"רחוב הפחד: מלכת הנשף": סלאשר תיכון גנרי ומדמם, שסובל מעומס יתר | ביקורת
יש כמה מילים שמספיקות כדי לגרום לי לחכות בציפיה לסרט. "רחוב הפחד: מלכת הנשף" כלל יותר ממילה אחת כזו. בתיאור העלילה ובקמפיינים הפרסומיים של הסרט, הופיעו מילים כמו "רוצח במסיכה", מה שאומר באופן אוטומטי שאנחנו מדברים כאן על סלאשר, עם תעלומה מסוימת לגבי זהות הרוצח (או הרוצחים). סרטים על נשף יכולים להיות מטופשים ומהנים באותה מידה, כשבכל מקרה מובטח שלפחות יהיו כמה שחקנים ושחקניות נאים. והכי חשוב: "רחוב הפחד" מחזיר אותנו לטרילוגיה המהנה מאוד שראינו בנטפליקס ב-2011, שמבוססת על הספרים של סופר האימה לילדים ר.ל. סטיין, אולי אחד היוצרים שהכניסו אותי בכלל לעולם האימה וחשפו אותי לדמויות מפחידות, כמו הבובה סלאפי ואפילו גמדוני גינה רצחניים. ואז הגיעו גם הפוסטרים, שהיו מגניבים מאוד, עם אווירת רטרו שמתקבלת תמיד בברכה בסלאשרים.
לכן ספרתי את הימים עד שהסרט עלה בנטפליקס. את הציפיות הורדתי אחרי הביקורות המאוד פושרות שהסרט זכה להן, אבל בכל זאת אני ניגש לסרטי סלאשרים בציפייה למשהו שיהיה אולי טיפוש ובעל איכות בעייתית, אבל מהנה ומבדר. השורה התחתונה היא ש"רחוב הפחד: מלכת הנשף" עמד בציפיות שלי לגבי סרט שאי אפשר לצפות ממנו יותר מדי, הכיל הרבה מאוד כשלים (לדוגמה, ברמת התסריט) אבל עדיין היה מהנה בדרכו.
רחוב אחד, אינספור ספרים: המיתולוגיה של רחוב הפחד
גם בתור מישהו שגדל על ספרי "צמרמורת" של ר. ל. סטיין, את רוב ספרי סדרת "רחוב הפחד" (Fear Street) פספסתי. הסיבה הראשונה היא שרוב הספרים כאן בכלל לא תורגמו לעברית. הסיבה השנייה, והדי משלימה, היא שמדובר בסדרה רחבה מאוד. היא יצאה לדרך ב-1989 עם "הנערה החדשה" (תרגום חופשי של "The New Girl"), כשלאחר מכן הגיעו עוד 50 (!) ספרים בסדרה המקורית. והיו גם סדרות ספין אוף, שמציגות את רחוב הפחד בתקופות זמן שונות, מתמקדות בסיפורים שונים (כמו סדרה על המבוגרים של השכונה, רוחות הרפאים ואפילו המעודדות). בסך הכול יש כאן יותר מ-150 ספרים, לפי ההערכה שלי כי אלוהים יודע שייקח לי חודש לספור את הכול.
ב-2011, הגיעו בהפרשים של שבוע סרטי הטרילוגיה של "רחוב הפחד" לנטפליקס, וחשפו את העולם לעיירה שיידיסייד ולקללה שרובצת עליה. "רחוב הפחד – חלק 1: 1994" הציג את סיפור המסגרת, על העיירה אחוזת הדיבוק בעקבות קללה שהטילה מכשפה בשם שרה פיר לפני שהוציאו אותה להורג במאה ה-17, שגורמת לכך שהתושבים נרדפים על ידי רוחות הרפאים של הרוצחים הסדרתיים של שיידיסייד. הסרט השני, "רחוב הפחד – חלק 2: 1978" התחיל מהנקודה שבה הסתיים הראשון, אבל מהר הפך למעין סרט מקדים, פריקוול, שמראה מה בדיוק קרה בטבח המקורי ומי שרד ממנו, והתשובה היא אולי שונה ממה שחשבנו. הסרט השלישי, "רחוב הפחד – חלק 3: 1666" לוקח אותנו לשנה שבה התרחש האירוע המחולל, ומראה שמה שקרה באמת הוא אולי שונה ממה שחשבנו.
מבולבלים? לא נורא! דבר ראשון, אם פספסתם את הטרילוגיה המקורית, כדאי לכם להשלים אותם, כי מדובר בסרטים מהנים מאוד. חוץ מזה, ממש לא בטוח שהידע המוקדם הזה משמעותי להבנה של "רחוב הפחד: מלכת הנשף". הוא אמנם מתרחש ב-1988 – כלומר, בין עלילת החלק השני לחלק הראשון – באותה שיידיסייד ידועה לשמצה.הסרט מתחיל עם פלאשבק לכמה מהרציחות הקודמות שראינו, הדמויות מודעות למוניטין המקולל של העיירה, מתייחסות בכמה משפטים לטבח קודם שקרה שם, ויש כמה אזכורים די מינוריים על המכשפה, כמו כיתוב על קיר השירותים או צורה מסוימת של כתם דם. למרות זאת, הסרט עומד בפני עצמו ויכול לשרוד היטב גם בלי הידע המוקדם. למעשה, מספרים שהיוצרים לקחו חופש אומנותי די משמעותי בהשוואה לספר ה-15 בסדרה המקורית של רחוב הפחד, "מלכת הנשף" (The Prom Queen), כשסיפור הבסיס דומה אבל הדמויות וההתפתחויות העלילתיות שונות. לפחות קיבלנו פוסטר מגניב של הסרט, בהשראת עטיפת הספר. כתבנו כבר שאהבנו את קמפיין הקידום של הסרט.
רחוב הפחד: מלכת הנשף – מרוב חשודים, לא רואים את התעלומה
"רחוב הפחד: מלכת הנשף" מציג לנו, כבר בדקות הראשונות, רשימה ארוכה מאוד של חשודים במה שיהפוך מהר מאוד להיות סלאשר. לורי גריינג'ר (אינדיה פולר, ששיחקה בתפקיד קטן של מלצרית ב"הזרים: חלק 1" ובתפקיד ראשי בסדרה "מוגנים" של סופר המתח הרלן קובן) היא בחורה לא ממש מקובלת, שחולמת להיות מלכת הנשף. מה שפוגע בפופולאריות שלה הוא החשד של בני גילה, וגם המבוגרים, שכמה שנים קודם לכן אימה רצחה את אביה, למרות שבסופו של דבר יצאה חפה מפשע. ללורי יש בעיקר חברה טובה אחת, בחורה קצת גותית ומאוד מסוממת שאוהבת סרטי אימה בשם מייגן (סוזנה סון מהקומדיה עטורת השבחים "Red Rocket" וגם תפקיד בתור תמונת סטילס ב"אנורה" זוכה האוסקר). לורי מאוהבת בסתר בטיילר (דיוויד איאקונו, "עולם היורה: חיים חדשים", "הקיץ שבו הפכתי ליפה", "הדיילת"), שהוא במקרה החבר של הבחורה הפופולארית והביצ'ית של השכבה.
לורי נחושה להתמודד על מלכת הנשף, אלא שיש מולה חמש מועמדות אחרות, חלקן מרכיבות יחדיו את "חבורת הזאבות". טיפאני פלקונר (פינה שטרצה, שמוכרת בעיקר בתפקיד עטור השבחים שלה במחזמר "מתילדה" בבורדווי) היא "מלכת הדבורים", "הקווין בי", או איך שלא קוראים למנהיגה הרעה של החבורה סטייל רג'ינה ג'ורג', שבמקרה גרה ממש ממול לורי. לטיפאני יש שלוש חברות בסגנון "ילדות רעות", גם הן מועמדות למלכת הנשף, רובן מתוארות בצורה שטחית וחד ממדית: מליסה (אלה רובין המוכשרת, שהתחילה בברודווי ושתוכלו לראות אותה בימים אלו גם ב"עד הזריחה"), דבי (רבקה אבלק, "ג'יני וג'ורג'יה", "הנערה הכי ברת מזל בעולם") ולינדה הג'ינג'ית (אילן אודריסקול", "Believer"). את רשימת המועמדות משלימה סוחרת הסמים הרשמית של השכבה כריסטי (אריאנה גרינבלט, "65", "ברבי" ו"בורדרלנדס").
אהה, ויש גם עוד כמה מבוגרים שאפשר לחשוד בהם, בעיקר כשרואים שמי שמגלם אותם הם שחקנים די מוכרים. כריס קליין (לנצח "אוז" מסרטי "אמריקן פאי", ולאחרונה גם רוצח סדרתי בעונה החמישית של "הפלאש") הוא דן פלקונר, האבא של טיפאני שגם מלמד באותו בית ספר. הוא נשוי לננסי (קתרין ווטרסטון, "הנוסע השמיני: קובננט", "חיות הפלא" ולאחרונה גם "פחד בינה", סרט אימה על בינה מלאכותית רצחנית), שנחושה שהבת שלה תנצח. ויש גם את סגנית המנהלת, שאנחנו מזכירים בעיקר כי משחקת אותה לילי טיילור מ"לזמן את הרוע", העיבוד המחודש המיותר של "המנסרים מטקסס" ועוד המון סרטים שלא קשורים לאימה.
בקיצור, הבנתם כבר שיש יותר מדי דמויות: למעשה, בסקירה הזו צמצמנו חלק מהן, כמו כמה בחורים מעצבנים, דיג'יי חלטוריסט, מנהל בית ספר שאומר מילים מוזרות, כתבת של הקמפוס שלא ברור מה התרומה שלה לעלילה ואפילו שרת קצת מפחיד למראה שמוצג בכמה סצנות לא קשורות כדמות מאיימת, בלי שאנחנו יודעים עליו כלום (באמת שבשלב מסוים חשבתי שהוא יהיה הרוצח, כי הם קראו לו "שרת" במקום "אב בית". או ההיפך בעצם, אין לי מושג).
בשלב מסוים, הסרט הרגיש לי כמו גרסה של "הרוצח במסכה", כשדמות מטאפורית קצת פחות מעצבנת של ההיא שמשתלטת על הפאנל זורקת שמות של רוצחים פוטנציאליים לא קשורים לכלום לאוויר כדי לקבל מחיאות כפיים מתוזמנות מהקהל, ובעיקר כדי להשוויץ באורח חייה המפואר, בשכונת היוקרה שהיא גרה ובאנשים שהיא מסתובבת איתם ("לפני כמה ימים, כשקניתי שעון יוקרה של רולקס ליד המגדל המפואר שלי ברמת אביב, לפני טיפול הספא והארוחה עם הקוויאר שמכין לי השף הפרטי, הוא היה בבית שלו, בערך קילומטר ממני. הוא הרוצח").
אז הנה ספויילר, שכנראה לא יפתיע אתכם: רוב הדמויות ימותו, בעיקר חלק מהמועמדות למלכת הנשף ובני הזוג שלהם, סצם כי הם נמצאים בסביבה. המסקנה השנייה, המאכזבת יותר, היא שחלק גדול מהדמויות כאן לא יזכו לפיתוח משמעותי, אם בכלל. בכל זאת, אנחנו מדברים על סלאשר של קצת יותר מ-80 דקות נטו, ועל משהו כמו 80 דמויות. הדינמיקה בין הדמויות קצת נשכחת, ואנחנו מקבלים עלילות משנה שרחוקות מלהיות בעלות משמעות. היחסים בין לורי לאימה, לבחור שהיא מאוהבת בו ואפילו לחברה הטובה (מערכת יחסים עם קצת מתח מיני לסבי) לא מוצגים בצורה מעניינת, ובטח לא מתפתחים.
אין אימה, יש Gore
"רחוב הפחד: מלכת הנשף" פועל על פי הנוסחה שאנחנו יכולים לצפות מסלאשר נעורים, בטח כזה שקשור לתיכון ולנשף הגדול. לא רק מבחינת הטיפוסים הדי סטרואיטיפיים (גם אם רובם בקטגוריות של האאוסטסיידרית מול האיט גירלז הביצ'יות), אלא בעיקר מבחינת המבנה, שהוא מאוד שגרתי ורחוק מלחדש לנו משהו. יש כאן כמה סצנות שכתוב עליהן בטייטל גדול "כאן יירצח משהו", גם אם הסרט מנסה להפתיע אותנו בחלק מהמקרים לגבי אופן הרצח, כלומר, שרגע הפגיעה או ההתגנבות של הרוצח יהיה בהפתעה.
קשה לומר שזה עובד ומצליח להיות מותח או מפחיד, או שהרציחות הן משהו שנזכור עד הסלאשר הבא (בניגוד לחלק מהרציחות בטרילוגיה המקורית של "רחוב הפחד", שדווקא כן היו זכירות בחלקן). ייאמר לזכותו של הסרט שהוא כן מציע כאן Gore ואיברים כרותים, מה שמתכתב עם הדירוג שלו כ-R וקצת פחות עם העולם של ר. ל. סטיין (כבר ציינו שמדובר בעיבוד חופשי מאוד). לרעתו, נציין את העובדה שבכמה מקרים שנראו לי די מיותרים, הבמאי בחר להציף את המסך בצבע מסוים בדיוק ברגע הפגיעה.
"רחוב הפחד: מלכת הנשף" מתרחש בשנות ה-80, ואתם יכולים לראות את הייצוגים של זה בפסקול, שישמח אולי את חובבי האייטיז אבל מצליח להיות צפוי מאוד (באמת? עוד גרסה של "Sweet Dreams"?). התחושה שלי הייתה שהסרט היה יכול להתרחש בכל עשור אחר עם כמה שינויים מינוריים בלבוש, בהתנהגות של הדמויות וכדומה, ולא היינו שמים לב להבדל. כשאני רואה סרט "תקופתי", אני מצפה לקצת יותר מאשר שירים תואמים לתקופה, דמות שקוראת מגזין Fangoria וכמה פוסטרים של אלילי שנות ה-80, כמו ג'וני דפ, פטריק סווייזי ופרינס, שגם זוכה כאן כמה פעמים לתוכן שיווקי בדיאלוגים שכנראה הוא כבר לא צריך כי הוא מת. לכאורה הסרט מותאם לתקופה, אבל בפועל אין כאן את הנוסטלגיה שאפשר לצפות לה מסרטי סלאשרים שמתרחשים כמה עשורים קודם לכן, למרות שהקמפיין הפרסומי (המוצלח) של הסרט כן עורר ציפיות לגבי תחושת רטרו. יכול להיות שאחת הסיבות היא בעשייה הקולנועית, כי הסרט מתיימר להציע אווירה צבעונית וחגיגית – בכל זאת, נשף סיום מפואר בהשראת שנות ה-80 – אבל היו כאן כמה וכמה סצנות שנראות לי קצת חשוכות מדי.
את הסרט ביים מאט פאלמר, שפרץ ב-2018 עם "קליבר", על שני גברים שיוצאים למסע צייד בסקוטלנד שמשתבש – סרט שזכה לביקורות מצוינות, כולל של סופר האימה סטיבן קינג. פאלמר כתב את התסריט יחד עם דונלד מקלירי, ששיחק באותו "קליבר". קשה לומר שמשהו בבימוי או בתסריט הם פורצי דרך, מה גם שיש בתסריט כמה כשלים ברמת בניית הסיפור והמתח, האמינות של הדמויות (ההתנהגות של חלק מהדמויות משתנית בצורה פתאומית מדי) וכמובן שגם הגילוי לגבי זהות הרוצח, או הרוצחת, או הרוצחים הרוצחים, או הרוצחות. בשלבים מסוימים בסרט, אפשר לחשוב כמעט שכל דמות שם היא מועמדת להיות מאחורי המסכה (הדי גנרית), לטוב או לרע. לטוב, כי יש כאן מסתורין. לרע, כי זה אומר שההידוק העלילתי כאן לא מספיק טוב, כי הרי יכלו לבחור בכמה פתרונות אחרים והם היו הגיוניים וחסרי הגיוניים באותה מידה.
מעבר למראה המצודד מאוד שלה, אינדיה פולר נושאת את הסרט על הכתפים ועושה יופי של עבודה (תרתי משמע) בסך הכול. הקאסט כולל יותר מדי שחקנים שאנחנו מרגישים שהפוטנציאל שלהם גדול הרבה יותר ממה שהדמות מאפשרת להם להציג, כמו חלק מחבורת הבנות (נניח, גרינבלט שכבר ראינו בתפקידים מצוינים או פינה סטרצה), וכמובן שגם הדור המבוגר יותר, שהולך לאיבוד ונשאר לפעמים על תקן קוריוז. לטעמי, סרט צנוע יותר מבחינת הדמויות וסצנות ההרג, שהיה נותן יותר מקום להתפתחות ולבניית סיפור, היה משאיר רושם יותר חיובי. וכן, גם דמויות שהיו פחות מעצבנות – ככה שהיינו פחות שמחים להיפטר מהן – היו עוזרות. אם כבר רוצח מסדרתי מתעלל בבחורות ביצ'יות, תנו לי לראות את זה ולא תעשו קאטים מיותרים או תצבעו את המסך בצבעים שונים, שיתחברו לשוט הבא.
האם לראות את רחוב הפחד: מלכת הנשף?
"רחוב הפחד: מלכת הנשף" חסר את הרכיבים שיהפכו אותו להיות זכיר, כמו דמויות אייקוניות, הומור (יש כמה בדיחות מוצלחות, אבל הן מעטות), רפרנסים לסרטים מוכרים, סצנות הרג יוצאות דופן או טוויסט שיגרום לנו לקפוץ מהכיסא. בצד החיובי, היו כאן כמה סצנות יצירתיות, הסרט גרם לי לנסות לגלות מי הרוצח, והוא לא היה משעמם בשום אופן.
והכי חשוב: מי בכלל יכול להגיד לא לסלאשר על רוצח במסיכה שהורג מלכות נשף חטובות, לפי סיפור של ר. ל. סטיין?
רחוב הפחד: מלכת הנשף (Fear Street: Prom Queen) – כל מה שחשוב לדעת
שנה: 2025
בימוי: מאט פאלמר
שחקנים: אינדיה פולר, סוזנה סון, פינה סטרצה, דיוויד איאקונו, אלה רובין, אריאנה גרינבלט, כריס קליין, קתרין ווטרסטון, לילי טיילור
תסריט:מאט פאלמר, דונלד מקלירי
אורך: 90 דקות
ארץ הפקה: ארצות הברית
שפה: אנגלית
תאריך שידור (נטפליקס): 23.5.2025
תקציב מוערך: לא מצאנו מידע רשמי על תקציב הסרט
הכנסות: מכיוון שהסרט הופץ רק לצפייה ביתית (נטפליקס), קשה להעריך את ההכנסות שלו
ביקורות:
IMDB: 5.2
Rotten Tomatoes: 27%
🩸 טוויסט מפתיע: חלק מהקישורים באתר עשויים להוביל אתכם לאתרים שיש לנו איתם ברית דמים (אל דאגה, רק מטאפורית בינתיים), או לפחות תוכנית שותפים. זו לא טעות בכיוון, אלא היעד הסופי שלכם! אם תבחרו לקנות דרכם, יש מצב שנקבל עמלה קטנה שתאפשר לנו לחתוך קצת את הוצאות התפעול של האתר. אבל אל תחששו, היא לא תייקר לכם את המחיר עבור המוצרים או השירותים.
🔪 המחירים של מוצרי אימה ואטרקציות מפחידות גורמים לכם לצעקה? הנה כמה המלצות קטלניות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
💀 רוצים שהמותג שלכם יפסיק להיות רוח רפאים? צרו איתנו קשר לגבי אפשרויות הפרסום באתר –שיקימו את העסק שלכם לתחייה ויאפשרו לכם להפגין נוכחות מול האחרים.
👻 אל תפחדו לתמוך – אנחנו לא נרדוף אתכם בלילה (כנראה). לחצו כאן כדי לתמוך באתר ולשמור אותנו בחיים!
