“צלילה מסוכנת”: האם סרט ההישרדות מתחת למים שווה צלילה? | ביקורת

14 בנובמבר 2024 מערכת האתר

אני מאוד אוהב סרטי הישרדות של האדם מול הטבע (ולפעמים גם סכנות אחרות). הם נוטים להיות מותחים, והסיטואציה המלחיצה שהם מתארים בהחלט הופכת אותם בעיניי לסרטי אימה, גם אם אין בהם כמעט דם או הקפצות. בשנים האחרונות ראינו לא מעט סרטים בהם המאבק הזה נעשה מתחת למים, רצוי בעומק של כמה עשרות מטרים, כשהדמויות מרותקות למקומן ומנסות למצוא הצלה נגד כל הסיכויים.

מהבחינה הזו, “צלילה מסוכנת” (The Dive) פועל לפי קונספט די שגור, אפילו שגור מדי. ועדיין, הוא מצליח להיות מהנה ואפילו מותח ברובו, למרות שהתחושה היא בשלב מסוים, נגמרים לו רוב הקלפים בשרוול. אנחנו מקבלים סרט שאמנם הוקרן בבתי הקולנוע בישראל במשך תקופה קצרה, אבל מתאים בעיקר לצפייה ביתית בלתי מחייבת.

אין חדש תחת המים

לא מזמן, סקרנו כאן באתר את סרטי “47 מטר”, שמציגים סיפור דומה מאוד ל”צלילה מסוכנת”: שתי אחיות (או קבוצה גדולה יותר של צעירות, בסרט ההמשך) שצוללות בים ומוצאות את עצמן לכודות בתוך כלוב כרישים, מנהרה שנבנתה על ידי שבט המאיה או מה שזה לא יהיה גם בסרט השלישי, שיגיע מתישהו בעתיד. הקונפסט הזה דומה מאוד גם לסרטים שמציגים דמויות אומללות תקועות בקצה השני של הסקאלה, כלומר, גבוה מעל הקרקע. ב”תלויה באוויר” המפתיע מ-2022, שתי חברות נתקעות על מגדל תקשורת נטוש, ובשלב מסוים הצופה (כלומר אני) שותף לפחד הגבהים שלהן. גם כאן צפויים עוד שני סרטי המשך בעתיד.

הבחירות האלה, לדעתי, לא מקריות, כי יש משהו בסיפור העלילתי הזה שעובד: המאבק מול הזמן וצרות אחרות, תחושת חוסר האונים, הפחד הספציפי שהצופה חולק, היעדר גורם אנושי שיוכל לספק הצלה וכן הלאה. במבנה העלילתי הבסיסי ביותר שלו, “צלילה מסוכנת” לא מחדש. שתי אחיות יוצאות לטיול הצלילה השנתי שלהן, ביעד לא ידוע (רוב הסרט צולם במלטה). כבר במהלך סצנת הפתיחה, אנחנו מבינים שהן די רחוקות, ושיש מתח מסוים ביניהן, בעיקר סביב העובדה שאחת מהן עזבה את הבית וכנראה שמסוכסכת עם אמא שלהן.

מתוך "צלילה מסוכנת" — ריחוק שלא ממש מוסבר. מתוך “צלילה מסוכנת” (באדיבות סרטי שובל)

באופן דומה לחלק מהסרטים שהזכרנו כאן, האחיות די מנוגדות. מיי (לואיזה קראוס, “מי הרג את מגי מור?”, “פרשת המים” וסדרת הדרמה “מאהבת בתשלום מראש” של סטיבן סודרברג) היא האחות המבוגרת והשקולה יותר מבין השתיים, בחורה נוקשה ומחושבת שחסרה קצת שמחת חיים, לפחות כלפי חוץ. דרו (סופי לואו, “ארץ הפלאות”, “השקר היפה”) הצעירה היא קצת יותר נלהבת ומונעת על ידי רגש.

במהלך הצלילה, מתרחשת פתאום מפולת סלעים ומיי מוצאת את עצמה לכודה מתחת לסלע, בעומק של כמה עשרות מטרים מתחת למים. הבעיה היא שמתחת למים, בעומק כזה, אין הרבה זמן לבזבז. ברור לצופה שאין לה 127 שעות לחכות, כמו בסרט המצוין ההוא “127 שעות” עם ג’יימס פרנקו, שמבוסס על סיפור אמיתי. במהלך הסרט שאלתי את עצמי האם הפתרון לצאת מהמצב יהיה לכרות את חלק הגוף התחתון של הבחורה האומללה, אבל לשמחתי (או לאכזבתי, בתור חובב אימה) זה לא קרה.

יש הוראות הצלה, אבל קשה לעקוב אחריהן

הפתרון להיחלצות נמצא אצל האחות הצעירה, שבאופן די יוצא דופן בסרטים מהסוג הזה דווקא יכולות לעלות לקרקע ולנסות למצוא פתרונות. האחות שולחת אותה עם רשימת הוראות מפורטת, שכוללת הנחיות מצילות חיים וכנראה שגם רשימת קניות בסופרמרקט הקרוב. היא צריכה, תוך פרק זמן קצר מאוד, למצוא בלוני גז, להזעיק עזרה, להביא מהרכב השכור ג’ק (מגבה) כדי להרים את הסלע וכנראה שעוד כמה דברים שפספסתי, כמו לקנות עוגה לשבת או להכין לה קפה עם חלב סויה, תמצית בצד וסוכר. המשימות האלה יכולות להקנות לאחות הלכודה קצת זמן, עד שתגיע הצלה משמעותית יותר, בין אם על ידי אדם ובין אם כשהאחות תמצא דרך להרחיק אותה מהסלע שמאיים למחוץ אותה.

הבעיה היא שאנחנו בסרט הישרדות, וברור כבר בהתחלה ששום דבר לא יהיה כאן פשוט. כי ברור שמפולת סלעים תמנע את הגישה לטלפון, שבכל מקרה ברור שלא היה יעיל בסרט מהסוג הזה (חבל שלא צילמו בלוקיישן היפה הזה במקביל גם קומדיה רומנטית, כי אז לגיבורה הייתה אולי גישה לטלפון סלולרי). וכשמפתחות הרכב לא יימצאו, ושלא יהיה בתא המטען שלו ג’ק, ושהסירה שעוברת בסמוך לא תשמע את זעקות האחות, או שהבית שנמצא על המפה יהיה נטוש. דרו מנסה לעשות כמעט הכול, במאבק נגד הזמן, אבל ככל שהניסיונות האלה נכשלים – כי אי אפשר לפתור את הבעיה בשליש הראשון או השני של הסרט – היא מתחילה להתייאש. האם היא תצליח למצוא את הכוחות והשקט הנפשי כדי להציל את אחותה, או למנוע מעצמה צרות אחרות?

האויב המרכזי: השעון

“צלילה מסוכנת” הוא פרויקט שנעשה במים טריטוריאליים בינלאומיים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זוהי הפקה גרמנית מלטזית, בראשה עומד הבמאי הגרמני מקסימיליאן ארלנווין, בסרטו השלישי. מה שמעניין יותר הוא שארלנויין כתב את התסריט יחד עם יואכים הדן השבדי, שכתב וביים ב-2020 את הסרט הנוברגי “Breaking Silence”, שהסרט הנוכחי הוא רימייק שלו. הדן אגב גם ביים את “הנשימה האחרונה” (The Last Breath) הבינוני מ-2024, על חבורה של חברים לקולג’ לשעבר שיוצאים לטיול צלילה באיים הקריביים, חוקרים ספינה נטושה ממלחמת העולם השנייה ומוצאים את עצמם לכודים עמוק מתחת למים, שמסביבם כרישים צמאי דם שכנראה יגרמו לחלק מהם לנשום את הנשימה האחרונה שלהם.

התרגלנו כבר לראות סרטי הישרדות במים שמעמידים את הגיבורים מול אלף ואחת סכנות במקביל, אולי מתוך רצון להגדיל את מפלס החרדה של הצופים: כרישים ויצורים זדוניים אחרים, טביעה, סופות, חנק, דמויות משנה מטומטמות וכן הלאה. בחלק גדול מהמקרים, התוספות האלה הן מיותרות מבחינתי, כי הן פוגעות בתחושת המתח, בבחינת “תפסת מרובה לא תפסת”. דווקא סרטים שמעמידים סכנה אחת מרכזית שהופכת למוחשית יותר ככל שהזמן עובר, יכולים להיות יותר אפקטיביים.

אז ב”צלילה מסוכנת” אין כרישים, וגם לא ממש דם, אבל יש אויב אחר. “צלילה מסוכנת” מציג את הדמויות במאבק נגד הזמן, שהופך כאן להיות הנבל העיקרי. במבנה נרטיבי די יעיל שהזכיר לי בעיקר סרטי מתח (כמו “עד קצה הזמן” עם דנזל וושינגטון מ-2003, באופן אירוני), הסרט מציג סיטואציה רחבה אחת של מסע נגד הזמן, שמחולקת לכמה סיקוונסים או סצנות ספציפיות יותר של מסע נגד הזמן, בחלק מהמקרים עם טיימר שמראה כמה זמן נשאר עד לגונג. פתאום האחות צריכה לעשות משהו תוך 20 דקות, ואז יהיו לה משימות אחרות שהיא צריכה לבצע תוך פרק זמן אחר, כשלצד זה התחושה היא שכל מכשול שכזה מקרב אותנו גם לסכנה הכללית, כי כבר כמה בלוני חמצן יש. במהלך הסרט מצאתי את עצמי מנסה לחשב כמה זמן יש לה אם היא תקבל את כל בלוני החמצן שאמורים להיות, איפשהו, אבל הפסקתי אחרי שהבנתי שהחישוב הזה מורכב עבורי.

סופי לואו ב"צלילה מסוכנת" — שעונים יכולים להרוג? סופי לואו ב”צלילה מסוכנת” (באדיבות סרטי שובל)

באופן כללי יותר, ובלי חישובים מתמטיים, אפשר להגיד ש”צלילה מסוכנת” עושה עבודה יעילה. רוב ה”מרוצים” האלו נגד הזמן מצליחים להיות מותחים, גם אם בשלב מסוים מרגיש שהקונספט חוזר על עצמו והסרט מאבד מומנטום. במהלך הסצנות האלה אנחנו נחשפים לניסיונות של הגיבורות להתמודד עם הסיטואציה, ובעיקר לתפקד בצורה רציונלית, וזה עובד.

צלילה מסוכנת מציג: היגיון עם קצת שיגעון

בדרך כלל בסרטים מהסוג הזה אנחנו נוהגים ללעוג על החלטות מטופשות ומנוגדות כל היגיון, אבל במקרה הזה שתי הדמויות מצליחות להישאר פחות או יותר צלולות במהלך הצלילה. מיי, שכזכור תקועה רוב הסרט מתחת לסלע בעומק של 28 מטר מתחת לפני הים, מנסה להישאר מפוקסת ורגועה, בלי לחשוב יותר מדי, בהנחה שככה אובדן החמצן יהיה בקצב איטי יותר. למרות זאת היא מצליחה להסביר לאחותה הקטנה מה בדיוק היא צריכה לעשות, עם רצף הוראות שאפילו אני, במהלך הישיבה נטולת הדאגות על הספה, הייתי בטוח שאין סיכוי לזכור. בשלב מסוים חשבתי לעצור את הסרט ולפתוח את ה-Notes בטלפון, כדי לכתוב את ההוראות, אבל אז החלטתי שזה יהיה מטומטם מדי.

דרו כמובן שוכחת כמה דברים ועושה טעויות, חלקן נראות כמו קיצורי דרך תסריטאיים – נניח, הפלה של בלון גז לתוך המים – אבל עדיין מראה יצירתיות ומחשבה נכונה רוב הזמן. היא מתמודדת מול דילמות שקשורות למאבק נגד הזמן, בעיקר, בחירה בין כמה ניסיונות להצלה, ומתמרנת ביניהם בקצב מרשים. אחרי הכול, היא מצליחה להיכנס למבנה נטוש כשהיא מטפסת על אופניים, כותבת הוראות הצלה על המפה לכל מי שייתקל בהן (ואף אחד לא נתקל) ואפילו מדרדרת מכונית מצוק בלי להניע אותה כדי לפתוח את תא המטען הנעול ברכב שלה, מה שגרם לי באופן אוטומטי לקום מהספה ולצעוק “אבל רגע, יש ביטוח עם ביטול השתתפות עצמית לרכב?” (תשובה שלא מקבלת מענה בסרט, אגב).

צלילה מסוכנת תמונות (סרטי שובל) — לקחתם רכב שכור? בדקו תמיד שיש ג’ק בתא המטען. מתוך “צלילה מסוכנת” (באדיבות סרטי שובל)

אז מה הופך את הצלילה למסוכנת? תשאלו את הדמויות

תראו, אני רחוק מלהיות מומחה לצלילה. אפשר לספור כנראה על כף יד אחת את מספר הפעמים שצללתי, או אפילו שנירקלתי. זכורה לי למשל צלילה עם כרישים בריף הדולפינים באילת כשהייתי ילד, ועוד “צלילה” עם שנורקל בקו טאו בתאילנד, בלגונה הכחולה במלטה, ואולי עוד צלילה אחת או שתיים שפרחו מזיכרוני. אני לא כותב את זה כי זה מעניין מישהו, בטח שלא בהקשר הנוכחי. אלא כי היו מקרים בהם הרגשתי ש”צלילה מסוכנת” לוקח כמובן מאליו את הידע שלנו לגבי צלילה, או אם תרצו – הסיבות שהופכות אותה למסוכנת.

בחלק מהמקרים, הדמויות מתארות בפאניקה מצבים שונים במהלך הצלילה, שכנראה אמורים להיות ברורים למי שבקיא במידה מסוימת בתחום. אני, למשל, לא הבנתי בהתחלה מהי “חניית הקומפרציה” שמוזכרת בסרט בערך 30 פעמים והאם צריך להפעיל Waze כדי למצוא אותה, מה בכלל המשמעות של השינויים ברמות החנקן לעומת מפלס החמצן, או האם שיכרון מעמקים קשור לשתיית אלכוהול מתחת למים או סתם מתאר איזה סכנה אחרת של הצלילה. אז נכון שהסרט לא חייב להאכיל אותנו בכפית במונחים מהסוג הזה, עם הסברים מיותרים שנראים כאילו נכתבו עבור צופים בני 14.

ועדיין, נוצר אצלי בחלק מהמקרים רושם שאני נמצא קצת “מחוץ לתמונה”, ושאולי הייתי חרד יותר לגורל הדמויות אם הייתי מבין מה הן אמורות להרגיש ומה הסכנה בכל נקודת זמן. הרגשתי קצת כמו בפרק של “האוס”, בו האוס והצוות יורים על הצופה מונחים רפואיים, מצבים ותסמינים, והצופה שלא מבין יותר מדי ברפואה מפשט אותם למחשבות כמו “אוקיי, אז זה טוב”, או “באסה, המונח הרפואי עם השם הלועזי המורכב הזה ממש נשמע מסוכן”.

לואיזה קראוס ב"צלילה מסוכנת" — סכנות שרק צוללנים מבינים? לואיזה קראוס ב”צלילה מסוכנת” (באדיבות סרטי שובל)

הזדהות עם הדמויות היא אחת ממילות המפתח בסרטי הישרדות, והיוצרים יכולים ליצור אותה בכמה דרכים. בחלק מהן, “צלילה מסוכנת” עושה את העבודה. הצילומים התת מימיים הם מצוינים בחלקם, וחשוב אפילו יותר: מצליחים להעביר את תחושת החרדה והקלאוסטרופוביה. גם מעל המים, הבחירה בשוטים מרוחקים (חלקם ממעוף הרחפן) נכונה, וגורמת לתחושת חוסר האונים. לכאורה הדמות נמצאת מעל המים, כשבכל רגע יכול לצוץ מישהו שיציל אותה, אבל בפועל זה לא קורה, והצילום מבליט את זה. גם הפסקול, שנכנס לתמונה גם ברגעים בהם אנחנו מתקשים לראות מה יש מתחת למים, תורם לתחושת המתח.

הסרט מתקשה באלמנטים אחרים שלו, שצליחה שלהם הייתה הופכת אותו למוצלח הרבה יותר. קודם כל, הדיאלוגים כאן הם בחלקם סתמיים ונדושים. אין כמעט פיתוח של הדמויות כי אנחנו לא יודעים עליהן כמעט כלום. יש פה ושם פלאשבקים מחוויית ילדות, שמראה קצת את הסיפור המשפחתי (החיבור לצלילה) והנתק בין האחיות, אבל קשה לומר שהם תורמים לסרט יותר מדי, ובהחלט היה אפשר להסתדר בלעדיהם.

האם צלילה מסוכנת שווה צלילה?

“צלילה מסוכנת” הוא סרט מוצלח ברובו, שבהחלט מותח את הצופה עד לקצה בחלק מהמקרים. הוא מציג דמויות אינטיליגנטיות, פחות או יותר, שמתמודדות עם קשיים שמאפיינים סרטי הישרדות מתחת למים, וסרטי הישרדות מול הטבע בכלל. חוויית הצפייה כאן בהחלט חיובית, אבל הייתה יכולה להיות מלאה יותר אם הסרט היה לוקח קצת סיכונים. ההרגשה היא שלרמות שהוא עשוי היטב מרוב הבחינות, הוא מעט שגרתי ומתקשה לעשות את הצעדים כדי לחבר את הצופה בצורה הדוקה יותר לסיטואציה או לדמויות.

יכול להיות ש”צלילה מסוכנת” יוסיף כמה פחדים חדשים לרשימה הדי ארוכה שלכם, שקשורים אולי למונחים שכנראה חשובים לצוללים, כמו “חניית קומפרציה”. מזל שאני לא צולל.