יד רצחנית, גרסת דור ה-Z: האם נגעת נרצחת מצדיק את הבאזז סביבו?

כמה פעמים בשנה, זה קורה. מגיע סרט שמעורר ציפיות אצל כל חובב אימה, בעיקר בזכות כל הבאזז הזה שהוא יוצר. לפעמים המבקרים עפים עליו, פעמים אחרות הקהל הוא זה שמתלהב, ובמקרים נדירים התגובות החיוביות הן מכל כיוון. פה ושם מופיעים גם דיווחים על צופים שמתעלפים בקהל, מקיאים, צועקים עד שהקול שלהם גווע, רועדים, פוערים את עיניהם למוות, מצמיחים קרניים, מגדלים זנב, מפתחים מחלה כרונית או פשוט לא יכולים לעמוד בזוועות, כך שהם עוזבים את האולם בבהלה (בפועל, סביר מאוד להניח שחלק גדול מהם פשוט הלך לביקור קצר בשירותים). 

במקרה של סרט האימה האוסטרלי “נגעת נרצחת”, או במקור “Talk To Me”, לפחות חלק מהדיווחים האלו הופיעו כבר כמה חודשים טובים. הסרט זכה לביקורת נלהבות מקיר לקיר, כולל דירוג שעומד נכון להיום על 95% ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes. היו שהגדירו אותו כסרט האימה הטוב ביותר של 2023, כאחד מסרטי האימה האוסטרליים המשובחים שנעשו וכסרט שיכול מאוד להפוך להיות קאלט. אז כמובן שניגשנו לפרימיירה כדי לצפות בו, לא יודעים למה לצפות, וגילינו שהסרט בהחלט ראוי לרעש החיובי סביבו. לפחות ברובו.

כך נגעת נרצחת נולד: מיוטיוב ל-A24, בדרך הקיצונית

“נגעת נרצחת” – ואלוהים, אני לא מתכוון לכתוב כאן יותר מדי ביקורות על כך שהתרגום העברי לא קשור לכלום ולא מבטא חלק גדול מהמהות של הסרט – הופק בתקציב די מינימלי של כ-4.5 מיליון דולר. הוא נרכש להפצה על ידי A24, שברזומה שלה תמצאו כמה מסרטי האימה המדוברים והמשובחים של השנים האחרונות: “תורשתי”, “מידסומר”, “המכשפה” ועוד. מה שחשוב לא פחות במקרה הזה הוא שחברת ההפצה האמריקאית גם ידועה כבית ליוצרי קולנוע צעירים, בתחילת דרכם על המסך הגדול. כן, בדיוק כמו האחים דני ומייקל פיליפו, הבמאים, שהגיעו ממחוזות אחרים לחלוטין.

התאומים לבית פיליפו התחילו לעשות סרטים בגיל צעיר מאוד. בשעה שבני גילם היו עסוקים במעשים מטופשים, הם עשו אותם אבל דאגו גם לצלם את זה. השניים וחבריהם לקחו חלק בקרבות היאבקות מאולתרים וצילמו עצמם בסיטואציות שמגיעות ממחוזות ה-Jackass למיניהם, כמו הצפת בית או קפיצה על רהיטים. בהמשך הם החלו לייצר פארודיות על סרטים וסדרות, עם אפקטים מיוחדים והפתעות אחרות. הם הקימו ערוץ יוטיוב בשם RackaRacka. עוד לפני שהם ראו ממנו כסף, הם מימנו אותו בדרכים יצירתיות, כמו השתתפות של אחד מהם בניסויים רפואיים. הערוץ זכה לכמה הצלחות מטורפות, כמו סרטון פארודי בשם “Harry Potter vs Star Wars”. שזכה לכ-7 מיליון צפיות בשבוע הראשון. היום, תשע שנים אחרי, מספר הצפיות שלו עומד על כ-34 מיליון. 

למרות שסרטוני יוטיוב ויראליים הם פעמים רבות באיכות בעייתית, בלשון המעטה, כן היה אפשר לראות כאן שהחברה האלה יודעים מה הם עושים ברמת הבימוי, העריכה ואפילו האפקטים המיוחדים. בהמשך הגיעו ערוץ יוטיוב חדש ועוד כמה סרטונים קיצוניים, כמו זה בו צילם עצמו נוהג ברכב מלא במים כמעט לחלוטין, למעט חור קטן לנשימה. הסרטון הזה השאיר לו חור קטן בכיס, עקב הקנס ששילם למשטרת דרום אפריקה, אבל כסף הרי הוא לא הכול בחיים.

הבעיה היא שהדרך בין החלון הקטן של היוטיוב למסך הגדול של הקולנוע היא די ארוכה, ומספר מצומצם מאוד של יוצרים הצליח לעשות את המסע הזה בהצלחה. המקרה של האחים פיליפו הוא כנראה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. סביר להניח שגם הם לא חלמו שכמה שנים לאחר מכן, הם יהיו אחראים לסרט אימה שמוקרן בפסטיבל סאנדנס היוקרתי וזוכה לסופרלטיבים מקיר לקיר.

החוק העיקרי של נגעת נרצחת: צריך לשבור את החוקים

“נגעת נרצחת” (גרר!) הוא סרט שמעמיד במרכזו יד חנוטה, מכוסה בקרמיקה, שכנראה הייתה שייכת פעם לאיזה מדיום, מישהו שמתקשר על מתים, אדם מכת השטן או שקר כלשהו. הסרט – ואפשר לראות את זה באופן ביקורתי – לא ממש מציג לנו את סיפור המסגרת. אנחנו מקבלים יד, שמי שאוחז אותה יכול לתקשר עם המתים, כמו סיאנס. אלא שיש גם כמה חוקים, שלא ברור איך ולמה הגיעו אליהם, ובעיקר כמה אנשים היו צריכים למות כדי שאנחנו נלמד את החוקים על בשרם. מסתבר שכל מה שצריך לעשות, כפי שמופיע בהוראות ההפעלה הסודיות, הוא להחזיק ביד, להדליק נר ולהגיד את המילים “דברו אליי” ולאחר מכן “אני נותן לכם להיכנס”. כל זה יאפשר לראות מתים ולתקשר איתם, ובעיקר – להפיק סרטונים ויראליים. בהמשך, חייבים להקפיד לכבות את הנר אחרי לא יותר מאשר 90 שניות, אחרת המתים יישארו בגוף ויגרמו לדם המתקשר לעשות דברים נוראים, לעצמו ולאחרים. משהו כזה. בעיקרון אין לי בעיה עם סרטים שמציגים חוקים מהעולם הפנימי שלהם שפשוט צריך לקבל, כל עוד הדמויות מתנהלות לפי החוקים וכמובן שגם שוברות אותן בשלב מסוים, למרות שיש אנשים שמעדיפים לקבל יותר תשובות. וזה בסדר גמור.

הגיבורה שלנו היא מיה (סופי ווילד), נערה שעברה טרגדיה כאשר אמה התאבדה, או ככה לפחות היא חושבת. מיה מחפשת תשובות מאביה, אבל בעיקר סימפתיה ויחס אנושי חם, מה שמבוטא גם בשם המקורי של הסרט. היא מתחברת למשפחתה של ג’ייד, חברתה הטובה אך גם הקרירה והביצ’ית לפרקים (אלכסנדרה ינסן). היא מאמצת לחיקה את ריילי (ג’ו בירד), אחיה הקטן של ג’ייד, ומרכיבה בעזרתו את המשפחה שכנראה לא הייתה לה לעולם. ערב אחד, כאשר החבורה המורחבת מתכנסת כדי להפיק סרטונים ויראליים, מיה – שכנראה צמאה לכל סוג של תשומת לב – מתנדבת לתקשר עם הרוחות. המפגש הראשון עם הרוחות טראומתי, אבל הגיבורה רואה את הצדדים החיוביים שלו ורוצה עוד ועוד. אולי בגלל החוויה פורצת החושים, אולי כי ככה היא מרגישה “חלק מהחבר’ה”.

אחר כך אנחנו מקבלים עוד ועוד מפגשים כאלו, עם כמה הפחדות, כולל סיקוונס משעשע ברובו. עד שמגיע הרגע בו החוקים נשברים. מיה, שרוצה לקבל תשובות ממי שהיא חושבת היא הרוח של אמה, גורמת לאחת הדמויות לשהות ב”סיאנס” שלה קצת יותר מדי זמן. אנחנו מקבלים את אחת הסצנות האפקטיביות והמצמררות בסרט, שכוללת חרחורים, דפיקת ראש בקיר וניסיון לעקור את העיניים. מעבר לזעזוע שבסצנה הזו, היא תניע מעגל של כאב, אשמה וניסיון להחזיר את המצב לקדמותו.

נגעת מרובה לא תפסת

אין ספק שהאחים פיליפו רצו להגיד כאן משהו על העולם שאנחנו חיים בו. התסריט, שכתב דני פיליפו יחד עם ביל הינזמן ודיילי פירסון, עוסק בהרבה מאוד נושאים רלוונטיים. יש כאן התייחסות, אפילו ביקורתית, לתרבות הוויראלית שאנחנו נמצאים בתוכה, ושהסרט צמח ממנה במידה מסוימת. אי אפשר לפספס את הביקורת החברתית כאשר חבורה של צעירים עדה למעשים מזוויעים, כולל פגיעה פיזית בחלק מהם, אבל מתעניינת בעיקר ברמת הצילום (“תפסת את זה?”) ובפוטנציאל ההפצה של הסרטון (“שלחת את זה?”). החבורה מראה הכול חוץ מאשר רגישות חברתית, וזה בולט בסצנה בה אחת הדמויות נכנסת לטראנס בשיאו היא מנשקת בחושניות כלב די מכוער, מה שיהפוך כמובן לסרטון שיישלח לכולם עוד לפני שהכלב יפסיק לכשכש בזנב שלו. בכלל, אפשר לטעון שהדמויות כאן לא ממש מתנהלות לפעמים בצורה רציונלית או הגיונית, אבל זוהי מגפה של רוב סרטי האימה שתמצאו היום. יש שיגידו שממש שכמו שבלי טעויות אין שערים בכדורגל, כך בעולם מושלם בו הדמויות נקיות מטעויות קשה לאימה להפגין נוכחות.

בראיון למאקו, האחים סיפרו שקיבלו את ההשראה שלהם משכנים, שאחד מהם הגיב בצורה קיצונית לסמים, בעוד החברים שלו מתגלגלים מצחוק ומצלמים את זה. הסרט מתייחס לכך באופן ביקורתי ויוצר קשר הדוק בין התמכרויות אחרות של בני הנוער, שיוצרים דור שהוא בעיקר אובססיבי וחי על ריגושים: המפגשים עם הרוחות יכולים להזכיר לכם טראנס, שיש כידוע דרכים אחרות ולא ממש חוקיות להשיג אותו. היוצרים ציינו שהם רצו לשלב את הרעיון עם אובססיה אחרת של הדור הנוכחי, והיא לרוצחים סדרתיים, כמו שבולט במחוזות הנטפליקס למשל.

מהבחינה הזו, הבחירה שלהם באלמנט רצחני בצורה של יד הוא הכול חוץ ממקרי לדעתי. כשהתקשורת האנושית מסתכמת פעמים רבות באימוג’י של יד מרימה בוהן, כש”לייק” הופך למטבע לשון של הדור הצעיר ושאנחנו מבצעים כמעט כל פעולה באמצעות הידיים שלנו (אני מתכוון לפעולות כמו זפזופ בשלט או שימוש בטלפון, לא למה שאתם חושבים. מה נסגר איתכם?), קשה לחשוב על אובייקט מתאים יותר לתיאור האובססיות שלנו. בין לבין יש גם סוגיות מורכבות יותר על אשמה, יחסים אנושיים, טראומה והמתות חסד. הסרט לכאורה עוסק בנושאים גלובליים, אבל לא שוכח את הקונטקסט שלו ואת השורשים האוסטרליים, מה שבא למשל לידי ביטוי במפגש מסוים עם קנגורו שמהווה רמז מטרים למה שיהיה בהמשך, וכנראה שגם מטאפורה לכל מיני דברים.

הבעיה העיקרית היא שבניגוד לחלק מהסרטים המוערכים שהזכרנו כאן, כמו היצירות של ארי אסטר (“תורשתי”, “מידסומר”), “נגעת נרצחת” לא ממש יורד לעומק. תמצאו כאן יותר נקודות למחשבה מאשר תשובות פילוסופיות, וגם מהנקודות האלה אפשר להתעלם די בקלות. בניגוד לסרטים שמדגישים כמעט בכל צורה אפשרית את העומק שלהם (זו דווקא ביקורת שיש לי על מאמצי היתר של אותו ארי אסטר), “נגעת נרצחת” מצליח לשלב את הנושאים באופן די שטחי, אבל טבעי. בעיקר, הוא מצליח להיות מעניין לכל אורכו ואפילו מטריד לפרקים בחלקים ממנו. יש כאן שילוב בין אווירה קריפית, סיפור שדי קל לעקוב אחריו, כמה הפחדות יעילות (אל תצפו כאן להקפצות “זולות”) וגם הומור. מירנדה אוטו, שמגלמת כאן את האם של שני האחים הצעירים, היא השם היחידי שכנראה תזהו בקאסט האלמוני של הסרט. מי שמוכרת בעיקר בשל הדמות של אאווין בסרטי “שר הטבעות”, וגם הופיעה בכמה סרטי אימה כמו “אנאבל 2”, “השתיקה” ו”אני פרנקנשטיין” הנוראי, אחראית לחלק גדול מהרגעים הקומיים של הסרט, בזכות כמה דיאלוגים שמזכירים יותר את ההורים מ”אמריקן פאי”.

נגעת נרצחת הוא יותר מאשר סרט אימה (לטוב ולרע)

בגדול, “נגעת נרצחת” עשוי בצורה מרשימה מאוד. היוצרים מצליחים ליצור כמה סצנות אפקטיביות, הצילום מצוין, הפסקול כולל כמה בחירות מעולות ורוב השחקנים, אלמוניים ככל שיהיו, עושים את העבודה בצורה משכנעת. כמיטב המסורת, ומה שאולי נובע מהרקע של היוצרים, יש כמה סצנות שלוקחות את החלק למחוזות קיצוניים אחרים, כמו שילוב בין קומדיית נעורים לסרט אימה: הרגע ההוא בו אחת המפלצות מוצצת את הבוהן של אחת הדמויות נראה למשל כמו אחלה פוטנציאל לסרטון יוטיוב או טיקטוק.

לא תמיד החיבור הזה בין האווירה המטרידה לרגעי ההומור, שנראים כמו פארודיה, עובד בצורה חלקה. אפשר לטעון שהעירוב בין הז’אנרים מקטין מעט את הזעזוע או את אווירת המתח שאנחנו אמורים להרגיש, כי לצופה לא תמיד פשוט להעביר את עצמו בין תחושות שונות כל כך מהר. בהקרנה שנכחתי בה, התגובות של הקהל לסרט נעו בין צעקות, צחוקים וביטויי גועל, לפעמים אפילו באותה סצנה. אלא שבביקורות שנתקלתי בהן ביציאה מהאולם, ברשתות החברתיות ובקרב המבקרים המקצועיים, היו כאלה שאמרו שפשוט לא הייתה להם כאן מספיק אימה. 

בשורה התחתונה של חוות דעת זו, “נגעת נרצחת” מצדיק את רוב הסופרלטיבים שנקשרו אליו. גם אם הוא לא סרט מושלם, עמוק או כזה שמראה לנו משהו שלא ראינו מעולם, וגם אם יש צופים שיתקשו מעט להתחבר אליו, הוא בהחלט מראה שבלי תקציב מנופח או שמות גדולים אפשר ליצור יופי של סרטים – כל עוד היוצרים מפגינים יצירתיות וכישרון. למרות שעוד סרטים רבים יעברו במסכים השונים, אני משער שנראה את “נגעת נרצחת” מופיע בהרבה מאוד רשימות נוסח “סרטי האימה הטובים של 2023”, ויכול מאוד להיות בכזו שגם נכין באתר הזה. בתקופה בה חלק גדול מהסרטים שמצליחים או בכלל עושים את דרכם למסכי הקולנוע הם רימייקים, סיקוולים, ריבוטים ושאר ניסיונות לשחזר נוסחאות מצליחות, בעוד סרטי אימה משובחים כמו “ברבריאן” או “פרל” לא זוכים בכלל לכבוד הזה, אנחנו צריכים להודות על כל ניסיון להקרין סרט אימה מהסוג הזה גם על המסך הגדול, גם אם הוא מגיע מאוסטרליה הרחוקה ונעשה על ידי אחים צעירים שהתפרסמו בכלל ביוטיוב.