כשנמלים הופכות לזומביות מתאבדות: פטריית זומבי היא סרט אימה של הטבע
לפני כמה ימים, זה קרה. אני ואשתי ישבנו בערב על הספה, מנסים לראות תוכנית ריאליטי בטלוויזיה. ואז היא באה. אי אפשר היה לפספס אותה. נמלה קטנה, שטיפסה על הקיר, מוכנה לבצע את זממה. נמלה בגודל טבעי, במרחק של בערך מטר וחצי ממני. אני בחור קשוח בדרך כלל, אבל הפעם קפצתי בבהלה וצרחתי (“אוי ואבוי, נמלה!”). “מה קרה?”, נבהלה אשתי. “ממתי אתה מפחד מחרקים? ועוד נמלים קטנות שלא עושות כלום?”. בשלב הזה התחלתי לגמגם. “לא, את לא מבינה!”, אמרתי בקול שאמור להיות רגוע, אבל יצא קצת רועד. “הנמלה הזו יכולה להיות זומבי! אולי היא אכלה פטרייה ביער טרופי! ואז גם אנחנו נהפוך לזומבים ויגיע קץ האנושות!”. אשתי התבוננה בי במבט שאני מכיר כל כך טוב, המבט של “למה לעזאזל התחתנתי עם מישהו שאוהב סרטי אימה”. החזרתי לה מבט מתנצל, מגמגם משהו על כך שבפעם הבאה אני אראה איתה קומדיה רומנטית, ולא סרט אימה אפוקליפטי על זומבים. אבל לפני שהעיניים שלי חזרו להתבונן במסך הטלוויזיה, העפתי מבט מהיר בקיר. הנמלה נעלמה.
אם ראיתם סרטי זומבים, אתם בטח יודעים שבכל אחד מהם יש את האירוע המחולל, שמסביר בדרך כלל למה אוכלוסיית העולם נמצאת בסכנה: ניסוי, מלחמה, מחלה וכן הלאה. בשנים האחרונות, בעיקר בזכות סדרת טלוויזיה סופר פופולארית בשם “האחרונים מבינינו”, אנחנו שומעים על גורם אפשרי אחר, לפחות לכאורה: פטריית זומבי. לפטרייה הזו יש בסיס מדעי, שהראה שהיא עלולה לעורר האפקט הזה בעיקר אצל נמלים, אבל זה הספיק ליצור כמה ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה שמציגים את האיום כמוחשי. אתם מוזמנים לקרוא מה בדיוק קורה כאן ולהבין פעם נוספת שלפעמים הטבע הוא הלוקיישן המוצלח ביותר לסרטי אימה.
לך אל הנמלה, שנה דרכיה וחסל: המאפיינים העיקריים של פטריית זומבי
פטריית הזומבי ידועה בשם המדעי שלה, Ophiocordyceps unilateralis, או בעברית: “קורדיספ חד צדדי”. שם אחר ולא מדעי, שמתייחס כבר להשפעה העיקרית שלה, הוא “פטריית זומבי הנמלים”. לא משנה איך תקראו לה, מדובר באחד היצורים המרתקים, המטרידים וגם המפחידים ביותר שתמצאו בטבע, כזה שמצית את הדמיון של מדענים, חובבי טבע וכמובן שגם אוהבי אימה. פטרייה שחושפת אותנו לעולמות שכאילו נלקחים מסרטי “היצור” או “הנוסע השמיני”, על יחסי טפיל פונדקאי, ביולוגיה שיוצאת משליטה וכוחו של הטבע. על נמלה מתה, אחרי שהתאבדה בצורה אכזרית, שעל הראש שלה צומחת פטרייה.
כמו שאפשר אולי להסיק משמה ומהסרטים שמתארים אותה, התכונה הייחודית של פטריית זומבי הוא היכולת שלה לשלוט על ההתנהגות של יצור חי אחר, שהוא ברוב המקרים נמלים (יש לציין שתמונה שהראתה את האפקט הזה על זבוב עוררה תשומת לב גדולה בקהילה המדעית). בעלי החיים האומללים האלו הופכים למעין “זומבים”, שחיות תחת השליטה שלה ועושות בדיוק את מה שהפטרייה רוצה, שהוא למות במקום שיציע תנאים לפטריות עתידיות להמשיך לצמוח. התופעה הזו נראית כאילו נלקחה מתוך סרט אימה, אבל האמת היא שזו תוצאה של מיליוני שנות אבולוציה והתאמה הדדית בין הפטרייה למארחים שלה.
Ophiocordyceps unilateralis היא פטרייה טפילית, פתוגנית עבור חרקים. מי שגילה אותה, עוד ב-1859, היה חוקר טבע בריטי בשם אלפרד ראסל וואלאס. וואלאס נחשב לאחד מהוגי תיאוריית האבולוציה, ובכל זאת, בניגוד לצ’ארלס דרווין, סבירות גבוהה שלא שמעתם עליו. וואלאס אסף חרקים וחיות ביבשות שונות (בעיקר דרום אמריקה), וגילה בין השאר שביערות טרופיים חי נגע מיוחד מאוד, שמדביק נמלים שהשתייכו לשבט בשם Camponotini.
זוהי דוגמה להתאמה אבולוציונית בין טפיל למארח שלו. פטריית הזומבי שכיחה בעיקר באזורים טרופיים וסוב-טרופיים ברחבי העולם, כמו דרום מזרח אסיה, דרום אמריקה, אפריקה וכדומה. זה ממש לא צירוף מקרים. התפוצה הגיאוגרפית שלה מושפעת מאוד מהימצאותם של מיני הנמלים המשמשים כמארחים שלה. בנוסף התנאים באזורים אלו – בעיקר לחות גבוהה, טמפרטורות חמות וכיסוי צמחי צפוף, שיוצר תנאי צל ולחות – תורמים לשגשוג שלה.
אפשר לטעון שהפטרייה ממלאת תפקיד חשוב במערכות אקולוגיות של יערות טרופיים, בכך שהיא עוזרת בוויסות אוכלוסיות הנמלים ומהווה חלק מרשת המזון המורכבת של היער. לכן השינויים האפשריים באוכלוסיית הפטריות עקב ההתחממות הגלובאלית או הרס היערות על ידי האדם עלולים להשפיע לרעה על האיזון בטבע.
כשהטבע הופך לסרט אימה
אז מה בדיוק קורה כאן? הכול מתחיל כשהפטרייה מעוניינת להתרבות ושולחת לאוויר העולם נבגים (יחידות רבייה והפצה אל זוויגית אצל צמחים ופטריות), שנישאים באוויר עד הרגע בו הם ימצאו את ה”גוף המארח” שלהם. מהרגע שהנמלה נושמת את הנבגים ומכניסה אותם לתוך גופה הזעיר, דפוסי ההתנהגות שלה משתנים. הנמלה עוזבת את המקום המוגן שלה ויוצאת למשימה, לכאורה שגרתית, של חיפוש מזון במעבה היער. הבעיה היא שזו בדיוק המלכודת של הפטרייה הזומבית. הנמלה מגיעה לאזור אידיאלי עבור הפטריה, מבחינת תנאי הטמפרטורה והלחות, ואז מתחולל הקסם. או ליתר דיוק, התאבדות המונית של נמלים.
בשלב הבא, שכבר נראה יותר כאילו יצא מסרט אימה, הנמלה תצמיד את עצמה לווריד מרכזי שנמצא בקצה התחתון של עלה, בעזרת הלסת התחתונה. היא תישאר שם במשך כמה ימים, לרוב כ-10-4, עד המוות שלה. השלב הבא, באופן אירוני, הוא רבייה, אבל לא מה שאתם חושבים. גופי פרי צומחים להם מראש הקורבן ונקרעים, תוך שהם משחררים את הנבגים של הפטרייה. הנבגים ממשיכים להיות מופצים גם אחרי המוות, ויותר מזה: הפטריה ממשיכה לגדול, עד לרבייה מינית. מראש הנמלה יוצא מעין גבעול, עם פרי בצבע חום אדמדם. כדי שזה יקרה, הפטרייה גורמת להיווצרות רשת של תאים בגוף הנמלה, תאים שמאגדים תיתיהם את כלל האיברים הפנימיים ומאפשרים שליטה מלאה.
מה שמוזר כאן הוא שכל ההתנהגות הזו מונחית על ידי הפטרייה עצמה, כלומר, הפטריה גורמת לשינוי ההתנהגות של האורגניזם שמארח אותה – ובמקרה הזה, הוא מבצע בדיוק את מה שהיא רוצה. הפטריה בעצם “חוטפת” את מערכת העצבים של החרק, גורמת לו לטפס בגובה ולהיתלות הפוך בעלה או בגבעול, בתנאים אידיאליים מבחינתה, עד למותו. היא שולטת עליו גם אחרי המוות.
בטבע, כמו בטבע, זה לא קורה באופן מיידי. התהליך האבולוציוני שמתואר כאן התרחש תקופה ארוכה, אולי אפילו מיליוני שנים. במובן הפרטני יותר, בדרך כלל דרושים כ-3-2 שבועות, אחרי שהפטריה תיכנס לגוף הנמלה, עד שהיא תנוע לכיוון העלה. הקיבוע של הלסתות שלה לחלק התחתון של העלה הוא בעצם התנאים האידיאליים, מבחינת הפטרייה, להתפשטות הנבגים שלה.
אפשר לסכם את מחזור החיים – או המוות – בצורה הבאה
🐜 הדבקה: נבג של הפטרייה מוחדר לגוף הנמלה
🐜 חדירה: הנבג מנביט רשתות שחודרות לגוף הנמלה
🐜 התפשטות: הפטרייה מתפשטת בגוף הנמלה, ניזונה מרקמותיה
🐜 שליטה התנהגותית: הפטרייה משתלטת על מערכת העצבים של הנמלה
🐜 מיקום אסטרטגי: הנמלה מטפסת ונאחזת בצמח בגובה אופטימלי עבור הפטרייה
🐜 מוות והפצה: הנמלה מתה, והפטרייה מפתחת נבגים להפצה על גביה הגוף המת שלה
במהלך השנים, ניסו המדענים להבין מה בדיוק התהליך הפיזיולוגי שמתרחש כאן: על מה שולטת הפטרייה, שהופך את הנמלים לזומביות מתאבדות? האינסטינקט הראשוני הוא המוח, אם כי התפיסה המקובלת היא שהוא דווקא לא מעורב כאן. ממצאים הראו שהפטרייה גם לא חודרת לתוך מערכת העצבים המרכזית של המארח. ייתכן שהשליטה היא על השרירים, ויכול להיות שהתשובה היא בהורמונים שמופרשים בגוף החרק ונעים לכיוון המוח שלו. בכל זאת, נראה שדרושים מחקרים נוספים כדי שנבין בדיוק מה קורה כאן ולמה.
הנה סרטון קצר של ה-BBC, שמתאר את סרט האימה שמתרחש בטבע:
הכירו את משמידת הזבובים
אם חשבתם שרק נמלים עלולות להפוך לזומביות בטבע, כדאי שתחשבו שוב. יש מינים נוספים של “פטריות זומביות”, שעשויות להשפיע על חרקים שונים. כך למשל קיימת פטרייה נוספת, בשם Entomophthora muscae, שזכתה לכינוי “משמידת הזבובים”. גם כאן, הפטריה משתלטת על הזבובים וגורמת להם לבצע מעשים מחרידים אצל זבובים או זבובי פירות. באחד המחקרים המרכזיים בתחום, החוקרים שמו את נבגי הפטרייה על גבי פרי, ככה שהזבובים טעמו ממנו. לאחר מכן הזבובים הוכנסו לתוך מבחנה, עם קיסם בחלק התחתון שלה, והחוקרים ניסו לאתר שינויי התנהגות.
ממצאי המחקר הראו שבימים הראשונים לאחר אכילת הפרי הנגוע, לא היו שינויי התנהגות אצל הזבובים. אלא שאז הנבגים, כשהם ניזומים מרקמת הזבובים, התפתחו למבנים שמזכירים קורים, כמו במקרה של הנמלים. הקורים האלו גדלו מסביב ולתוך מרכזי השליטה של הזבובים – מערכת העצבים והמוח – וגרמו להם לשנות את ההתנהגות שלהם.
כעבור פרק זמן של כ-5-4 ימים מרגע ה”הדבקה”, החוקרים הבחינו בהתנהגות משונה של הזבוב הנגוע, שהפסיק לעוף, נע באופן תזזיתי סביב הקיסם וטיפס לקצה שלו. זה הרגע בו הזבוב באופן טבעי מטפטפף נוזל דביק, שגורם לקיבוע שלו למקום בו הוא נמצא. השלב הבא הוא הזדקרות של כנפי הזבוב, כשהוא מת אבל נמצא בתנוחה שמי שנתקל בה עלול לטעות ולחשוב שהוא עדיין בחיים.
אחרי המוות, מתחיל אותו תהליך שחשבנו ששמור בעיקר לסרטי אימה ומדע בדיוני: מבנה פטרייתי שמזכיר צמר גפן פורץ מחלל הבטן, כאילו נכנס לתוך “היצור”, וממלא את חלק הגוף התחתון שלו. הבליטות הזעירות שמרכיבות את המבנה שולחות נבגים, שגורמים לפטרייה להתרבות וגורמים לסכנת הדבקה בקרב זבובים אחרים.
האם פטריית הזומבים עלולה להשפיע על האדם?
זוהי בעצם שאלת מיליון הדולר עבור חובבי האימה, בין השאר מכיוון שהיא דומה לתרחישים בידיוניים של מגפות זומבים שראינו בהרבה מאוד ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה. אז החדשות הטובות הן שנכון לעכשיו, אתם יכולים להיות רגועים. אין היום עדויות מדעיות לכך שפטרייה זו מסוגלת להדביק או להשפיע ישירות על בני אדם. הפטרייה מתמקדת במארחים ספציפיים, שהם קטנים הרבה יותר, וכנראה שלא מותאמת לחדור לגוף האדם ולהתרבות בתוכו. אסור לשכוח שמערכות העצבים והמוח בגוף האדם שונות משמעותית מאשר של נמלים וחרקים, ושמערכת החיסונית האנושית מפותחת הרבה יותר ומסוגלת להתמודד בהצלחה עם איומים מגוונים, כולל פטריות למיניהם.
גם תנאי הגידול הספציפיים של הפטרייה לא מתאימים לסביבות המחייה האנושיות המקובלות (גם אם יש אוכלוסיות שחיות ביערות טרופיים, בעיקר שבטים). הסיכויים שהפטרייה תעבור אבולוציה שתהפוך אותה למסוכנת עבור בני אדם הם קלושים עד בלתי קיימים, מנקודת מבט מדעית, וזה לא צפוי לקרות בטווח הזמן הנראה לעין. יש אמנם זיהומים פטרייתיים שמשפיעים על האדם, אבל הם לא גורמים לשינויי התנהגות דרמטיים כמו אצל החרקים הקטנים. רוב המינים של הפטרייה הם ספציפיים עבור הפונדקאי, כתוצאה מאותו תהליך אבולוציוני, והפונדקאי הזה הוא לא האדם.
למרות זאת, בכמה טקסטים תרבותיים חשובים מאוד אפשר לראות את התרחיש בו הפטריות האלו גורמות לשינויים האיומים האלו אצל בני האדם, מה שעלול להתחיל מגיפה זומבית שמאיימת על האנושות. הדוגמה המובהקת, שמסבירה למה פטריות הזומבי הגיעו לכותרות בשנים האחרונות, היא “האחרונים מבינינו” (The Last of Us), משחק מחשב פופולארי שהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה לא פחות. העלילה כאן מתרחשת בארצות הברית הפוסט אפוקליפטית, בעידן בו מגיפה שהתפרצה בעקבות אותה פטרייה גרמה להפיכת רוב האוכלוסייה לזומבית. היא מלווה את ג’ואל (פרדו פסקל, בסדרה), שורד שאיבד את בתו, שיוצא למסע יחד עם נערה צעירה בשם אלי (בלה רמזי), בחיפוש אחר תקווה. הסדרה זכתה לביקורות מעולות ולנתוני צפייה מצוינים, מוגדרת כאחד העיבודים המוצלחים והנאמנים למקור למשחק מחשב ותגיע, מן הסתם, גם לעונה שנייה.
ב-2014 יצא רומן האימה “הנערה עם כל המתנות” (The Girl with All the Gits), של הסופר הבריטי מ.ר. קרי. הלוקיישן והזמן כאן שונים – בריטניה, שלושה עשורים אחרי מגפה כלל עולמית שגרמה להשמדת רוב האנושות – אבל הגורם הוא, ניחשתם נכון, זיהום פטרייתי שהמקור לו הוא אותה פטרייה זומבית. הגיבורה כאן היא מלני, נערה מיוחדת שנמצאת כלואה בבסיס צבאי סגור, קשורה לכיסא במהלך השיעורים בבית הספר וכלואה בתא נעול בשאר היום. בהמשך נבין למה ונגלה האם האנושות יכולה לשרוד.
אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה לא מקרי: ב-2016 יצא סרט בריטי באותו שם, על פי עלילת הספר, בכיכובם של ג’מה ארטרטון, גלן קלוז, פאדי קונסידיין וסנייה ננואה, בתור הילדה. הסרט עצמו הוא בהחלט סביר ועושה את העבודה, בעיקר בכל הנוגע לתיאור העולם האפוקליפטי והדמויות שנמצאות בתוכו (ארטרטון, כהרגלה, מצוינת בתור המורה). קשה לטעון שזה סרט אימה קלאסי ושיש בו יותר מדי ריגושים, מה שמסביר למה הוא די חלף מתחת לרדאר של חלק גדול מחובבי האימה. בתכל זאת, בתור דרמת אימה אפוקליפטית שמשלבת סיפור התבגרות, “הנערה עם כל המתנות” עושה לדעתי את העבודה.
ב-2017 יצא ספר הפריקוול, “The Boy on the Bridge“, וזכה לביקורות חיוביות גם כן. הספר מתרחש לפני עלילת הראשון ומתמקד בקבוצת חיילים ומדענים שמנסה – כנראה ללא הצלחה משמעותית – למצוא תרופה שתעלים את הזיהום. הוא עדיין לא תורגם לעברים וגם לא עובד לסרט, אבל בהתבסס על העובדה שהסרט “הנערה עם כל המתנות” זכה לביקורות די צוננות ולא הצליח בקופות (הופץ להקרנה מסחרית רק ברחבי העולם, ולא בארצות הברית, וגרף כ-4 מיליון דולר) – ספק אם זה יקרה.
יכול מאוד להיות שבשנים הקרובות נשמע עוד על פטריית הזומבים, נבין עוד יותר מה קורה בה ונזכה לראות אותה מופיעה בעוד טקסטים תרבותיים – כי הרי תמיד צריך לחשוב על סיבות למגיפות זומבים גלובאליות. התקווה היא שהתהליך הזה יישמר לסרטי מדע בדיוני, או ליערות טרופיים. זה לא נשמע יותר מדי כיף להסתובב כמו סהרורי בג’ונגל, לטפס על עלה ולמות שם, עם פטריות שצומחות לי על הראש אחרי המוות.
