מטרה חיה הוא מותחן אימה שיורה לכל כיוון, אבל קצת מפספס

כשזה נוגע למצב הדלק ברכב שלי, אני חי בהרבה מקרים על הקצה. גם אם אני אעבור ליד מאה תחנות דלק, סביר מאוד להניח שאני אמתין עד לרגע בו נורת הדלק ברכב שלי תידלק, ויתחיל החיפוש אחר תחנת דלק קרובה. כשזה קורה באמצע נסיעה באזור בלי יותר מדי תחנות דלק, באמצע פקק או בשעות הלילה, החוויה קצת פחות נעימה. לכן כשראיתי את תחילת הסרט “מטרה חיה” (Night of the Haunted”), בו בחורה מגיעה באמצע הלילה לתחנת דלק שמתבררת כנטושה אחרי שהנורה המפורסמת נדלקה, הרגשתי הזדהות מסוימת. 

אבל זו רק נקודת ההתחלה של הסרט, ומסתבר שלא האימה האמיתית שבו. כשקראתי את תיאור העלילה, שכיוונה אותי למותחן אימה על פסיכופט שמאיים לירות בבחורה המסכנה בתוך חנות הנוחות, היו לי ציפיות לסרט שישאיר אותי על הקצה. שעה וחצי אחרי, אני ממש לא בטוח שהסרט קיים את מה שהוא הבטיח, גם אם הוא רחוק מלהיות נורא.



מטרה חיה: עיקרון מוכר, ביצוע שונה

“מטרה חיה” הוא למעשה רימייק למותחן ספרדי לא ממש מוכר בשם “NIght of the Rat” מ-2015, על נסיעה משותפת לעבודה שמשתבשת. הסרט נפתח בסצנה בה אנחנו מפתחים רגשות שליליים כלפי הגיבורה. אליס (הדוגמנית-שחקנית צרפתייה קמיל רואו, שכיכבה ב”The Deep House” החביב וידועה גם בתור אחת האקסיות של הארי סטילס) מנהלת שיחת סקייפ עם בעלה, במהלכה אנחנו מגלים שהיא גם מנהלת רומן עם קולגה לעבודה ושהיא ובעלה נמצאים בטיפולי פוריות. אליס והקולגה נוסעים באמצע הלילה, נתקלים בנורה ועוצרים בתחנת דלק.

אליס קונה כמה דברים לדרך, מכינה קפה אבל מגלה שאין למי לשלם עליהם. כמה שניות לאחר מכן, מישהו מנסה לירות בה. בהמשך הוא גם ייצור איתה קשר דרך מכשיר הקשר – כמובן שמרגע שמדובר במותחן אימה, ברור שטלפון ייצא מהתמונה מהר מאוד – וינסה להרוג בערך כל מי שמגיע במקרה לתחנת הדלק. אנחנו לא ממש רואים את היורה, אבל מבינים שהוא מסתתר בשלט פרסומת שמשקיף אל חנות הנוחות. כלומר, כי זה לא שהשלט עצמו, עליו מופיע מסר דו משמעי כלשהו שמתחבר למסרים השונים שהסרט מעלה, יכול לירות באנשים.


יצא לי לראות לא מעט סרטים בסגנון הזה, ובחלקם אפילו לא כיכב ליאם ניסן. העיקרון הוא שלפי המוצלחים שבהם, אני מצפה לסרט שישאיר אותי במתח, למרות (ואולי בגלל) שהוא מתקיים בעיקר בלוקיישן אחד: כמו לדוגמה “תא טלפון” המעולה של ג’ואל שומאכר מ-2003. סרט שבו אני אחשוש לגורלה של הגיבורה, אגלה דברים מעניינים עליה או על הסיבות לאירועים שמתרחשים בסרט, וגם אהנה מסיקוונסים חסרי תועלת של כמעט פגיעה, הצלה ברגע האחרון וכדומה. 

“מטרה חיה” אינו חסר לחלוטין את הנקודות האלה, אלא שהן מעטות. רואו עושה עבודה לא רעה, אבל קשה להגיד שנוצרת הזדהות גדולה מדי איתה, כי – מה לעשות – הדמות שלה היא קצת מעצבנת. הדמויות המשניות רחוקות מלהיות מעניינות או משמעותיות, למעט אולי דמות אחת שמצליחה לעורר אהדה אליה בעקבות הסיפור. גם הגילויים הדי מעטים במהלך הסרט על הרוצח או הסיבות לכך הם לא משמעותיים.

את הסרט ביים פרנק כלפון, שפרץ עם “P2” המעניין מ-2007. סרט הביכורים שלו מזכיר באלמנטים מסוימים את הסרט הנוכחי, בכך שמדובר בסרט הישרדות של בחורה (רייצ’ל ניקולס הסקסית) מול פסיכופת (ווס בנטלי המצוין) שרודף אותה במקום נטוש באמצע הלילה, הפעם חניון תת קרקעי ולא תחנת דלק. גם בסרטים שלו שבאו אחריו, כמו “Maniac” בכיכובו של אלייז’ה ווד ואפילו “אמיטוויל: התעוררות” המושמץ עם ג’ניפר ג’ייסון לי ובלה ת’ורן, היו כמה רגעים יפים מאוד של מתח. ב”מטרה חיה” כלפון מצליח להעביר באופן די מדויק את התחושות שמלוות תחנת דלק נטושה בשעות הלילה, בין השאר בזכות הצילום היעיל של סטיבן פטיטוויל (“אימה בערבה”, שבניגוד לשמו הוא מערבון על גנגסטרים ולא סרט אימה על אריות), אבל לא תמיד יוצר את תחושות הקלאוסטרופוביה, המרדף נגד הזמן או התחושה שבכל רגע יכולים לירות בך, כמו שאמורים להרגיש בסרטים עם עלילה דומה.



חדל קשקשת ברשת!

הבעיה העיקרית של “מטרה חיה” מתחילה ברגע בו אנחנו מגלים שהבחור המסתורי שיוצר קשר עם הגיבורה, דרך מכשיר הקשר, הוא לא אחר מאשר המתנקש (זה די ברור מהשנייה הראשונה, וגם מופיע בטריילר, ככה שלא מדובר יותר מדי בספויילר). האמת היא שברגעים האלו הסרט, לדעתי, מאבד את כל המומנטום. מהסיבה הפשוטה שהבחור המתנקש הוא, איך לומר בעדינות, קשקשן לא קטן. האשם העיקרי הוא התסריט, שכנראה לא יישם את הציטוט המפורסם מ”הטוב, הרע והמכוער” של סרג’יו ליאונה: “כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר!”.

במקום לנצל את השיחות עם הרוצח בפוטנציה לסיקוונסים קצרים של מתח, במהלך השיחות הבחור בעיקר מפרט על כל מיני נושאים שמפריעים לו בעולם שלנו, ולפעמים גם באליס. אנחנו שומעים את הדעות שלו על חברות תרופות, חיסונים, פוליטיקה, נשק, פוריות, הטרדות מיניות בעידן ה-Me Too, קורונה, כדורגל אנגלי, מוצרי טקסטיל מומלצים למטבחים קטנים, גלידות גורמה, הרחקת יונים, טכניקות ההכנה המומלצות של חצילים, הפרידה המתוקשרת של סטטיק ובן אל, הקאסט המתגבש של “לרקוד עם כוכבים” ועוד (טוב, חלק מהנושאים האלו לא באמת הופיעו בסרט, אבל הבנתם את העיקרון). 

התחושה הראשונה שלי הייתה שמישהו שם בהפקה רצה להוסיף את הנושאים האלו לסדר היום ולהגיד משהו עליהם. בשלב מסוים זה נהיה מעיק וחוזר על עצמו, מה גם שהשיחות האלה פוגעות באפשרות ליצור מתח או אימה אפקטיביים. הסרט מעלה נושאים אבל מפספס בערך כמו היריות של הרוצח, שמגלות חוסר אחידות: מצד אחד, פגיעות מורכבות שלא היו מביישות צלף ביחידת עילית בצבא. מצד שני, כמה החטאות שנראות כאילו יצאו מסרטון הביצועים העונתי של חלוץ כדורגל כושל.

כשחשבתי על זה לעומק, כן ראיתי כיוון פוטנציאלי שגם נותן משמעות לא רעה לסרט. בשלב מסוים, הטיעונים של הצלף הזכירו לי במבנה וברמת העומק שלהם טוקבקים חסרי תועלת שאפשר למצוא באינטרנט וברשתות החברתיות, על נושאים שלמגיבים אין יותר מדי מושג לגביהם. הצלף “יורה” את ה”פוסטים” האלו בצורה די אלימה, באופן די אנונימי כי אנחנו לא יודעים מיהו, והיעד הראשי שלו הוא אישה שבאופן שכנראה לא מקרי עובדת במדיה החברתית. בהמשך, כשהוא יוצא מכיוון שלט הפרסומת (שמזכיר בצורה שלו מסך מחשב) ומתכוון לכיוון החנות – שוב, גם זה לא בדיוק ספויילר – אפשר לדעתי להשוות את זה למקרה די נדיר בו ה”טוקבקיסט” יוצא מהמסך, במטרה להגשים את הרעיונות שלו. אני לא יודע אם זה מה שהתכוונו אליו היוצרים, אבל אם בדרך זו אפשר להסביר אולי את הבחירה בעלילה שדי פוגעת בתחושות המתח של הסרט, מי אני שאתנגד?



כשהרוצח הופך למגאפין

קחו לדוגמה את זהות הרוצח. במקרה של “מטרה חיה”, האקשן מתחיל די מהר, אפילו בעשר הדקות הראשונות שלו. אנחנו יודעים שהגיבורה מנהלת רומן, עובדת בחברת תרופות, וזהו בעצם. אין כמעט התרחשויות לפני ההגעה לתחנת הדלק, וגם לא גילויים מעניינים לאחר מכן. במילים אחרות: למרות שהסרט מנסה לרמוז אחרת בחלק מהדיאלוגים, לא נוצר ממש מתח לגבי זהות הרוצח כי אנחנו מבינים שלא ממש משנה מי הוא. למרות שיש סרטי אימה שיכולים לעבוד בלי רשע דומיננטי או פנים לטרור, זה סיכון שקשה להגיד שעובד כאן בכל מאת האחוזים.

ממש כמו בסרטי פילם נואר בהם מחפשים אחר פריט כלשהו שלא באמת חשוב לעלילה – המונח שעלה לי לראש הוא “מגאפין”, שמזוהה עם היצ’קוק (למרות שתסריטאי בשם אנגוס מכפיל הוא שהשתמש בו לראשונה) ומתאר כלי עלילתי שגורם לקידום העלילה ומניע את הגיבורים, אבל לא ממש רלוונטי לסיפור עצמו. לצופה לא אכפת מהו אותו כלי או חפץ, והגילוי שלו הוא סתמי. המגאפין אינו חיסרון, ובעזרת בימוי ותסריט מהודקים אפשר להשתמש בו כדי ליצור מתח או לקדם את הסרט בדרכים אחרות. לאף אחד לא אכפת ש”הנץ ממלטה” היה בעצם פסל של נץ, כי יצירת המופת הזו יצרה את המתח וההזדהות שלה עם הגיבורים בדרכים אחרות.

במקרה של “מטרה חיה”, באופן אישי הייתי מעדיף אם היינו מקבלים עוד משהו כמו עשר דקות בהן יתווספו לרשימה חשודים פוטנציאליים, אפילו אישה שאליס שלנו התווכחה איתה בכביש או משהו בסגנון, ככה שאולי היינו יכולים לחשוב מי עומד מאחורי האיומים על הגיבורה ומה בדיוק המניעים שלו. כלומר, מעבר לעובדה שיש הרבה מאוד דברים בעולם ובמה שהדמות הראשית מייצגת שמפריעים לו, או הניתוח שהצעתי לגבי המדיות החברתיות שלא בטוח שיכול להחזיק סרט שלם.


Shop Now


האם לראות את מטרה חיה?

“מטרה חיה” הוא, בסך הכול, סרט סביר. הרעיון הכללי נחמד, יש כמה סיקוונסים עשויים היטב ולפרקים הוא מצליח להיות מותח. ההופעה של השחקנית הראשית מספקת, גם אם היה לדעתי הרבה מקום ליצור דמות יותר מורכבת, או אם תרצו כזו שיהיה לנו אכפת ממנה יותר, בתור צופים. 

התחושה שלי הייתה שהסרט לא ממש החליט לגמרי מה הכיוון שלו או מה הוא רוצה להגיד, מה שפגע בתוצאה הסופית והפך את התוצאה הסופית למהנה פחות ממה שהיא הייתה יכולה להיות. אם אתם מחפשים מותחן להעביר משהו כמו שעה וחצי, עם קצת ריגושים, “מטרה חיה” יכול בהחלט לעשות את העבודה.

אתם מוזמנים לקרוא ביקורות אימה נוספות שלנו כאן.