הפחדות והקפצות. הרעיון כאן מזכיר קצת יותר מדי את "נגעת נרצחת" המעולה, אחד מסרטי האימה המשובחים של השנים האחרונות, עם כמה שינויים קוסמטיים: נניח, יד במקום אישה עם שקית על הראש, או פרק זמן מקסימלי של 90 שניות לסיים עם הקסם, כי אחרת יקרו דברים נוראים. ייאמר לזכותם של התסריטאים של "באגהד: מרתף האימה" שהם יצאו הפעם לארג'ים מאוד, והביאו לדמויות שתי דקות שלמות – שזה 120 שניות, אם לסמוך על המחשבון של המחשב – כדי לדבר עם המתים. 

מה אפשר לעשות בשתי דקות עם אדם מת? לא ברור, ולמרבה השמחה לא מה שאתם חושבים. פרק זמן מינימלי שכזה יכול להפיג אולי קצת מהגעגוע, אבל בעיקר לספר תשובות לשאלות בוערות, כמו למשל עם מי האישה המנוחה של ניל (ספרון בורוז, שלאחרונה ראינו אותה ב"ים של סכנה" לצד אודיה רש שלנו) ניהלה רומן לפני מותה, כי הגבר רוצה להתנקם באותו בחור, או סתם לשמור על התדמית הגברית שלו. אחרי הכול, יכול להיות ששווה לשבור את הכללים כדי לדעת אם הרומן של האישה המנוחה היה עם מישהו שהוא מכיר, בחורה (במאמר מוסגר, ספרון בורוז עצמה היא אחת הדמויות המשפיעות בקהילת הלהט"ב), או שמא אותה אישה מנוחה הייתה נוהגת להתאמן עם מאמן כושר פרטי?


מי בדיוק נמצאת מתחת לשק הפעם? מתוך "באגהד: מרתף האימה" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

יש תעלומה, אין מורכבות

באופן לא מפתיע לסרט אימה, בשלב מסוים העניינים יוצאים משליטה. עניין הזמן בסרטי אימה, למשל, הוא המלצה כי אנחנו יודעים שהדמות תעבור מתישהו על הכללים כדי להניע את העלילה. יש מקרים בהם אנחנו באמת מבינים את הדילמה, כמו "יופי מסוכן" המושלם שהעמיד בפני כוכבת הוליוודית מזדקנת את האפשרות "להחליף" לגרסה צעירה ומושלמת של עצמה למשך שבוע, וחוזר חלילה. אז שתי דקות זה כלום, ולא ברור איך בדיוק הגיעו דווקא לפרק הזמן הזה, אבל מה שכן ברור הוא לאן זה יילך. למרות שיש את מגבלת שתי הדקות, ולמרות שהאב המנוח מזהיר באותו סרטון ויראלי ש"באגהד" תתחזק, תצא משליטה ועלולה לברוח מהמרתף אם לא יקפידו על הזמן, מהר מאוד יש חריגה מהזמנים, ויש לה השלכות.

בזמן שחלק מהדמויות חוקרות את ההיסטוריה של המבנה ומגלות מה קרה כאן לפני כמה מאות שנים ומיהי בעצם אותה אישה עם שק על הראש (ספוילר: זו לא סיה), לדמות שבקיר מתחילים להיות רצונות משלה, שקשורים אולי למי שהיה בן הזוג שלה ולמקום הספציפי בו הם נמצאים עכשיו. יש כמה טוויסטים לקראת הסוף, חלקם אמינים יותר וחלקם פחות, אבל מראש אנחנו לא מגיעים לסרט על דמות עם שק על הראש שחיה בתוך חור בקיר לבנים במרתף של פאב סקוטי בברלין כדי לחפש היגיון, נכון?


מתוך באגהד מרתף האימה
מפלצת מפלצת שבתוך הקיר, מי הכי מפחידה בעיר? מתוך "באגהד: מרתף האימה" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

מה שכן אפשר לשאוף אליו הוא עומק רגשי. הרעיון של קושי להתגבר על המוות של אדם קרוב חוזר בהרבה מאוד סרטי אימה וסיפורים. למדנו כבר שיכול להיות לזה מחיר קשה, שמעמיד את הדמויות בדילמה: האם לקבל עוד טעימה מהאדם האהוב גם אם יהיה לזה מחיר? מהר מאוד ברור שהדמויות יקבלו החלטות "לא רציונליות" שמניעות את הסיפור המפחיד, במיוחד שבמקרה שלנו יש גם מניעים אחרים (כלכליים, בעיקר). או כמו שכתוב בפוסטר של הסרט: "רוצים לדבר עם המתים? תשלמו את המחיר!". כנראה שזה נכון גם במקרה בו רוצים לעשות כסף מאנשים שרוצים לדבר עם המתים, והמחיר כאן יכול להיות אפילו גבוה יותר. סוג של עמלת תיווך, דמי השבחה, או מונח מתאים אחר שקשור לעולם הנדל"ן.

במקרה של "באגהד: מרתף האימה" לא הרגשתי שותף לדילמה. הסרט הציג בצורה די שטחית את הדילמה ואת השיקולים לכאן ולכאן, מה גם שסרטים אחרים שכבר עסקו בתקשורת עם המתים או ביכולת להחזיר אדם אהוב הציגו אותה קצת יותר טוב, ככה שידענו לקראת מה אנחנו הולכים. לא תקבלו כאן גם מורכבות מוסרית ומטאפורות על מוות והשלמה עם אובדן, כמו במקרה של "הבאבאדוק" המעולה. הסרט לא חידש יותר מדי על מה שאנחנו כבר למדנו מסרטי אימה על הנושאים שהוא עוסק בהם, ולא לקח את הסיפור למקומות תיאורטיים מעניינים מדי, אבל לא נורא. לא בשביל זה התכנסנו כאן הרי.

Shop Now

באגהד: מרתף האימה יוצר מפלצת, אבל איך היא?

מבנה המתח בסרטים כמו "באגהד: מרתף האימה" יכול להיות קשור לאלמנטים שונים, והשאלה היא עד כמה הסרט מוצלח בכל אחד מהם. אם נחזור ל"נגעת נרצחת", קיבלנו שם כמה סצנות אפקטיביות וסופר מפחידות סביב המפגש עם המתים. ב"באגהד: מרתף האימה" אין את האפקטיביות הזו. הסרט אמנם בנוי היטב ברובו מבחינת השימוש בלוקיישן, הצילום (שמצליח להעביר את הפחד של מקומות אפלים, אבל לשם שינוי כן מאפשר לצופה לראות משהו) והשימוש בסאונד. הוא כולל כמה סצנות מותחות, החל מהשאלה "מי זה? מי זה" שנמצא מתחת לשק בכל פעם, ועד לדאגה מסוימת לגורל הדמויות. 

"באגהד: מרתף האימה" בוים על ידי אלברטו קורדור, והוא בעצם הרחבה של סרט קצר (כ-15 דקות) בעל אותו שם שהוא ביים ב-2017, לפי תסריט של לורקאן ריילי. לתסריט של הסרט המלא הצטרפו שני כותבים נוספים, בריס מקגווייר ("שחיה לילית") וכריסטינה פמייס (בסרטה הראשון), והוא בהחלט כתוב היטב, למעט סירבול מסוים בבניית סיפור המסגרת, התקדמות העלילה – כמו בהרבה מקרים אחרים, הסרט מאבד תנופה דווקא בשליש האחרון שלו – והמניעים של הדמויות,. הקאסט עושה עבודה טובה, בראשו פריה אלאן הכישרונית, למרות שאין יותר מדי מה לבנות כאן על התפתחות של דמויות או חיבור רגשי הדוק אליהן.

בנוסף, הסרט חוטא באופן לא מפתיע בקבלת ההחלטות של הדמות הראשית, שאם להיות עדינים: בחלקן הן מטומטמות מאוד, כאילו שק מטאפורי יושב לה על הראש ופוגעת בזרימת החמצן למוח. דווקא הדמות של החברה הטובה מתנהגת בצורה רציונלית יותר, אבל זמן המסך שלה מצומצם יותר, כיאה לדמות של החברה הטובה של גיבורה בסרט אימה, שהתפקיד שלה הוא בעיקר לתת לגיבורה להעביר את המחשבות שלה בלי לדבר בעצמה, לגלות חלק מהתשובות ואולי גם למות מוקדם יחסית.


פריה אלאן ב"באגהד: מרתף האימה" (באדיבות סרטי שובל)
"מה שאת עושה, רק אל תיכנסי לתוך הקיר! אהה, פאק, לא משנה". פריה אלאן ב"באגהד: מרתף האימה" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

למרות שהתקציב של הסרט לא פורסם, אפשר מהר מאוד להסיק שהוא היה די מצומצם. נראה שמולר מנסה לנצל כמעט כל הזדמנות כדי להפוך את הדמות שלה לקריפית או לזכירה יותר, עם תנועות גוף ופנים, קול מעוות ושאר פעולות מלקסיקון הדמויות הרדופות או הדמויות, אבל בפועל המפלצת הזו היא די נשכחת ולא תלווה אותי בסיוטים. יכול להיות שעם תקציב גדול יותר או דמיון מפותח יותר של היוצרים היינו מקבלים מפלצת קצת יותר "מרשימה". הבחירה להתבסס בחלק מהמקרים על אפקטים לא מוצלחת בעיניי, כי היא כאילו מנציחה את העובדה שאנחנו מדברים כאן על תקציב נמוך, מה גם שהאפקטים עצמם נעים בין שגרתיים לקלישאתיים. יכול להיות שהיה עדיף להישאר בגזרת האפקטים המעשיים, האיפור או מה שזה לא יהיה. 

ברמת האימה, הסרט לא בדיוק זכיר. יש כאן הקפצות ודמות שמעוצבת בצורה די מפחידה של ה"מפלצת" (בגילומה של אן מולר, כשהיא לא לובשת את הדמות של אדם מנוח כלשהו), אבל קשה שהוא מפחיד מדי או שיש בו סצנות שישארו אצלי. חבל, כי היה כאן הרבה מאוד פוטנציאל לסרט מפחיד באמת. "באגהד: מרתף האימה" בהחלט מעביר את הזמן ומהנה ברובו, אבל יכול להיות שתשכחו ממנו מהר מאוד. 

השורה התחתונה היא ש"באגהד: מרתף האימה" הוא סרט די שגרתי: למרות שהסרט זוכה להקרנה בבתי הקולנוע בישראל, בעולם הוא הופץ בצורה די מצומצמת וגרף נכון לכתיבת שורות האלה סכום די מצומצם של קצת יותר מ-6.5 מיליון דולר. מבחינה מעשית הוא משלב בין כמה רעיונות שראינו כבר בגרסאות מוצלחות יותר: נניח, "ברברי" פוגש את "נגעת נרצחת", או טייק אוף נוסף על סרטי ה"מבנה העתיק עם הסודות שנמצאים מתחת לפני השטח". הוא מצליח להיות מהנה ברובו ודי מצדיק את הזמן הלא ממושך מדי שמקדישים לו, ולכן אפשר לתת לו צ'אנס. 


באגהד: מרתף האימה (Baghead) – כל מה שחשוב לדעת

שנה: 2024

בימוי: אלברטו קורדור

שחקנים: פריה אלאן פיטר מולאן, ג'רמי אירווין, ספרין בורוז, רובי בארקר

תסריט: לורקאן ריילי, בריס מקגווייר, כריסטינה פמייס

אורך: 94 דקות

ארץ הפקה: ארצות הברית, גרמניה

שפה: אנגלית

תאריך הפצה (ישראל): 20.3.25

תקציב: לא פורסם

הכנסות: כ-6.5 מיליון דולר (לפי Box Office Mojo)

MPAA דירוג: R

ציון ביקורות:

IMDB: 5.4

Rotten Tomatoes: 29%

 

אהבתם? מוזמנים לשתף. לא תמותו מזה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן