יום המתים במקסיקו הוא חג ששווה לחיות בשבילו
איך שלא תסתכלו על המוות, קשה להתייחס אליו בתור מאורע משמח. ובכל זאת, יש תרבויות שמנסות להוכיח שגם בנסיבות האלו אפשר לחגוג, בעיקר כדי לכבד, לזכור ולהוקיר את אלו שהלכו לעולמם. הדוגמה המובהקת ביותר היא יום המתים במקסיקו (בספרדית: “Dia de los Muertos”), שמצוין גם במדינות אחרות, בעיקר ביבשת אמריקה. עם תחפושות קריפיות ומנהגים שעשויים להיראות מוזרים לצופה מהצד, לא מפתיעה העובדה שזהו גם אחד החגים היותר מפחידים שאפשר למצוא היום בלוח השנה בעולם – מה שמסביר למה כדאי לכם, חובבי האימה, להכיר את הסיבות לו, המסורת וההשפעות העיקריות שלו.
מהו יום המתים במקסיקו?
יום המתים הוא חג מקסיקני, שמהווה חלק מהחגיגות הקתוליות הנערכות לזכר אבות המשפחה שנפטרו. החג מצוין מדי שנה ביום הראשון והשני של חודש נובמבר, במטרה לכבד את היקירים. בניגוד לאינסטינקט הראשוני שלנו לגבי מוות, החג אמור להיות דווקא חגיגה שמחה ומלאת חיים של זיכרון, מסורת ונוסטלגיה, באופן שמזכיר קצת את ליל כל הקדושים בארצות הברית. חשוב לציין שאת החג לא מציינים רק במקסיקו, אלא גם במדינות שונות במרכז אמריקה (בעיקר כאלו בהם מיעוטים מקסיקניים), חלק ממדינות דרום אמריקה, האיים הקאריביים ועוד.
שורשיו של יום המתים נטועים עמוק בהיסטוריה הפרה-קולומביאנית של מקסיקו. התרבויות העתיקות שחיו במדינה, כמו התרבות האצטקית או בני המאיה, קיימו טקסים לכבוד המתים במשך אלפי שנים. האצטקים, למשל, חגגו פסטיבל המוקדש לאלת המתים מיקטקאסיוואטל (Mictecacihuatl), שכלל גם טקסים לזכר הנפטרים. האצטקים ראו את החג כחלק מהמחזוריות של הטבע, ולכן בחרו לציין אותו בתחילת חודש אוגוסט, התקופה המסורתית של קציר התירס.
במאה ה-15, נכבשה מקסיקו על ידי הקונקיסטאדורים הספרדים, ודתות שונות הגיעו למדינה . בשלב זה היה צורך לשלב בין המנהגים המסורתיים של הילידים לבין אלו שהגיעו עם הכובשים, בעיקר בכל הנוגע לנצרות ולזרם הקתולי. בשלב הזה הוחלט לאחד את חגיגות המתים למועדים חשובים אחרים המצוינים בנצרות הקתולית במועדים האלו: יום כל הקדושים (1 בנובמבר) המוקדש לנוצרים שמצאו את מותם עקב דתם ואומנותם, ויום כל הנשמות (2 בנובמבר) הכולל טקסים, תפילות וסעודות להעלאת זכר המתים.
בשנת 2008, הכיר ארגון אונסק”ו העולמי ביום המתים כחלק מהמורשת התרבותית הבלתי מוחשית של האנושות (ICH), מה שהגדיל עוד יותר את חשיבותו של החג והפך אותו גם למוכר יותר במדינות שמחוץ ליבשת אמריקה. גם כמה טקסטים תרבותיים חשובים סייעו לכך, אבל עוד נגיע לזה בהמשך.
מזבחות, לחמים וממתקים: המנהגים העיקריים של יום המתים המקסיקני
יום המתים מאופיין במגוון רחב של מנהגים ומסורות, שחלקם משתנים מאזור לאזור במקסיקו ובטח שגם במדינות אחרות שמציינות את החג. עיקרון מרכזי הוא שהחג משלב אלמנטים מהמסורת המקומית של המדינה או האזור הספציפיים, לצד סמלים מודרניים או אפילו אוניברסליים יותר.
ביום המתים המקסיקני, המשפחות מגיעות לבתי הקברות ולכנסיות, מצוידות בפרחים, בנרות, במאכלים אהובים או בחפצים אישיים של המנוח. חלק מהמשפחות מקימות מזבח (מה שידוע בתור “Ofrendas”) במקומות הקבורה או בבתיהם, מנקות את הקברים ומבלות לידם פרק זמן מסוים, החל מכמה שעות ועד ללילה שלם. רשימת המנחות הספציפיות לנפטרים יכולות לכלול פרחים (בעיקר ציפורני חתול, המכונים בספרדית “פרחי המוות” ומזמנים לפי האמונה המקומית את רוחות הרפאים של המתים בזכות הריח העז והגוון הכתום הבוהק שלהם), בקבוקי טקילה, ממתקים וצעצועים, במקרה כאשר הנפטרים הם ילדים. אחת האמונות שמסבירות את הבחירות האלה היא שריחות האוכל והפרחים עשויים למשוך את הנשמה של המתים בחזרה לעולם החיים.
חגיגות יום המתים משלבות כמה מאכלים מסורתיים. “לחם המתים” (Pan de Muerto) הוא מאפה מקומי מתוק, שנראה כמו לחמניית באן עם טוויסט: הוא נאפה בצורה שמזכירה “גלילים”, שלפי הז’רגון הביולוגי הם עצמות המרכיבות את שלדי אצבעות הידיים וכף הרגל. הלחם נאפה לכבוד החג, לציון המתים, מונח על המזבחות ונאכל כחלק אינטגרלי מהחגיגות.
הילדים בוודאי מתים (חי חי) על ה-Calaveras – ממתקים וסוכריות צבעוניים בצורת גולגולת, לעיתים על שמות המתים על גביהם, המחולקים ונאכלים על ידי מבוגרים וצעירים כאחד, למרות (ואולי בגלל) שהדגש בהם הוא על המראה, ופחות על הטעם או על הבחירה ברכיבים איכותיים.
החג כולל גם לא מעט משקאות, בעיקר אלכוהוליים. בעבר היה נהוג מאוד הכנסה של המשקה האלכוהולי המקסיקני המסורתי פולק (Pulque), אבל היום משפחות רבות בוחרות פשוט “לזרום” עם מה שהמתים שלהם היו אוהבים לשתות.
תחפושות יום המתים: כשהחג הופך לחגיגה ויזואלית
עם כל הכבוד למנהגים סביב יום המתים במקסיקו, חשובים ככל שיהיו, אין ספק שמנקודת מבט אובייקטיבית אחת מגולות הכותרת היא שהחג פשוט מרהיב ביופיו. זה מתחיל עם הקישוטים המסורתיים בהם נעשה שימוש, כמו ניירות מקושטים צבעוניים ומגולפים בצורה עדינה (Papel Picado), המסמלים בין השאר את הצד השברירי של החיים. משנה לשנה אנחנו מקבלים אלמנטים “מערביים” שונים, גם בהשראה של הוליווד, והתוצאה הסופית היא יותר מאשר “גרסה מקסיקנית של ליל כל הקדושים”.
ערים רבות מקיימות תהלוכות צבעוניות ופסטיבלים במהלך החג, שכוללת תחפושות מסורתיות. אחת החשובות שבהן היא תחפושת של “הגולגולת הנשית המהודרת” (La Calavera Catrine). הדמות הזו נוצרה לראשונה בתור תצריב אבץ על ידי אמן הדפוס והליתוגרף המקסיקני חוסה גוודלופה פוסדה בתחילת המאה ה-20, כחלק מביקורת לנשים במעמד החברתי העליון – כפי שניתן להסיק מהעובדה שהאישה השלדית היא אלגנטית בלבוש שלה, שכולל בין השאר שמלה ויקטוריאנית וכובע מהודרים. בשנים 1947-1946, צייר הקיר המקסיקני דייגו ריברה שידרג את היצירה הראשונית של פוסדה, והפך אותה לדמות בקנה מידה מלאה אותה הציב בפרסקו שלו (כיום במוזיאון על שמו). ריברה צמצם מעט את המשמעות הביקורית של הדמות, שהפכה לסמל לאומי של מקסיקו. היא מזוהה במיוחד עם יום המתים והפכה בעיני רבים לסמל של הזהות המקסיקנית.
לצד הדמות המפורסמת הזו, תוכלו למצוא תחפושת יום המתים משלל סוגים אחרים, כמו שלדים “רגילים”, עם טוויסט מסוים בחלק מהמקרים (כמו בגדים צבעוניים או לבוש ססגוני). רשימת התחפושות עשויה לכלול גם דמויות מיתולוגיות מקומיות, דמויות היסטוריות וידוענים מקסיקניים, לדוגמה האמנית המפורסמת פרידה קאלו.
איפור של יום המתים המקסיקני: חלק מרכזי בחוויה
אי אפשר להתעלם מהנושא של איפור יום המתים, שמשתלב בחלק מהמקרים עם התחפושת או בה במקומה. תוכלו למצוא באינטרנט מגוון רחב של מדריכים, כתובים או מצולמים, שיסבירו לכם איך בדיוק ליצור איפור שמתכתב עם הפן החזותי של יום המתים.
המטרה העיקרית באיפור של יום המתים היא לשקף את הרעיון שהמוות הוא חלק טבעי מהחיים, באופן מעט אירוני, ולהדגיש את היופי והצבעוניות של החג. הדבר בא לידי ביטוי באלמנטים כמו:
💀 איפור גולגולת: ציור פנים של גולגולת לבנה, עם אלמנטים שחורים, בעיקר סביב אזור העיניים והפה
💀 פרחים ועיטורים שונים, שעשויים להיות צבעוניים
💀 תפרים, בעיקר באזור השפתיים
💀 גוונים: שימוש בגוונים חזקים ובוהקים, כמו אדום, כתום וסגול, לקישוט הפנים (לצד השחור והלבן, כמובן)
💀 אלמנטים בוהקים, כמו אבני חן קטנות או “נצנצים”
יום המתים המקסיקני בתרבות המערבית
יום המתים של מקסיקו הפך לנושא פופולרי בתרבות הפופולרית העולמית, במיוחד בקולנוע, ואפשר לראות התייחסות אליו בז’אנרים שונים: לפעמים ברמת הסצנה הבודדת, ולעיתים ברמה מובהקת אפילו יותר כמו סרט אנימציה שלם המתמקד במסורת של יום המתים ובונה סיפור מרגש סביבו. למרבה הצער, רוב הטקסטים התרבותיים שנתייחס אליהם כאן הם לא מעולם האימה, אבל תמיד אפשר לקוות לשינויים.
סרטי אנימציה: מנפישים את המתים
נראה שהייצוג המשמעותי ביותר של יום המתים בקולנוע הוא בסרטי אנימציה. אפשר אולי להבין מדוע: מדובר בחג צבעוני שנראה מעולה על המשך וכולל מנהגים שמדברים (גם) אל עולם הילדים. הנה כמה דוגמאות בולטות:
קוקו (2017)
סרט האנימציה המצוין של פיקסאר “קוקו” (Coco) הוא כנראה הייצוג המפורסם והרחב ביותר של יום המתים בקולנוע המיינסטרים. הסרט – שזכה באוסקר על סרט האנימציה הטוב ביותר והשיר המקורי הטוב ביותר, כמו גם גלובוס הזהב – עוקב אחר ילד מקסיקני שנכנס בטעות לעולם המתים ביום החג. מיגל חולם להיות מוזיקאי, אבל משפחתו מתנגדת להגשים לו את החלום. כשמיגל מגלה שסבתו ניפצה לו את הגיטרה, הוא פורץ למאוזוליאום של המוזיקאי האהוב עליו (ולאמונתו, אחד מאבות המשפחה), “שואל” את הגיטרה ונכנס לאי המתים, כי אסור לפי המסורת המקומית לגנוב מאדם מת ביום המתים. מיגל מבין שאם לא יקבל את הברכה המיוחלת מאחד מבני המשפחה שלו הוא יישאר תקוע בעולם המתים לנצח. התוצאה מרגשת מאוד, אולי אפילו מורכבת מדי לילדים ולבני נוער.
“קוקו” מציג בפירוט רב את המנהגים והמסורות של החג, תוך שהוא מדגיש את חשיבות הזיכרון והמשפחה בתרבות המקסיקנית וגם מלמד אותנו משהו על הגשמת חלומות ורצון אישי.
חתונת רפאים (2005)
למרות שסרט האנימציה המופתי של טים ברטון “חתונת רפאים” (Corpse Bride) אינו עוסק ישירות ביום המתים, הוא מושפע מאוד מהאסתטיקה והרעיונות של החג. הסרט מציג עולם מתים צבעוני ומלא חיים, בדומה לתפיסה המקסיקנית. דמויות השלדים הססגוניות והמוזיקליות מזכירות את הגישה החגיגית למוות בתרבות המקסיקנית.
באופן לא מפתיע, הסרט כולל שלדים ודמויות אחרות שמשתלבות היטב עם הוויזואליה של יום המתים המקסיקני. לדוגמה, התייחסות לריקוד השלדים המפורסם.
ל
ספר החיים (2014)
“ספר החיים” (The Book of Life) הוא סרט אנימציה של פוקס שמתמקד בצורה ישירה ביום המתים ובמיתולוגיה הסובבת אותו, במסגרת אגדה שמורה מספרת לתלמידיה באוטובוס בטיול השנתי. הסרט מציג אגדה קסומה, שהקו העלילתי המרכזי שלה הוא לוחם שוורים שיוצא אחרי מותו להרפתקה, בין השאר כדי להגשים את הציפיות של בני משפחתו והקרובים לו ביום המתים. “ספר החיים” מדגיש את האסתטיקה הייחודית של החג, עם דגש על עיצובים מורכבים ופרטים עשירים המבוססים על המסורת המקסיקנית.
יש זמנים במקסיקו: סרטי אקשן ופשע
אם מקסיקו מזכירה לכם סרט פשע, יכול להיות שאתם נוטים להכליל מדי. ובכל זאת, אין ספק שמדובר באחת המדינות המסוכנות בעולם, כמו שיעידו הנתונים שמראים שהיא הרביעית בשיעור הפשעים במדינה. יש כמה סרטים שלקחו את זה כמה צעדים קדימה, עם סצנות בולטות שהתרחשו סביב יום המתים. סצנת הפתיחה ב”ספקטר”, הסרט ה-24 של ג’יימס בונד, מתרחשת במהלך יום המתים, בתהלוכה חגיגית במקסיקו סיטי. בסצנה הבומבסטית בונד שלנו (דניאל קרייג), כשהוא עוטה את מסיכת השלד המסורתית, משתמש בבחורה כדי לעקוב אחרי פושע איטלקי. הסצנה כוללת כמה צילומים נהדרים, בעיקר Tracking Shot שמראה את כל הכיף שקורה בעיר. ואגב, במקסיקו סיטי לא הייתה תהלוכה מרכזית כזו לפני הסרט, אבל בעקבות הביקוש שהסרט גרם לו, מספרים שמאז מקפידים לערוך תערוכות מהסוג הזה.
חלק מהעלילות של סרטי פשע שונים, אפילו מוצלחים, מתרחשים סביב יום המתים במקסיקו. “יצרים בדם” (1993) עוקב אחרי שלושה אחים למשפחה מקסיקנית – אמן מיוסר ומסומם, פושע ושוטר – וכולל סצנה של הפיכה אלימה בבית הכלא ביום המתים. “היו זמנים במקסיקו” (2006) המייגע של רוברט רודריגז, בכיכובם של אנטוניו בנדראס, סלמה הייק וג’וני דפ, כולל גם הוא בקו העלילתי שלו הפיכה שמתרחשת סביב יום המתים.
“העורב 2: עיר המלאכים” (1996), סרט ההמשך של “העורב”, הופק בצל הטראומה ממותו של השחקן ברנדון לי על סט הצילומים של הסרט הראשון. העלילה כאן אמנם מתרחשת בלוס אנג’לס, כמו שבטח הסקתם משם הסרט, אבל מתייחסת לחגיגות סביב יום המתים. במרכז העלילה עומדים אב ובן, שעדים לרצח של חברי כנופיית סמים אבל נרצחים בעצמם כתוצאה מכך. האב ישוב מעולם המתים כדי לנקום, בתור העורב כמובן.
הפופולריות של הסרטים האלו הובילה לעניין מוגבר במנהגי החג ובאסתטיקה שלו מחוץ למקסיקו. זה בא לידי ביטוי בעלייה בפופולריות של תחפושות ואיפור בסגנון יום המתים בחגיגות האלווין ברחבי העולם, וכן בשילוב אלמנטים מהחג באמנות ובעיצוב. הבעיה היא שהשינויים האלו גם עלולים לפשט או לעשות “רומנטיזציית יתר” של מסורת עמוקה ומורכבת. לכן, חשוב להבין את ההקשר התרבותי וההיסטורי המלא של יום המתים מעבר לייצוגים הקולנועיים שלו.
סרטי אימה על יום המתים (ולא, יום המתים לא נחשב)
כמיטב המסורת, הגיע הרגע לבדוק איך קולנוע האימה התייחס למיתוס סביב יום המתים. החדשות המאכזבות הן שנכון למועד כתיבת שורות אלה, לא מצאנו יותר מדי התייחסויות משמעותיות בקולנוע האימה. סרט הזומבים המצוין “יום המתים” של ג’ורג’ רומרו מ-1985, השלישי בסדרת סרטי הזומבים (אחרי “ליל המתים החיים” (1968) ו”שחר המתים” (1978) אמנם נושא את שם החג, אבל לא מתייחס אליו. מספרים שפשוט חיפשו כל מיני מונחים שאפשר לחבר לצירוף “Of the Dead (המתים), ובחרו ב”יום המתים”.
אז איפה בכל זאת התייחסו לחגיגות של יום המתים המקסיקני בקולנוע האימה?
Three From Hell
הסרט המטורלל “3 From Hell” של רוב זומבי מ-2019, השלישי בטרילוגיית פיירפליי (אחרי “הבית עם 1,000 הגופות” ו”דחויי השטן”), מתחיל בידיעה שחברי המשפחה המטורפת שרדו את קרב היריות מול המשטרה. הם מגיעים לבית הכלא, שניים מהם מצליחים לברוח ובסופו של דבר גם הצלע השלישית. הם נמלטים, חוצים את הגבול ומגיעים לעיירה מקסיקנית קטנה, בה חוגגים את יום המתים. החבר’ה משתלבים היטב בחגיגה, שכוללת גם נערות ליווי מקומיות. הבעיה היא שיש שם מישהו שמזהה אותם ומנסה לעכב אותם, כדי שמישהו שרוצה להרוג אותם יגיע כדי להרוג אותם.
הנה אחת הסצנות המרכזיות שמתרחשות ביום המתים:
Potent Media’s Sugar Skull Girls
יש כמה סרטים, די זניחים, שמתייחסים ליום המתים בצורה הדוקה מדי. “Potent Media’s Sugar Skull Girls” מ-2016 הוא סרט נידח מאוד בתקציב נמוך ובאיכות ירודה, כמו שאפשר להסיק מהפוסטר ומהטריילר המרושלים שלו, מהעובדה שכנראה לא שמעתם עליו ומהדירוג שלו ב-IMDB: קצת יותר מ-2.5 מתוך 10, אחרי קצת יותר מ-150 דירוגים שנעשו בתקופה של כמעט עשור. העלילה, אם אפשר לקרוא לה ככה, מתמקדת בניסיון כושל להקים מהמתים ילדה קטנה. הניסיון הכושל גורם לשלוש אחיות שטניות להגיע מ”הצד השני” ולעשות כל מיני דברים בתקציב נמוך.
All Souls Day: Dia de los Muertos
סרט האימה המקסיקני “All Souls Day: Dia de los Muertos” מ-2005 הוא (קצת) יותר מוכר לקהל הרחב, אבל גם האיכות שלו נראית בעייתית. במרכז הסרט, מתקפת זומבים שמתרחשת ביום המתים. זוג צעיר שמגיע לעיירה קטנה במדינה נתקל בטקס הקרבה אנושי, חלק מהמסורת המקומית שאמורה לרצות את האלים הקדומים. מכאן ועד ליציאה המונית של מתים מהקברים שלהם, הדרך נראית קצרה.
