15 עובדות על הניצוץ שיגרמו לכם לאבד את השפיות
ממש בקרוב – ב-23 במאי, 2025, ליתר דיוק – “הניצוץ” של הבמאי הגאון סטנלי קובריק יציין 45 שנה מהרגע בו הוקרן לראשונה בבתי הקולנוע בארצות הברית. היום, יש כמעט תמימות דעים על כך שמדובר באחת מיצירות האימה הטובות ביותר מאז ומעולם, עם משחק מופתי (בעיקר של ג’ק ניקולסון ושלי דובאל) וכמה סצנות שייחקקו בזיכרון של כל חובב אימה. מה שמעניין הוא שהסרט נחשב בהתחלה לבדיחה, סטיבן קינג (שעל הספר שלו מבוסס הסרט) שונא אותו, וההפקה שלו כוללת הרבה מאוד אירועים חריגים.
בסקירה הבאה נציג לכם 15 עובדות מעניינות, ולפעמים מפחידות, על אחת מקלאסיקות הקולנוע החשובות שיש.
1. ג’ק ניקולסון לא היה הבחירה הראשונה לתפקיד ג’ק טורנס
אין ספק שההופעה הפסיכוטית של ג’ק ניקולסון בתור ג’ק טורנס – סופר ששוהה יחד עם משפחתו בבית מלון מבודד, בחודשי החורף, אבל “מאבד את זה” ומגלה את הצד האפל שלו ושל המלון – היא עוצרת נשימה. קובריק התלבט ושקל שחקנים אחרים לתפקיד, עד שהחליט להתקבע על ניקולסון. הוא למשל שקל את רוברט דה נירו, אבל אחרי שראה את “נהג מונית” חשב שהוא לא מספיק פסיכופטי לתפקיד. שם נוסף שעלה הוא רובין וויליאמס, אבל אחרי שהוא ראה את ההופעה שלו בסדרת הטלוויזיה “מורק ומינדי” משנת 1978, אחת מסדרות הבת של “ימים מאושרים”, הוא חשב שהוא דווקא פסיכוטי מדי. סטיבן קינג סיפר שקובריק אפילו שקל לתקופה קצרה את הריסון פורד.
סטיבן קינג, לעומת זאת, הציע שמות כמו ג’ון וויט וכריסטופר ריב. אולי חשב שהליהוק של ניקולסון הוא טעות, מהסיבה הפשוטה שכמה שנים קודם לכן ניקולסון זכה באוסקר על התפקיד הבלתי נשכח שלו ב”קן הקוקיה” המופתי של מילוש פורמן. קינג טען, ובצדק מסוים, שהקהל כבר יתפוס את הדמות שניקולסון מגלם כ”משוגעת”, זכר לתפקיד שלו כאסיר שמגיע לבית חולים פסיכיאטרי ונחשף לעוולות שונות ולמטפלת אכזרית אחרת. קינג הסביר שליהוק של ניקולסון לא עולה בקנה אחד עם התהליך שאמור להיות מבוטא בתסריט, לפיו הסופר הוא אדם נורמטיבי שמשתגע רק לאחר ההגעה למלון אוברלוק. “אם האדם הוא משוגע כבר בנקודת ההתחלה, אז אנחנו מבזבזים את הטרגדיה השלמה של ההידרדרות שלו”, הוא אמר.
ואגב, מספרים שכדי להתכונן לתפקיד של האדם המטורף, ניקולסון אכל בשבועות שלפני הצילומים רק כריכי גבינה. זה אולי לא נשמע נורא כל כך, אבל הוא עצמו “פאקינג שונא כריכי גבינה” והאמין שהשינוי בתפריט יכניס אותו לאופי הזועם. באחד העימותים עם וונדי, הוא הכניס אלמנטים מסיפור הגירושין שלו עצמו, וקובריק החליט לשלב אותם בתסריט.
2. היו חילוקי דעות לגבי הליהוק של שלי דובאל
גם בליהוק של הצלע הנשית במשפחת טורנס – אחד מתפקידי האימה המורכבים ביותר ללא ספק – היו כמה שמות שעלו. ניקולסון הציע לקובריק את ג’סיקה לאנג האגדית, כי לדבריו היא התאימה יותר לרוח הדמות בספר של סטיבן קינג. קובריק החליט לשנות לא מעט דברים ביחס לספר, והצליח לשכנע את ניקולסון ששלי דובאל מתאימה יותר לתפקיד, כי היא תואמת יותר לדמות השברירית יותר.
סטיבן קינג לא אהב את הליהוק הזה, כי דמיין את וונדי בתור “מעודדת בלונדינית לשעבר, שמעולם לא נאלצה להתמודד עם בעיות אמיתיות בחייה”. הוא הרגיש שדובאל פגיעה מדי מבחינה רגשית ושנראה כאילו היא דווקא עברה לא מעט בחייה, ההיפך הגמור מהדמות שהוא העלה לנגד עיניו. הוא הגדיר את הדמות כ”אחת המיזוגניות שהופיעו על מסך הקולנוע מאז ומעולם”. “היא שם בעיקרון רק כדי לצעוק ולהיות טיפשה”, הוא הוסיף, רומז אולי לחלק גדול מהייצוג של נשים בסרטי אימה בעשורים שחלפו מאז. “זו לא האישה שכתבתי עליה”.
3. סטיבן קינג רצה להיות מעורב יותר בהפקת “הניצוץ”, קובריק סירב
מספרים שאחרי שקובריק קרא את הספר “הניצוץ” משנת 1977, הוא אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שזה יהיה סרט האימה הראשון שלו. הוא החליט קודם לכן לעשות סרט על פי ספר, ולפי המזכירה שלו באותן שנים הסתגר בספרייה שלו וקרא אינספור יצירות. את הספרים שהוא לא אהב, הוא השליך על הקיר. המזכירה חשדה במשהו כשהיא לא שמעה את הרעש המוכר במשך זמן מה, נכנסה לחדר וראתה אותו שקוע בקריאת “הניצוץ”.
לאחר ששילם לקינג סכום לא ידוע על הזכויות, קובריק ניגש למלאכה. קינג עצמו כתב טיוטה של תסריט והציע אותה לקובריק, אבל האחרון סירב ולפי חלק מהגירסאות טען שהתסריט “חלש”. מספרים שהתסריט של קינג היה נאמן יותר לרוח הספר, מעין סרט אימה מסורתי יותר.
במקום קינג, קובריק פנה לסופרת האמריקאית דיאן ג’ונסון (“הגירושין”). הוא אהב מאוד את הרומן שלה “The Shadow Knows”, והתלהב אפילו יותר כשגילה שהיא דוקטור ללימודי גותיקה. השניים החלו לשתף פעולה ולעבד בעצמם את הספר לתסריט.
אולי מהסיבות האלה, קינג קטל את הסרט במשך שנים. הוא טען שקובריק העדיף את הסגנון על פני התוכן, והשווה את הסרט ל”קאדילק גדול ויפה, בלי מנוע בתוכו”. הנה סרטון של The Horror Geek שמסביר חלק מהסיבות להתנגדות של קינג לסרט:
4. סטנלי קובריק התעלל בשלי דובאל במהלך הצילומים
שלי דובאל סבלה מנחת זרועו של הבמאי הפרפקציוניסט. לפי הדיווחים היא חוותה במהלך הצילומים תשישות, מחלות ותסמינים לא נעימים כמו נשירת שיער. קובריק היה חסר סבלנות אליה, ביקר את האופן שבו הגישה את השורות, הבעות הפנים שלה, ובעצם כל דבר בהוויה שלה בתור שחקנית. הוא גער בה פעם אחר פעם שהיא מבזבזת את הזמן של כל הצוות על הסט, הנחה את הצוות להחרים אותה.
דובאל סיפרה שהיא עזבה את הסט בדמעות כמעט מדי יום. למעשה, בראיון עבור הסרט הדוקומנטרי “100 הרגעים המפחידים הגדולים ביותר” (The 100 Greatest Scary Moments) משנת 2003, היא טענה שבכתה בתקופה הזו כל כך הרבה – עד ש”נגמרו לה הדמעות”. כדי להחזיר את הנוזלים והדמעות לגוף, היא דאגה להסתובב עם בקבוקי מים צמודים. באופן לא מפתיע, היא סיפרה שזה היה התפקיד המורכב ביותר שעשתה בחייה.
הנה למשל סרטון שמראה קצת מהאופן בו “סטנלי קובריק התייחס לשלי דובאל כמו ח%א”, כמו שניסחו מעלי הסירטון:
בעשרות השנים שלאחר מכן, עלתה הטענה שהיחס של קובריק היה מכוון, במטרה להכניס את דובאל לדמות ולהביא אותה לקיצוניות הנדרשת מההופעה שלה. בכלל, הוא השקיע מאמצים רבים כדי להכניס את הצוות לאווירה הנכונה, כולל צפייה משותפת בסרטי אימה משמעותיים כמו “ראש מחק” (1977) של דיוויד לינץ’, “תינוקה של רוזמרי” (1968) ו”מגרש השדים” (1973).
5. פרס האוסקר? יותר בכיוון של פרס הראזי
חובבי הטריוויה יכולים לשנן מתוך שינה שסטנלי קובריק מעולם לא זכה בפרס האוסקר בתור במאי, למרות שורה ארוכה של יצירות מופת (“2001: אודיסה בחלל”, “התפוז המכני”, “שבילי התהילה”, “פול מטאל ג’אקט” ועוד) – למעט זכייה די מינורית על אפקטים מיוחדים ב”2001: אודיסאה בחלל”. “הניצוץ” נקטל על ידי המבקרים, כשגם הקהל התקשה לקבל אותו. הסרט כן הצליח להיות רווחי, עם הכנסות
“הניצוץ” לא היה מועמד לפרס האוסקר או לגלובוס הזהב בשום קטגוריה – הסרט היחידי מבין תשעת האחרונים של קובריק שמחזיק בהישג המפוקפק הזה – ואפילו זכה לשתי מועמדויות של “פטל הזהב” (או “פרס הראזי”), המוענק לביצועים הגרועים בתעשיית הקולנוע בכל שנה. קובריק קיבל מועמדות לפרס הראזי על הבימוי, ודובאל כשחקנית הגרועה ביותר. במרץ 2022 ועדת הפרס החליטה לבטל באופן רשמי את המועמדות של דובאל, מכיוון ש”היא גילתה מאז שהביצועים שלה בסרט הושפעו מהיחס של סטנלי קובריק אליה במהלך ההפקה”.
אחת הסיבות לכך היא ביקורת שהופנתה כלפי ועדת הפרס על כך שהחליטה ב-2021 על קטגוריה חד פעמית של “ההופעה הגרועה ביותר של ברוס ויליס משנת 2021” – כלומר, בחירה רק בין שמונת הסרטים שלו שיצאו באותה שנה – אבל סירבה לבטל את המועמדות גם אחרי שמשפחתו של הכוכב הודיעה שהוא סובל ממצב מוחי קוגניטיב מורכב. בסופו של דבר, הוועדה חזרה בה מהפרס השערורייתי הזה, ולמחרת הודיעה על ביטול המועמדות של דובאל.
6. “הניצוץ” כלל הרבה מאוד (יותר מדי) צילומים
התכנון הראשוני היה לארבעה חודשי צילומים, אבל שילוב של נסיבות שונות – החל מהפרפקציוניזם של קובריק ועד לאירועים שהתרחשו על הסט – גרמו לכך שהם נמשכו בסופו של דבר למעלה משנה. קובריק צילם עשרות שוטים לרוב הסצנות המרכזיות. בסצנה המפורסמת בה וונדי מנסה לחבוט בג’ק עם מחבט בייסבול, היו בסך הכול 127 טייקים – מה שהכניס אותה לספר השיאים של גינס, בתור הסצנה שצולמה עם הכי הרבה טייקים. חלק מהשותפים לעשיית הסרט, אגב, טוענים שהמספר הזה מוגזם ושבפועל היו כ-45-35 טייקים.
קובריק עשה חיים קשים גם עם הפוסטר של הסרט. הסטודיו שלקח את משימת העיצוב הגרפי הכין כ-300 גרסאות שונות, עד שקובריק היה מרוצה בסופו של דבר מהתוצאה.
7. סצנת המעלית הייתה אתגר הפקתי (והישרדותי)
באחת הסצנות הבולטות בסרט, שהיא גם אחת מסצנות המעלית המפורסמות בהיסטוריה, וונדי בוהה במבט חסר אונים שכמויות אינסופיות של דם שנשפכות מבעד לדלת המעלית. העוזר הוותיק של קובריק, ליאון ויטלי, סיפר ב-2018 על האתגר בהכנת דם באיכות, בצבע ובמרקם שמזכיר ככל שניתן את “הדבר האמיתי”, מה גם שהיה צורך בכמויות עצומות של דם.
המכניקה של זרימת הדם הייתה מורכבת גם כן, מכיוון שלחץ גבוה מדי של נוזל בתוך מעלית עלול להיות מורכב. הצוות נאלץ לעבוד נגד השעון כשהוא צילם את הסצנה, בחשש שהיא תתחיל לדלוף לפני שיספיקו להשלים את המלאכה. הצוות עבד בתנאים לא פשוטים, שכללו למשל הקמת מצלמות עם עדשות וסרטים שונים על גג המעלית, או שימוש בשידות עץ גדולות על ידי הצוות כדי לא לטבוע בדם. מספרים שחלק הצוות פחד, ברגע הצילום, לטבוע בדם.
הטריילר המקורי של הסרט כלל בעיקרון את השוט של המעלית. איגוד הסרטים האמריקאי התנגד כי הצילום נראה לו אלים מדי. אחרי שקובריק שיכנע אותם שלא מדובר בדם אמיתי, אלא במים, הם הסכימו לתת לטריילר את האישור.
8. המון סצנות בסרט “הניצוץ” דרשו המון הכנות וצילומים
סטנלי קובריק היה ידוע בפרפקציוניזים שלו, וסצנת המעלית המפורסמת בטאת את זה בדיוק. לפי הדיווחים, היו דרושים לא פחות מתשעה ימים כדי להכין את הסט לכל אחד מהצילומים, מכיוון שקובריק טען פעם אחר פעם שה”דם לא נראה כמו דם”. לקח כשנה עד להשלמת הסצנה, שצולמה בסופו של דבר – באופן חריג מאוד בהשוואה לרוב הסצנות בסרט – תוך שלושה טייקים בלבד.
סצנה מפורסמת אחרת, בה וונדי נתקלת בטקסט “All work and no play makes Jack a dull boy” שכתב ג’ק מספר אינסופי של פעמים – מה שמעיד על הטירוף שהסופר נמצא בו – לא הופיעה בספר המקורי. מספרים שההקלדה על ידי העוזרת של קובריק נעשתה במשך חודשים ארוכים, מכיוון שאז לא היו מעבדי תמלילים ואפשרות להעתיק טקסטים בכמה לחיצות כפתור. קובריק הנחה אותה להקליד את הטקסט בכמות גדולה, כך שדובאל תוכל לקרוע את הדפים כמה עשרות פעמים. בגרסאות בשפות אחרות של הסרט – איטלקית, גרמנית, ספרדית וצרפתית – הופיע על גבי הדפים כיתוב שונה.
את אחת הסצנות בהן ג’ק זורק כדור טניס במלון הריק, לקח ימים שלמים, כשהצוות זורק את הכדור אלפי פעמים, כשהמצלמה פועלת, כדי שקובריק יקבל את השוט ה”מושלם” בו הכדור פוגע בדיוק במצלמה.
9. התסריט כלל הרבה מאוד אילתורים ושינויים
מסרט קלאסי כמו “הניצוץ”, היה אפשר אולי לצפות לתסריט מהודק מהשנייה הראשונה. בפועל, בעיקר הודות לקובריק, ההיפך הוא הנכון, והסרט עבר אינספור שינויים תוך כדי. למעשה, נעשו כל כך הרבה שינויים בתסריט במהלך ההפקה, עד שניקולסון סירב לקרוא אותו והחליט לקרוא רק את הדפים החדשים שהגיעו לסט. כשהגיע דף חדש, הוא השליך אותו ישירות לפח כי חשב שאין טען, מה שאומר – לפי ההיגיון השקול שלי – שהוא לא בדיוק קרא יותר מדי.
בכל מקרה, חלק מהסצנות אולתרו על ידי הצוות, ובחלק מהמקרים השחקנים העלו רעיונות. לדוגמה, זריקת כדור הטניס על ידי ג’ק שמאבד את השפיות לא הופיעה בתסריט המקורי, שציין רק ש”ג’ק לא עובד”.
10. הסצנות הזכורות ביותר לא הופיעו בספר
כמה מהסצנות החשובות ביותר בסרט – כמו סצנת הדם שיוצא מהמעלית, ההקלדה החוזרת של ג’ק או התאומות הקריפיות שמופיעות במסדרון – לא הופיעו בספר של קינג, מה שאולי מסביר למה הוא תיעב את הסרט. בספר, למשל, הוזכרו שתי אחיות בנות שמונה ועשר למשפחת גריידי שנרצחו על ידי אביהן דלברט גריידי אחרי שהשתגע במלון אוברלוק (נשמע מוכר?). הו רודפות את מלון אוברלוק, אבל בפועל הן לא מופיעות בו. קובריק הפך אותן לתאומות, העניק להן שמות פרטיים (אלכסה ואלכסי, למען השם) ומופיעות באופן ישיר בכמה מהסצנות המפחידות ביותר בסרט. הרגע שבו דני פוגש אותן במסדרון, מקבל מהן הזמנה שקשה לסרב לה לשחק איתן אבל רואה במקביל את הגופות שלהן הוא ללא ספק מצמרר.
המבוך הוא אילתור של קינג עצמו. ברומן של קינג, אין מבוך אלא אוסף של שיחים גזומים בצורת חיות, שמתעוררות לחיים ותוקפות. קובריק הבין שמורכב מדי לעשות את זה, מבחינת האפקטים, אז החליט על רעיון המבוך. את המבוך הוא יצר מכ-900 טון של מלח ושל חומר פלסטי סינטתי בשם פוליסטירן. צילום הסצנה בה ג’ק רודף אחרי דני במבוך נמשך למעלה מחודש, ובמהלך התקופה הזו אנשי הצוות הלכו לאיבוד לא פעם במבוך המורכב, נאלצים להשתמש בווקי-טוקי שלהם כדי לקבל עזרה.
11. הצירוף “הנה ג’וני!” הוא אילתור, שהגיע בכלל מטוק שואו
באחת הסצנות הזכורות והמצוטטות בסרט, ג’ק (שכבר הגיע למצב הפסיכוטי) שלו שובר את הדלת בחדר בו נמצאת וונדי, מכניס את ראשו ואומר בטירוף “הנה ג’וני!” (Here’s Johnny). את המשפט הזה ניקולסון אילתר על הסט.
הוא לקח אותו בתוכנית האירוח הלילית של ג’וני קרסון, כלומר, הדרך בה הציגו בתוכנית את המנחה. קובריק שגר באנגליה באותה תקופה – וכנראה שלא ראה תוכניות טוק שואו – לא הבין את הרפרנס. הוא התלבט אם להשאיר את האילתור של ניקולסון על רצפת חדר העריכה, אבל החליט ללכת בסוף עם האילתור של ניקולסון.
12. דני לויד (הילד דני) חשב שהוא משתתף בסרט דרמה
בניגוד לדובאל, מספרים שקובריק דווקא התחבר לדני לויד בן השש, שגילם את הילד דני, ואפילו היה משחק איתו בכדור בסט במהלך הצילומים. זה היה התפקיד הראשון של לויד בקולנוע, וקובריק זצה להגן עליו. הוא יצר אצלו את הרושם שמדובר בסרט דרמה, ולסצנות אלימות מדי – לדוגמה, הסצנה בה וונדי מחזיקה בדני ומתעמתת עם ג’ק על כך שפגע בו – השתמשו בבובה, במקום הילד האמיתי. רק כמה שנים לאחר מכן, לויד ראה גרסה די מצונזרת של הסרט האמיתי. את הסרט המלא ראה בגיל 17.
13. דני לויד עבר לביולוגיה, אבל הופיע כניצב ב”דוקטור סליפ”
עם או בלי קשר, דני לויד לא בחר לפתח קריירה בקולנוע. שנתיים אחרי הניצוץ הוא הופיע עוד בסרט טלוויזיה ביוגרפי בשם “Will: G. Gordon Liddy” וגילם את הגירסה הצעירה של מושא הסרט, עורך דין וסוכן FBI אמריקאי שנחשב לאחד הגיבורים המפוקפקים של פרשת ווטרגייט. לויד החליט לפרוש ממשחק ומרבה מאז לשמור על חייו הפרטיים, אם כי ידוע שהוא משמש פרופסור לביולוגיה. לפי הדיווחים, הוא איים להכשיל תלמידים ששאלו אותו על הסרט.
ב”דוקטור סליפ”, ההמשך הדי מייגע של “הניצוץ” (לפי סיפור אחר של סטיבן קינג), לויד שימש באופן נדיר בתפקיד משני מאוד: אחד הצופים במשחק בייסבול. הבמאי מייק פלאנגן יצר איתו קשר דרך הטוויטר והראה לו את הטריילר של הסרט. לויד התלהב והסכים, והוא אפילו קיבל כמה שורות דיאלוג.
14. ג’ק ניקולסון שבר בערך 60 דלתות בצילומי ה-סצנה
את הסצנה בה ג’ק שובר את דלת החדר בו נמצאת וונדי לקח בערך חודש להשלים. קובריק תיכנן לצלם את הסצנה עם דלת מזויפת, אבל ניקולסון – שלפני שפנה לעולם הקולנוע, היה בכלל לוחם אש מתנדב – הצליח לשבור אותה בקלות מדי. קובריק החליט להשתמש בדלת אמיתית. עד שהסצנה הושלמת לשביעות רצונם של כל המעורבים, ניקולסון הרס כ-60 דלתות.
15. שוטים מ”הניצוץ” שולבו ב”בלייד ראנר”
זוכרים את השוטים ממעוף הציפור מתחילת הסרט, בהם רואים בטעות את הצל של ההליקופטר? אז קובריק – או ליתר דיוק, צוות ששלח לקולורדו – חזר עם הרבה מאוד שוטים, חלק גדול ממנו נשאר על רצפת חדר העריכה. את חלק מהשוטים האלו (כלומר, שלא נעשה בהם שימוש בסרט) אפשר היה למצוא בגרסה הקולנועית הראשונה של יצירת המופת “בלייד ראנר”. בסצנת הסיום של הסרט תוכלו למצוא כמה שוטים ממעוף המסוק, על רקע קריינות שחותמת את הסרט.
מספרים שקובריק אהב מאוד את “הנוסע השמיני” של רידלי סקוט (בינינו, איך אפשר שלא?), והעניק לסקוט את האפשרות להשתמש בשוטים. מספרים שאם תראו את השוטים ביחס מסוים של רוחב וגובה (Aspect Ratio), תראו בפריים את הרכב הצהוב של ג’ק.
