"דייט קטלני" הוא מותחן יעיל ועשוי היטב, שכדאי לראות ולזרוק (כמו טינדר) | ביקורת

4 במאי 2025 מערכת האתר

"ממש היו צריכים לקרוא לסרט הזה "צאי מזה!", מצאתי את עצמי חושב בערך חצי שעה של צפייה במותחן האימה בעל השם המאוד גנרי "דייט קטלני". אחרי הכול, הרעיון כאן – של דייט שמשתבש, כי אחת המשתתפות חייבת לבצע משימות שונות בלי שהשותף לדייט או מישהו אחר ישים לב שמשהו מוזר כאן – היה המרכז של שעשועון הריאליטי "צא מזה" (בהמשך: "נראה אותך") שהופיע כאן במסכים במשך ארבע עונות. חוץ מזה, דייט זה גם סוג של יציאה, אז השם "צאי מזה" מתכתב עם כפל המשמעות. הבעיה היא שאני לא עוסק בהפצה או בתרגום של שמות סרטים, מה גם שהשם "צאי מזה" כבר נתפס לפני כמה חודשים, עם המותחן ההוא (במקור: "Blink Twice", או "מצמצי פעמיים"), שגם בו נבחר שם לא ממש קשור. אז הלכו על "דייט קטלני", כנראה בגלל שהסרט עוסק בדייט עם כמה תוצאות קטלניות.

מעבר לשם הבעייתי, היו לי ציפיות די גבוהות מ"דייט קטלני". סרט רומנטי על דייט שמשתבש, של במאי אימה מבטיח, עם עלילה בנוסח "יש מישהו בטלפון שאומר מה לעשות, אחרת יקרה משהו נורא לגיבור או לנשים הקרובים אליו" וקאסט מעניין, נראה כמו גילטי פלז'ר טהור. למרות שיש בסרט כמה בעיות ברמת האמינות או הקצב, אני שמח להכריז שבעיניי לפחות, הוא בהחלט עמד בציפיות.

כשדייט הופך לקטלני, לא מהסיבות הנכונות

"דייט קטלני" (Drop) – גרר, אני לא ממש מתחבר לשם העברי הזה – מציג במרכזו את ויולט (מייגן פייהי, "הלוטוס הלבן", "המפלצת שלך"), אם חד הורית לילד חמוד בן חמש, ולשם שינוי גם ילד נסבל, בשם טוני (סרטו הראשון של ג'ייקוב רובינסון, שלמיטב הבנתי הוא כוכב טיק טוק אירי). הסיבה שויולט היא חד הורית היא שבעלה התעלל בה רגשית, ובשלב מסוים ניסה לרצוח אותה. אז הוא מת, והיא מנסה להתגבר על השברים. היא הופכת להיות מטפלת, שמתמחה כמובן בטיפול בנפגעות אלימות במשפחה. בעידודה של אחותה המגניבה (ויולט בין, "הפלאש", "מת או חובה") היא חוזרת גם לעולם הדייטים. האחות מעניקה לה את התמיכה הרגשית, בוחרת לה מה ללבוש ואפילו מתנדבת לשמור על הילד, בזמן שויולט מגיעה למסעדה יוקרתית שמשקיפה על שיקאגו, לקראת הדייט עם בחור נאה וחביב בשם הנרי ("איתנו זה נגמר", "הקרב על מידווי"), שעובד בתור צלם למחייתו.

בזמן שויולט מחכה לדייט החלומות שלה, היא פוגשת כמה מעובדי המסעדה ועוברי אורח, חלקם יהפכו בהמשך להיות חשודים במה שקורה. מהר מאוד ויולט מקבלת הודעות דיג'י דרופ, אפליקציה דמיונית שמתכתבת עם ה"איירדרופ" (Airdrop) של אפל: שירות להעברת קבצים בין משתמשים שנמצאים באותו מיקום, עד 15 מטר לפי התיאור בסרט. ברוב המקרים ההודעות האלו יהיו מטופשות או אפילו סוטות, אבל לפעמים יש בהן משהו עמוק יותר.

הבעיה היא שמישהו שולח לגיבורה שלנו הודעות מאיימות, והבחורה שרק ניסתה להתמודד עם החרדה מיחסים זוגיים ומאימת הדייטים – בתחילת הסרט, היא יוצאת מהמונית ומביטה בגורד השחקים בו נמצאת המסעדה המיועדת כאילו הייתה בניין מפלצתי שעל הקצה שלו תלוי קינג קונג – מוצאת את עצמה מול אימה מסוג אחר. מישהו שנמצא בבית שלה, עם האחות והילד, ומאיים להרוג אותם אם הגיבורה תיכשל במשימות, שהופכות לקיצוניות יותר מרגע לרגע ("צאי מזה! צאי מזה! צאי מזה!").

למרבה הצער, לא מדובר כאן במשימות טיפשיות נוסח המצאת שקרים לבין הזוג, ביום סצנה של כעס מול המלצר או גניבת צ'יפס מהשולחן הסמוך של הסועדים ואכילה שלו אחרי טבילה בכוס קולה, אלא בדרישות קצת יותר מחמירות. משימת העל של ויולט היא להרוג את הדייט שלה, מסיבות שנבין בהמשך. ויש גם איסורים חמורים שאנחנו מכירים מסרטים מהסוג הזה, כמו לא לספר למשטרה או לאף אחד אחר, כי הרעים רואים ויודעים הכול.

תמונות מתוך הסרט דייט קטלני — יש ניצוצות, אבל גם הרגשת פספוס. מייגן פייהי וברנדון סקלנאר ב"דייט קטלני" (טוליפ אנטרטיינמנט)

של מי ההודעה הזו בכלל?

מבנה המתח של סרטים כמו "דייט קטלני" פועל בכמה רבדים. הסוגייה הראשונה היא כמובן גורל הגיבורות, ובמקרה הזה גם מי שקשור אליה. המתח כאן נבנה לאורך הסרט אבל גם בסצנות בודדות בהן הגיבורה צריכה לעשות משהו, או לפחות לגרום לכך שהצד השני לא יראה שהיא עושה משהו שהיא לא אמורה לעשות. כמובן שאם הדייט ייגמר בלי שהמשימה הושלמה (ובינינו, יש אלף ואחת סיבות להנרי לעזוב את המסעדה), יהיה כאן כישלון – ולא רק מבחינת השאיפה לזוגיות של הגיבורה.

הסוגייה השנייה היא התעלומה, של האדם שעומד מאחורי ההודעות ומאיזו סיבה: אתם יודעים, סרטים בסגנון "מי עשה את זה?" (Whodunit), שבמקרה הטוב ייראו כמו מותחן עשוי היטב של אגתה כריסטי. במקרה של "דייט קטלני", עולות לא מעט שאלות לגבי זהות המטריד והסיבה שהוא עושה זאת. האם מדובר בדמות מסוימת מהעבר של הגיבורה, כמו נניח האח של הבעל המת (כמו שהופיע אגב בגרסה האחרונה של התסריט)? עובר אורח שהגיבורה נתקלת בו במסעדה? אחד העובדים, כמו הברמנית שקצת מתעניינת מדי בגיבורה, המלצר החביב (ג'פרי סלף) שאולי מסתיר משהו בין כל הבדיחות הלא מוצלחות וההופעה התיאטרלית שלו, או המארחת העניינית? יכול להיות שזו בעצם קנוניה של האחות של הגיבורה למטרה מסוימת שקשורה לרצון שלה לחטוף את הילד שהיא שומרת עליו, או שאולי הגיבורה בכלל בפוסט טראומה בעקבות מה שחוותה, והיא בעצם מדמיינת הודעות שלא היו ולא נבראו? או שאולי הבעל בכלל לא מת, וחוזר מהכלא כדי לרדוף אחרי בת הזוג הקודמת שלו? או שאולי הוא כן מת אבל חוזר בתור רוח רפאים ששולחת הודעות, מה שמכניס את הסרט לתת ז'אנר של אפליקציות או רשתות חברתיות מקוללות?

אז נכון שחלק מהתרחישים שהועלו כאן הם פרי דמיונו הקודח של כותב שורות אלה, עקב שילוב של דמיון מפותח מדי וקילומטראז' ארוך מדי של סרטי אימה רעים ומותחנים זולים, וחבל. הסרט מנסה לכוון לכמה כיוונים כדי לבלבל את הצופה, אבל לא באמת הולך עד הסוף עם כל תיאוריה. בסופו של דבר הסרט מציג פיתרון שהוא הגיוני, אבל יש שיטענו שהוא צפוי, מקרי, או לפחות רחוק מלהיות משכנע. בלי ספויילרים, אני מסכים עם הביקורת לפיה הסרט היה יכול לשאוף לפיתרון קצת יותר מורכב. התעלומה קיימת כאן, אבל קשה לי לומר שהייתי חסר סבלנות לגלות את הפתרון שלה. התשובה, כשהיא הגיעה, לא העלתה אצלי תחושות של "וואוו" או "איך לעזאזל לא חשבתי על זה", אלא יותר בכיוון של "מה, זה הכול?".

מייגן פייהי וברנדן סקלנאר מתוך "דייט קטלני" (טוליפ אנטרטיינמנט) — הפתרון נמצא לנו מאחורי הגב, אבל הוא לא כל כך מעניין. מתוך "דייט קטלני" (טוליפ אנטרטיינמנט)

הכול בכלל התחיל משרק

לפי הדיווחים, הרעיון לסרט התחיל בכלל מייצור ירוק ומסתורי בשם שרק. יום אחד, המפיק בפועל סם לרנר, המפיק קמרון פולר והשחקנית הסינית אוליביה סוי – חברתו של לרנר – ישבו במסעדה באיטליה. בשלב מסוים, סוי התחילה לקבל הודעות איירדרופ לטלפון שלה, במרכזן ממים מפחידים של שרק (שעל הפוטנציאל הקריפי שלו וההיסטוריה המעניינת כתבנו כבר באתר). השלושה בילו את כל הערב בניסיון להבין מי עומד מאחורי ההודעות האלה. הם מצאו חשוד מסוים ועקבו אחרי לבריכה, עד שהבינו שזה לא הוא. עד היום התעלומה סביב שולח ההודעות של שרק נותרה פתוחה, ועולם כמנהגו נוהג.

כמה שנים אחרי, הסיפור הזה הפך לתסריט מבית היוצר של ג'ילאן ג'ייקובס (בניגוד לביקורת על "דייט קטלני" באחד האתרים הגדולים בישראל, לא מדובר כאן ב"שחקנית מקומיוניטי", אלא בתסריטאית במלוא מובן המילה) וכריס רואץ', שכבר כתבו ביחד את "אי האשליות" המאכזב מאוד ו"מת או חובה" החביב אבל בעל הפוטנציאל הגדול הרבה יותר.

הבמאי המצוין כריסטופר לנדון ("פעילות על טבעית: המסומנים", "מדריך החנונים לאפוקליפסת הזומבים", "פריקי" וסרטי "מז"ל טוב") הצטרף לפרויקט קצת אחרי שפוטר, התפטר או מה שזה לא יהיה מ"צעקה 7", ההמשך לזיכיון האימה שהפך לטלנובלה מאחורי הקלעים. הוא החליט לבצע כאמור כמה שינויים בתסריט המרכזי ויצא לדרך.

קומפוזיציות מעניינות. מייגן פייהי ב"דייט קטלני" (טוליפ אנטרטיינמנט)

עד כמה דייט קטלני מותח?

כריסטופר לנדון הוא אחד השמות המעניינים בקולנוע האימה הנוכחי. ביצירות הקודמות שלו הוא הראה את הנטייה שלו לסרטים שאמנם מוגדרים כמותחני אימה, או אפילו סלאשרים, אבל מנגד נחשבים לעדינים יחסית מבחינת האימה וה-Gore. את המקום שלה יכולים להחליף קומדיה, רומנטיקה או אפילו רגש. מהבחינה הזו, "דייט קטלני" הולך קצת בין הטיפות, ולא בטוח שזה עושה לו חסד.

בניגוד לחלק מהסרטים הקודמים של לנדון, ההומור קצת פחות בולט. הוא כן קיים במידה מסוימת: אנחנו מקבלים אותו בעיקר דרך דמויות משנה, בראשן המלצר החביב או האחות, אבל קשה להגיד שהוא מתוחכם ועקבי כמו בסרטי "מז"ל טוב", "פריקי" ואחרים. זה סרט רציני, יש שיגידו שאפילו מנסה להיות ריאליסטי במידה מסוימת, לטוב ולרע. לנדון מעביר את ההתרחשות לשדה המשחק של הבוגרים, ולא צעירים בתיכון או בקולג' כמו שראינו בסרטים קודמים שלו.

הסרט עוסק מראש בנושא מורכב. נכון שיש שמתייחסים לפחד מדייטים בתור קוריוז, או אפילו באופן לעגני, אבל אצל אנשים עם מטען כואב ממערכות יחסים קודמות, חזרה לשדה המשחק יכולה להיות אתגר. הסרט מעלה את הנושא של התעללות מינית, וגם מרפרר למקרים חריגים שמגיעים משדה המשחק של ההטרדות המיניות, האונס ומה שביניהם, בעבר וגם בהווה. התחושה היא שאין מי שיחבר את הנקודות ויציל את ויולט, ככה שהיא אדונה (או גברת) לעצמה. היא מנסה ללכוד את תשומת הלב של כמה גברים, כמו נגן הפסנתר שמתאמץ יותר מדי להיראות מקסים, אבל לא מקבלת את ההצלה דרכו. נשים שמנסות לעזור לה טועות בהבנת הסיטואציה, כמו הברמנית שחושבת שהיא צריכה הצלה מהדייט שלה. אולי מטאפורה לכך שאישה שחווה הטרדה או התעללות לא באמת יודעת למי לפנות, כי אין מי שיקשיב ויספק מענה.

בכל זאת, הסרט קצת חותר תחת הנרטיבים המקובלים. באופן שאולי סמלי, ויולט היא זו שצריכה לטפטף טיפות של משקה קטלני לתוך הכוס של הדייט שלה, ולא הגבר כמו במקרים מחרידים של החדרת סם אונס שנתקלנו בהם לא פעם במחוזותינו. ויולט היא זו ששותה קצת יותר מדי, אפילו לפני שהדייט שלה מגיע, והגבר הוא שחושב להגיד בשלב מסוים "לא" כי יש לו עבודה לאחר מכן. זה לא היפוך מגדרי מוחלט, אבל בהחלט התכתבות מסוימת, אירונית או ביקורתית, עם היחסים הרעילים בין שני המינים. לפחות אלה שמגיעים לכתלי בתי המשפט או לעמודי החדשות בעיתונים.

בלי ספויילרים, בסופו של דבר אנחנו מבינים שלא כל מה שראינו כאן באמת קשור ליחסים בין המינים, ושהתפקיד של הגבר בסיפור הזה הוא משמעותי יותר – ולא רק בגלל שהוא גבר. הסרט בעצם בונה רשימת חשודים פוטנציאלית, שמורכבת בעיקר מגברים (גם כששולח ההודעות המסתוריות מזכיר שהוא יכול להיות גם "הבחורה בוורוד", היא לא מקבלת עוד התייחסות מצד הגיבורה), אבל הסיפור האמיתי הוא שונה. יכול להיות שזו הטעיה מכוונת של הבמאי, או ליתר דיוק התסריטאי.

יש מתח, אבל איפה האימה?

יש בסרט כמה רגעים מוצלחים של מתח, גם אם לא כאלה שיגרמו לכם לשבת דרוכים בספה או על הכיסא לכל אורך הסרט. לנדון מצליח להעביר את החווייה שעוברת הגיבורה בצורה ויזואלית מעניינת, לדוגמה הודעות טקסט שמוצגות בגדול על גבי המסך, מה שחוסך לנו את החוויה המעצבנת של לראות על המסך צילומים של מסך הטלפון, או מאמץ את העיניים בניסיון לקרוא מה כתוב בהודעות (מצד שני, כן היה בסרט שוט אחד של כתב יד על פתק, די משמעותי לעלילה, שהייתי צריך לראות כמה פעמים כדי להבין).

הצילום של הסרט מקורי לפרקים עם קומפוזיציות מעניינות כמה שוטים מרשימים. כיאה לסרט שמתאר את החקירה ההדדית של בני זוג במהלך דייט, יש כאן מקום די מכובד לנקודות מבט, כולל כמה זוויות לא שגרתיות. לנדון בוחר להעביר כמה נקודות בעלילה – למשל, החשודים הפוטנציאליים – דרך תאורה שלהם. השימוש בסאונד ובאפקטים קוליים היה מעניין בחלק מהמקרים, גם אם היו מקרים בהם הסאונד קצת השתלט על הסצנה, כשאולי היה עדיף דווקא דממה שתתרום לבניית המתח.

מה שכן מיישר קו עם הרבה מהעבודות של לנדון, בטח בתור במאי (לאחרונה ראינו את הסלאשר "Heart Eyes" המגניב, המצחיק והדי מדמם שהוא כתב) הוא שהאימה כאן היא די מינימלית: אמנם יש כמה הריגות, אבל הן עדינות מאוד, וכמובן ללא Gore. אפשר להבין את הטענה שראיתי בכמה חוות דעל על הסרט בכמה קבוצות אימה בפייסבוק, על כך ש"דייט קטלני" הוא בעיקר מותחן עם קצת אימה, ולא סרט אימה במלוא מובן המילה. ואם כבר סרט מתח, הוא אפקטיבי לפרקים אבל כזה שתוכלו לנשום במהלכו מדי פעם, שאפשר לחתוך בו את המתח בסכין, שקצב פעימות הלב שלכם יישאר תקין ושאר קלישאות מתח.

והאמת? חבל שכך. הסרט באמת היה יכול ללכת קצת יותר לקצה, בכמה וכמה רבדים: הומור, רומנטיקה, אלימות, עומק רגשי וכדומה. נכון לעכשיו, התחושה היא שהסרט לא לגמרי הולך בכיוון אחד. כך לדוגמה הקצב של מה שמתרחש בתוך המסעדה הוא קצת שונה מהנעשה בביתה של הגיבורה, מה שעשוי לגרום לצופה "לשכוח" את הסכנה בבית, שאמורה לעמוד מעל ראשה של הגיבורה לכל אורך הסרט.

המתח קיים, אבל לא בטוח שאפשר לחתוך אותו בסכין. "דייט קטלני" (טוליפ אנטרטיינמנט)

בגדר חובה בסרט דייטים: כימיה בין בני זוג

מייגן פייהי וברנדון סקלנאר הופיעו עד עכשיו בעיקר בטלוויזיה, ולא בסדרות אימה, מה שאומר שלא יצא לי לראות אותם יותר מדי. פייהי הרשימה מאוד בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן", בועד שסקלנאר זכור בעיקר בתור התפקיד שלו ב"זה ייגמר בינינו", שם גילם בערך את אותו התפקיד, של הגבר הנחמד שנמצא שם בשביל מישהי שעברה התעללות מאדם קרוב (טייפקאסט פוטנציאלי?). מצד אחד, אפשר להגיד שיש הרבה רבדים מרשימים בהופעה שלהם, וחשוב לא פחות: רוב הזמן, הם כן משכנעים אותנו בדינמיקה של זוג בדייט ראשון, עד כמה שאני בכלל מצליח לזכור מהי דינמיקה במצבים כאלו (גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא נשוי מזה 11 שנה ואב לשתי בנות מקסימות, שנחשף לסצנת הדייטים בעיקר בסרטי אימה על דייטים, כמו "פרש", "לשכב להתחתן להרוג" או הסרט הנוכחי). כלומר, יש כאן כימיה בין בני הזוג, למרות שכל מה שיכול להשתבש בדייט אכן מתחרבש. זה תנאי מרכזי לדייט שני, או לפחות לצלוח סרט של 90 ומשהו דקות.

ההופעות של השחקנים כאן הן יעילות, לפרקים מרשימות, אבל אף אחד מהן לא תיכנס לפנתיאון מותחני האימה מבחינת העומק הרגשי של הדמות וההזדהות איתה (מה שיכול להיות קשור, כמובן, גם לתסריט). לטעמי יש כמה חורים בעלילה, כמו בשאלת העבר של הגיבורה, וגם פגמים בהצגה של האופן בו מערכת היחסים ביניהם נבנתה לאורך משהו כמו שלושה חודשים לפני הפגישה. זה לא מקרה קלאסי של "מפגש חפוז עם פסיכופט מסתורי בטינדר", כמו שהמשפט שמופיע על הפוסטר של הסרט בעברית אולי מרמז ("היית צריכה להחליק שמאלה"), אלא תהליך שנבנה במשך כמה חודשים, כשהדמויות כבר מגיעות לרמה מסוימת של היכרות. דיאלוגים מסוימים בסרט מראים דווקא ההיפך, קצת כמו בליינד דייט. על מה לעזאזל יש לדבר במשך שלושה חודשים, אם בסוף כמעט לא מכירים את האדם שנפגשים איתו?

אפשר להגיד ש"דייט קטלני" הוא כמו דייט שהיה מוצלח ומהנה בסך הכול, אבל בלי כל הזיקוקים והניצוצות שאנחנו מכירים מהסרטים. דייט שלא יסתיים במיטה, אבל יכול להיות הבסיס לתחילתה של מערכת יחסים רומנטית, שנבנית בהדרגה. כמובן שאפשר לבנות עליו גם בתור סרט דייטים, שיספק הנאה לזוגות חובבי מותחנים בתחילת היחסים ביניהם, או לפחות יראה להם שהדייט הנוכחי שהם נמצאים בו היה יכול להיות גם גרוע ומדמם יותר. בקולנוע האימה, כמו בחיי אהבה, הסוד הוא פרופורציות נכונות.