סרט אימה עם יד? תתפלאו, זה דווקא יכול להיות מפחיד. או מגעיל. או מצחיק
עם יד על הלב, מהו האיבר שפועל אצלכם בצורה המשמעותית ביותר כשאתם רואים סרט אימה? רוב הצופים יצביעו על העיניים, כי הרי המראות שאנחנו רואים ברוב סרטי האימה הם אלו שאמורים להפחיד אותנו, להגעיל או לזעזע. אחרים יטענו שדווקא האוזניים, בעיקר בסרטים המבוססם על הפחדות, ג’אמפ סקרס וכדומה. לעומתם, אנשים מסוימים אוהבים את הנשנושים במהלך סרט אימה, או אם תרצו: תחושת הגועל שמונעת מאיתנו את היכולת לאכול משהו. יש שיציינו שסרטי אימה צריכים לפעול על המוח שלנו, גם אם בפועל בחלק גדול מהמקרים כדאי מאוד להוציא את ההיגיון, השכל או הרציונליות מהתמונה כשרואים סרט אימה.
היד היא לא האיבר המשמעותי ביותר שנמצא בשימוש במהלך צפייה בסרטי אימה, לפחות לא בסוג הסרטים שאנחנו רואים (אממ אממ). בכל זאת, בפן העלילתי ראינו שהסרטים מוכיחים שהשמיים הם הגבול. יש סרטי אימה בהם האויב העיקרי הוא גוף האדם, ולפעמים איבר ספציפי בו. בסקירה הבאה נציג לכם כמה סרטי אימה עם ידיים רצחניות, קטלניות, נגועות או מוזרות, חלקם אפילו מוצלחים בכל קנה מידה.
למה סרט אימה עם יד יכול להיות רעיון מפחיד?
על פניו, סרט אימה על יד נשמע כמו רעיון מטופש מאוד. לכן, לא מפתיעה העובדה שניתן למצוא אותו בכמה וכמה סרטים. אם חוטאים בניתוח קצת “אקדמי”, אפשר לטעון שהיד בהחלט יכולה להתקשר לחוויית הצפייה שלנו בסרט (לא באופן שאתם חושבים, סוטים!). ידיים הן חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. יש להן הרבה מאוד תפקידים, כמו תקשורת עם העולם: בהתחלה, לפני שאנחנו מדברים, הידיים הן אמצעי התקשורת העיקרי. לאורך כל החיים, אנחנו יכולים לגעת, להרגיש, לבטא את עצמנו או אפילו ליצור בעזרת הידיים.
בעולם הקולנוע בכלל, ובסרטי אימה בפרט, ידיים יכולות להפוך להיות מקור של פחד. הסרטים מבוססים פעמים רבות על אובדן שליטה אנושית, אפילו על גוף האדם. באופן פסיכולוגי הן מייצגות שליטה ופעולה. כאשר הידיים הופכות לזדוניות (כמו שנראה בהמשך), תחושת הביטחון שלנו לגבי השליטה על הגוף נעלמת. יש כאן פוטנציאל לפחד, כי הרי הרבה מאוד מסרטי האימה מבוססים בדיוק על הרעיון של אובדן שליטה ויציבות.
אם נהיה קצת ציוריים, או קטשיים, ידיים מסמלות גם קרבה ואינטימיות (לא מה שאתם חושבים. מה קורה לכם?), הן חלק מהקשר שלנו עם הסביבה – לרוב הקרובה. כשהן הופכות למאיימות, המרחב האישי שלנו מופר ואנחנו מאבדים קצת מהביטחון שלנו, לפעמים עד לרמה של פגיעה בשלמות הגוף. ברור שהפחד מידיים רצחניות הוא לא רציונלי, אבל ראינו כבר שסרטי אימה מוצלחים יכולים להעלים את הספקנות שלנו.
כמו שתראו מסקירת הסרטים שנציג כאן, חלק גדול מהעניין הוא הפן הקומי של ידיים שיוצאות משליטה ועושות את מה שהן עושות. בכל זאת, חלק מהסרטים היותר מוצלחים משתמשים בידיים כדי להגיד משהו על העולם, לפעמים אפילו מחשבות עמוקות עם בסיס פילוסופי (מישהו אמר טים ברטון?).
סרטי אימה על ידיים – הבחירות שלנו
המספריים של אדוארד (1990)
“המספריים של אדוארד” (או בשם המדויק יותר: “אדוארד ידי מספריים” – Edward Scissorhands) הוא אחד הסרטים המוצלחים ביותר של טים ברטון, וזה ממש לא הולך ברגל. או ביד, במקרה שלנו.
“המספריים של אדוארד” סרט אגדה גותי, שמתכתב עם רומנים קלאסיים כמו “פרנקנשטיין” וגם עם תחושות ניכור שברטון עצמו הצהיר שחווה בצעירותו. הגיבור כאן הוא אדוארד (ג’וני דפ, בתקופה בה סרטי האימה היו בעבודה שלו ולא בחיים הפרטיים עם אמבר הרד), תוצר מעבדה של מדען קשיט (אייקון האימה וינסנסט פרייס). הבעיה היא שהמדען לא הצליח להגשים את יצירתו לפני שנפטר, ואדוארד נותר בודד, בלתי גמור, עם מספריים במקום ידיים. הוא נאסף על ידי אישה נעימה בשם פג (דיאן ויסט) ומאומץ על ידה, אבל מגלה שהיחס של החברה לחריגים הוא הדבר המפחיד ביותר כאן.
“המספריים של אדוארד” הוא לא סרט אימה במלוא מובן המילה, אבל בהחלט מציג את המיטב של הקולנוע הגותי שמזוהה עם ברטון. זוהי פנטזיה אפלה, שאומרת משהו על החברה והאופן בו היא לא מסוגלת לקבל את אלו שחריגים ממנה. למרות הכוונות הטובות של אדוארד, החברה רואה את מה שהיא רוצה לראות. גם דמויות שמשנות את היחס אליו – כמו קים (וינונה ריידר), הבת של פג – מגלות שסוף טוב לגמרי לא יכול להיות כאן.
זהו לא הסרט האופטימי ביותר שתראו, אבל בזכות הדמויות המרגשות, המשחק המעולה, האווירה הגותית והפסקול (לו אחראי דני אלפמן, אחד השותפים ליצירה של באטון), אנחנו מקבלים כאן סרט שחובה לראות.
היד שמנענעת את העריסה (1992)
“היד שמנענעת את העריסה” (The Hand That Rocks the Cradle) הוא שונה מהסרטים האחרים ברשימה הזו, מהסיבה הפשוטה שהיד משמשת כאן בעיקר בפן הסימבולי. בכל זאת, מכיוון שמדובר במותחן מוצלח עם נגיעות של אימה, וחשוב לא פחות: עם טייטל שבהחלט מפחיד על הנייר – החלטנו לשלב אותו ברשימה הנוכחית. אפשר לטעון שהסרט משתמש במוטיב הידיים בתור סמל לטיפול, להגנה ולאמון, שנשבר כשמישהי עם כוונות זדוניות לוקחת את המושכות.
“היד שמנענעת את העריסה” הוא מותחן פסיכולוגי שביים קרטיס הנסון, אחד מיוצרי המתח הבולטים בשנות ה-90: הוא אחראי, בין השאר, ל”סודות L.A” המצוין שעל התסריט שלו קיבל את פרס האוסקר (יחד עם מועמדות בקטגוריית הבמאי והסרט הטוב ביותר), לגרסה הראשונה של “נהר הפרא” ואפילו ל”8 מייל” עם אמינם. הוא בהחלט מצליח לקחת כאן עלילה שהפכה מאז די מוכרת – על אישה שמעוניינת לנקום באישה אחרת על אסון נורא שקרה במשפחה שלה, מגיעה אליה בתור אומנת ומנסה לבצע את זממה – ובונה אותו בצורה הדרגתית לאורך הסרט.
למרות שהתסריט כאן נראה יותר כמו של מותחן טלוויזיה שאפשר לראות בהולמארק בשעות הצהריים, הבימוי של קרטיס והופעות מוצלחות של הקאסט (שכולל את רבקה דה מורניי, אנאבלה שיורה, ג’וליאן מור ואחרים) עושים את העבודה. ואגב, ממש לאחרונה התבשרנו על רימייק של הסרט שנמצא בעבודה, בו תככב אחת השחקניות הלוהטות בקולנוע האימה בשנים האחרונות – מייקה מונרו הנהדרת, אותה אנחנו זוכרים בין השאר מסרטים כמו “משהו עוקב אחריי”, “האורח”, “גרטה”, “האחר המשמעותי” ו”לונג לגס” עטור השבחים.
יד רצחנית (1999)
את הסקירה אנחנו ממשיכים עם “יד רצחנית” (Idle Hands), סרט שמחזיר אותי לערבי שישי בערב בתקופת חטיבת הביניים, בהם הייתי יושב עם חברים לראות סרט ששכרנו בבלוקבאסטר ז”ל. “יד רצחנית” הוא סרט שמתאים מאוד לצפייה בנסיבות האלה, בעיקר כי הוא מופרע מדי, או בקטעים מסוימים כל כך גרוע שהוא מצחיק.
“יד רצחנית” מבוסס למעשה על האימרה הידועה ש”ידי סרק הן משחקי השטן”. הגיבור הוא בחור עצלן בשם אנטון (דאבון סאווה, ממש לפני שכיכב ב”יעד סופי” הראשון), שמגלה יום בהיר אחד שהוא הרג את הוריו, וגם את חבריו הטובים. ליתר דיוק, הוא מגלה שהיד העצלנית שלו קיבלה חיים משל עצמה, וגורמת לו לעשות דברים נוראים כמו לרצוח. אנטון, חבריו המתים שמסרבים ללכת לגן עדן וחוזרים בתור גופות סטלניות (סת’ גרין ואלדן אנסון) והשכנה הסקסית מולי בה הוא מאוהב בסתר (ג’סיקה אלבה, באחד התפקידים הראשונים שלה בקולנוע) מנסים לחסל את היד, משימה לא פשוטה על רקע העובדה שהניסיונות לכרות אותה או לשרוף אותה במיקרוגל לא צולחים. יש גם עלילת משנה על כמה רעים שרוצים את היד או את הרוח מאחוריה, או משהו בסגנון. בקיצור: אל תחפשו כאן היגיון.
למרות ש”יד רצחנית” די נכשל בקופות – הכנסות של קצת יותר מ-4 מיליון דולר, לתקציב של כ-25 מיליון דולר – יש שיגידו שהוא הפך לסרט קאלט, בעיקר בגזרת “סרטי הסטלנים”. הוא מצחיק לפרקים, עם קצת גועל וסקס, שהופכים אותו מתאים בעיקר לערבי שישי בערב עם חברים, גם אם אין כבר את בלוקבאסטר.
נגעת נרצחת (2022)
“נגעת נרצחת” הוא התרגום העברי הדי מטופש של “Talk to Me”, סרט אימה אוסטרלי דל תקציב שהגדרנו כבר בתור אחד מסרטי האימה המוצלחים של 2022. כאן היד מקבלת תפקיד אחר לחלוטין, שלוקח אותנו לתת הז’אנר של סרטי החפצים הרדופים, שבמקרה הזה משתלב עם סרטי הסיאנסים.
העלילה כאן נשמעת מטופשת מאוד על הנייר: צעירים עושים סיאנס עם יד חנוטה, שהייתה שייכת בעבר למדיומית. מה שהם מבינים קצת מאוחר מדי הוא שהמגע עם היד גורם להם – אחרי שהם מדליקים נר, אומרים “דברו אליי” ו”אני נותן לך להיכנס” – ליצור קשר עם המתים, מה שגורם לראות כל מיני דברים ולעשות פרצופים מפחידים. הבעיה היא שחייבים לסיים עם הסיאנס תוך עד 90 דקות, כי אחרת יקרו דברים נוראים הרבה יותר.
מתיאור העלילה הדי פשטני הזה, העובדה ש”נגעת נרצחת” הוא סרט מעולה יכולה להיות מפתיעה. בכל זאת, זה קורה. הבימוי של האחיים דני ומייקל פיליפו, שהגיעו בכלל ממחוזות היוטיוב, עושה את העבודה, כשהשניים מצליחים ליצור אווירה מותחת וכמה סצנות שילוו אתכם. הקאסט הלא מוכר, בראשו עומדת סופי וויילד הכשרונית, עושה את העבודה. יש שיטענו שלא מדובר בסרט אימה קלאסי, אלא יותר במותחן עם נגיעות פסיכולוגיות, אבל אין ספק שהוא עוכר שלווה.
איך אפשר בלי Thing?
בשנים האחרונות, משפחת אדאמס המיתולוגית חזרה לכותרות בזכות סדרת הלהיט “וונסדיי” של נטפליקס, בה ג’נה אורטגה גילמה את הבת של משפחת אדאמס. לא צריך להיות מומחה לסדרה כדי לדעת ש”דבר” (Thing) – כף יד עם חיים משל עצמה – היא אחד הדמויות המיתולוגיות בסדרות הטלוויזיה משנות ה-60, בסדרות האנימציה בשנות ה-70 וה-90, בשני סרטי הקולנוע בשנות ה-90 (“משפחת אדאמס” מ-1991 ו”החיים לפי משפחת אדאמס” שיצא שנתיים אחר כך), בסרטי האנימציה בשנות העשרה וכמובן שגם בסדרה ההיא של נטפליקס, שתחזור בקרוב לעונה שנייה.
“דבר”, שהתחיל בכלל בתור קריקטוריה שיצר צ’ארלס אדאמס ב-1938, היא העוזרת הנאמנה של משפחת אדאמס. היד אחראית על פעולות שאנשים גותיים – וכנראה עצלניים – שמחים שיעשו במקומם, כמו העברת סיגריות והדלקה שלהן, החלפת ערוצים בטלוויזיה, החלפת תקליטים בפטיפון וכדומה. אלא ש”דבר” מצליחה גם לתקשר בדרכים שונות, ובלא מעט מקרים מוכיחה עצמה כקול ההיגיון במשפחה המטורללת הזו.
מכריתה ועד למחיאת כפיים: סצנות ידיים זכורות בסרטי אימה
כמובן שסרט אימה לא חייב להעמיד את הידיים במרכזו כדי להפחיד איתן. יש כמה סצנות זכורות מאוד שכוללות ידיים, בהרבה מקרים רדופות.
האחרים
אחת הסצנות האהובות ביותר על כותב שורות אלה היא מיצירת המופת “האחרים”, שמשחקת על התפר שבין החי למת (ובשלב מסוים, רודף מול נרדף). בסצנה המפחידה ביותר בסרט, האם גרייס (ניקול קידמן) מדברת מבעד לדלת עם הבד שלה, שמשחקת בחדר. כשגרייס נכנסת לחדר היא מגלה שזו לא בדיוק הבת שלה, ושהיד שלה היא לא בדיוק של ילדה קטנה אלא של אישה מבוגרת – רגע שבפעמים הראשונות שראיתי אותו, גרם לי צמרמורת. וזה מאוד נדיר בסרטי אימה.
מוות אכזרי 2
“מוות אכזרי 2” (1987) הוא סרט פולחן נוסף, שמשלב אימה עם הרבה מאוד הומור ו-Gore. באחת הסצנות הזכורות מהסרט, אש (ברוס קמפבל האגדי) מגלה שרוח רעה השתלטה על יד ימין שלו. היא עושה קולות מוזרים, תוקפת אותו, שוברת לו צלחות על הראש, מנסה לחנוק אותו ועוד. קמפבל המיואש מנסה לחתוך אותה עם סכין, ובהמשך עם גרזן (“מי צוחק עכשיו?”). התוצאה היא משהו כמו חדש דקות של הנאה צרופה, כמו כל הסרט הזה.
וידאודרום
“וידאודרום” (1983) של דיוויד קרוננברג, בכיכובם של ג’יימס וודס ודבי הארי (הסולנית של “בלונדי”), הוא מהסרטים המוזרים ביותר שיצא לי לראות. העלילה כאן עוסקת במנהל ערוץ טלוויזיה שמשדר סרטי פורנו, מתעניין בסרטי עינויים ומגיע לספרייה של קלטות וידאו, שמשטשטשות את הגבולות בין המציאות לדימיון. הסרט המורכב הזה עוסק בנושאים כמו מציאות מדומה, השפעת המדיה על האדם, מיניות וטכנולוגיה וצורות שונות של תכנים מזיקים, מסאדו מאזו ועד סנאף.
בסצנה זכורה מאוד מסרט, הגיבור מקס מכניס את היד לתוך בטנו, בה נפתח חור שמזכיר את המקום המיועד לקלטות במכשיר הווידאו. הוא מוציא משם אקדח ומגלה מהר מאוד שהיד שלו הופכת… למשהו אחר, שמסמל בין השאר את הטשטוש בין האדם למכונה והפוטנציאל ההרסני של הטכנולוגיה על הגוף והנפש שלנו.
יש בסרט כמה סצנות אחרות על אותו רעיון, כמו הרגע בו היד הופכת לרימון יד.
שלמות
ממשיכים עם “שלמות” המעניין של נטפליקס, שמציג את מערכת היחסים בין שתי מוזיקאיות: שרלוט (אליסון וויליאמס הנהדרת, “תברח”, “מייגן”, “בנות”) וליזי (לוגן בראונינג, “אנשים לבנים יקרים”) הן צ’לניות, אחת פורשת והשנייה בעלייה מטאורית. בשלב מסוים מתפתחת קנאה ביניהן, שאולי גורמת לאחת מהן לעשות משהו שיגרום לשנייה לכרות את היד שלה, כי היא חושבת שיש שם טפילים. הסרט הזה הוא מוזר (סצנת הסיום שלו היא מההזויות שנראו בשנים האחרונות) ולא אחיד ברמתו, למרות הצילום המעולה והמשחק המרשים של הקאסט, אבל סצנת הידיים – וההפתעה שבאה אחריה – היא בהחלט זכורה.
לזמן את הרוע
דוגמה נוספת היא סצנות מחיאות הכפיים בסרטי “לזמן את הרוע”, מעין משחק שהדמויות בסרט משחקות כדי שיקרו דברים מפחידים. בלי להיכנס יותר מדי לכללים, מדובר בשילוב בין מחבואים למרקו פולו, משחק שגם הוא כיכב בכמה סרטי אימה (זוכרים את “שחייה לילית”? אז זה היה אחד הקטעים היותר סבירים שם). ביקום הקולנועי של “לזמן את הרוע”, המשחק הזה הוא בסיס לסצנה מסוימת שמסתיימת בהקפצה יעילה מאוד. בדומה לסרטים עצמם שמרכיבים את הזיכיון המצליח ביותר בתולדות קולנוע האימה, התיאור הזה נשמע מטופש ושגרתי, אבל בפועל הוא עובד.
אז מה ראינו? כמובן שהרשימה הזו לא מסכמת את כל סרטי האימה שהעניקו משקל לידיים, ובטח לא הסצנות הבודדות שמשלבות ידיים. אבל אם סופרים על אצבעות כפות הידיים שלנו את הסרטים והסצנות, אפשר לראות איך סרט אימה עם יד נראה כמו רעיון מוזר על הנייר שיכול בפועל להתפתח בדרכים שונות, מעניינות ואפילו מפחידות. הידיים בסרטים אלו מייצגות מגוון רחב של נושאים, כמו נוכחות של יישות זדונית, אובדן שליטה ואיום על שלמות הגוף, טשטוש גבולות וכדומה, לפעמים ברמת הנרטיב ולפעמים במובנים עמוקים יותר. בכל מקרה, הסרטים מצליחים להפוך את מה שאמור להיות מוכר ובטוח – הידיים שלנו – למקור של חוסר נוחות, פחד, או אימה.
