"האיש מהחלומות": ניקולאס קייג' מבריק, בחלום שהופך לסיוט מבולגן | ביקורת

11 בדצמבר 2024 מערכת האתר

לפי מחקרים, כל הפרצופים שמופיעים בחלומות שלנו הם של אנשים שנתקלנו בהם איפשהו ומתישהו, גם אם אנחנו לא זוכרים את זה. לכן כשראיתי את "האיש מהחלומות" עם ניקולאס קייג', על פרופסור אפור לביולוגיה שמתחיל להופיע בחלומות של אחרים והופך לכוכב בזכות זה, מצאתי את עצמי קופץ על הספה, כמו מישהו שגילה באמצע הסרט שקייזר סוזה הוא רוח רפאים עם מוגבלות פיזית, שמתחזה לאמא המנוחה שלו בבקתה מבודדת ביער. "מה אתם סתומים?", צעקתי לדמויות בסרט, "אתם לא מבינים שהבחור עם הקרחת, הזקן והכרס, כביכול, הוא בעצם ניקולאס קייג'? השחקן שהפילמוגרפיה שלו כוללת יותר מ-160 סרטים, כולל יותר מ-20 סרטי אימה?".

מסתבר שזה לא עובד ככה, כי הדמויות לא הקשיבו לי, וכנראה שניקולאס קייג' מגלם כאן דמות שהיא לא ניקולאס קייג'. חזרתי לשבת על הספה מבויש, מנסה ליהנות מקומדיה שחורה עם אלמנטים של פנטזיה ואימה – ומצליח, למען האמת, כי "האיש מהחלומות" הוא יופי של סרט, עם רעיון נהדר והופעה מעולה של קייג' והקאסט. גם אם חסרים כאן כמה אלמנטים שיכולים להפוך אותו להיות יצירת מופת, או לפחות סרט פולחן, כמו ללכת עם הרעיונות קצת יותר עד הסוף, או להחליט לעזאזל מה סוג הסרט שרוצים לעשות.

ניקולאס קייג' מעולם לא היה משעמם יותר

ב"האיש מהחלומות" (במקור: Dream Scenraio – "תרחיש חלום"), ניקולאס קייג' מגלם את פול מת'יוז, פרופסור משעמם לביולוגיה אבולוציונית, או משהו על חרקים. החיים שלו הם שגרתיים מאוד, יש שיגידו משעממים. הוא נשוי לג'נט (ג'וליאן ניקולסן הלא מוערכת ונהדרת כהרגלה), אב לשתי ילדות (לילי בירד וג'סיקה קלמנט), מלמד בקולג' את התלמידים המשועממים שלו וחולם לכתוב ספר על נושא משעמם, אלא שהוא מגלה שמי שהייתה המנחה שלו לדוקטורט מקדימה אותו עם ספר משלה, בו מככבים גם הרעיונות שלו. הוא חולם לקבל הכרה, או לפחות קרדיט, אבל זה לא קורה. נראה שהוא בעיקר רוצה להיות זברה. כמו שהוא מסביר כמה פעמים במהלך הסרט, הפסים של הזברות מאפשרים להן להיעלם בעדר, מה שמבלבל את האריות שלא יודעים את מי לתקוף. זו כנראה מטאפורה לחיים שלו, או אם תרצו סימן לכך שאותו פרופסור ניהל בעבר מערכת יחסים עם זברה.

הכול משתנה כשיום אחד, כל מיני אנשים בכל רחבי העולם מתחילים לחלום חלומות מוזרים, שאותו פרופסור מככב בהם. יכול להיות שהמונח "מככב" הוא קצת מוגזם, כי מתיוז' פשוט "נקלע לסיטואציה": הוא מופיע בחלומות כשהוא הולך או מסתכל בנעשה, ולא עושה כלום. כשהעולם מגלה על זה, מת'יוז הופך לסלב, יש שיגידו סנסציה. הבעיה היא שהוא לא ממש יודע איך להתנהל עם המעמד החדש, במיוחד כשהחלומות בהם הוא מופיע הופכים לאכזריים יותר ויותר, כולל מעשים איומים שהוא עושה בצורה אקטיביים. הפרופסור הופך להיות ה"באד גיי" שכולם מפחידים ממנו, גרסה אנושית של פרדי קרוגר (והסרט כמובן מתייחס לדמיון הזה בדיאלוגים וגם בסצנה מסוימת, בה מת'יוז מצטלם עם הכפפה של פרדי כאקט של קידום יחצ"ני).

"האיש מהחלומות" מבוסס על רעיון מבריק מאחוריו עומד עומד הבמאי, תסריטאי ועורך הנורבגי כריסטופר בורגלי, אחד השמות המבטיחים בקולנוע הצפון אירופי. זהו הסרט הראשון שלו באנגלית, אחרי שבקודמים עסק בסוגיות העומדות במרכז העלילה כאן, נושאים שכאילו נלקחו מהסילבוס של לימודי תקשורת: דימוי, מדיה חברתית, סלבריטאות הקשר שבין קידום פרסונות למוצרים ועוד. כבוגר תואר שני בתקשורת ראיתי כאן פוטנציאל לרבה מאוד ניתוחים ומאמרים אקדמיים, אבל כחובבי אימה הסוגיות האלה פחות רלוונטיות בעיניי, ולכן נסתפק בתיאור הקצר הזה.

גם כשהוא משעמם, הוא מטורף. ניקולאס קייג' ב"האיש מהחלומות" (באדיבות קולנוע לב)

כשחלומות של אחרים הופכים לסיוטים

כמו שכבר הבנתם, "האיש מהחלומות" הוא מעין סאטירה חברתית על מי שמתחיל בתור סנסציה עולמית, ידוען, כוכב רשת או איך שלא תקראו לזה. כמובן שאפשר לראות בזה ביקורת מובהקת של בורגלי, במיוחד על רקע העובדה שמודגש שמת'יוז לא ממש עושה משהו בחלומות, ואפילו נותן למעשים רעים להתרחש. הסרט מראה, בצורה חכמה, שמספיק פשוט להיות שם ושאנשים יראו אותך כדי להפוך להיות כוכב, גם אם אתם פרופסור משועמם עם חיים בורגניים רגילים, שיער מקריח, זקן עבות, משקפיים וכרס. הכי אנטי גיבור שיכול להיות, כי הרי גיבור מעצם ההגדרה שלו הוא בדרך כלל אקטיבי, אמיץ, כריזמטי או בעל הופעה יוצאת דופן.

הרעיון הזה של האנטי גיבור שהופך להיות גיבור מסיבה לא מובנת מתפתח בצורה מעניינת בחלק הראשון של הסרט, בין השאר בזכות ההופעה המצוינת של קייג', באחד התפקידים היותר טובים שלו בשנים האחרונות. עם כל הבדיחות על קייג' ובחירת הסרטים שלו, או בעיקר החוסר בסלקציה בבחירות שלו, הוא עדיין שחקן נהדר עם הרבה מאוד פוטנציאל. הסרט והעבודה המדויקת של הבמאי עם קייג' מראים את זה. קייג' מצד אחד הוא דמות שגרתית להחריד, אפילו כבויה, אבל מצד שני אנחנו מקבלים את הרושם שהוא מת להתפרץ או להראות את הצד ה"ניקולאס קייג'י" שלו. לא מפתיע העובדה שקייג' קיבל כאן מועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית הקומדיה.

בשלב מסוים הסרט מקבל טוויסט. אנחנו מגלים איך הפרופסור מתמודד עם החיים החדשים שלו, שמשפיעים כמובן על חיי המשפחה, הקריירה והאישיות שלו. הוא מגיע לפגישה עם חברה צעירה של יחסי ציבור, בראשה עומד הגאון הצעיר טרנט (מייקל סרה הנהדר, "ג'ונו", "סופרבאד – חבל על הזמן", "האקסים של החברה שלי"). מת'יוז חולם לקדם את הספר שלו, אבל בחברה מייעדים לו קמפיינים לספרייט, כי אנשים מעניינים – או "האיש המעניין ביותר בעולם", כמו שמצהיר המנכ"ל הצוקרברגי במידה מסוימת – מוכרים רעיונות.

הפרופסור מגלה שהוא מופיע גם בחלומות מסוג אחר. העוזרת של אותו גאון מדיה חברתית, בחורה צעירה ויפה בשם מולי (דילן גלולה המוכשרת, שאהבנו מאוד גם בתור החברה ה-אממ… חייכנית – של הגיבורה הראשית ב"סמייל 2") מספרת לו שהוא מופיע בפנטזיות אירוטיות שלה, בסצנה נהדרת שמראה שהפרופסור המפוזר לא בדיוק מבין את הסיטואציה שהוא נקלע אליה, וגם כנראה עדיין לא מודע לכך שהוא עדיין נשאר אותו בחור מבוגר, שאולי מפנטז בעצמו על מישהי צעירה שתרצה אותו. בהמשך היא תנסה לשחזר את הפנטזיה גם במציאות, בסצנה מעולה שמסתיימת אמנם בצורה שמזכירה יותר קומדיות פלוצים נוסח "אמריקן פאי", אבל מעבירה אותנו לשלב הבא. הרגע בו אנחנו מבינים שאחוז משמעותי מאוד מהחלומות שאנחנו חולמים בכל לילה הם בעצם סיוטים.

חלומות אירוטיים, אבל של מי? ניקולאס קייג' ודילן גלולה ב"האיש מהחלומות" (באדיבות קולנוע לב)

פרדי קרוגר, גרסת ניקולאס קייג'

לכאורה, ל"האיש מהחלומות" יש את כל הפוטנציאל להיות מטורף באמת: כי מה יכול להיות חומר טוב יותר עבור חובבי האימה מאשר סיוטים נוראים? במיוחד אם יודעים שמאחוריו עומדת A24, שאחראית לכמה מהסרטים המשמעותיים ופורצי הדרך שראינו בשנים האחרונות, בקולנוע האימה ומחוצה לו. סרטים כמו "תורשתי" ו"מידסומר" של ארי אסטר, או "נגעת נרצח" האוסטרלי המצוין, או טרילוגיית סרטי "X" עם מיה ג'ות'. סרט שאחד המפיקים שלו הוא ארי אסטר, שלפי הדיווחים שקל לקחת בשלב מסוים חלק משמעותי יותר בסרט מאשר להפיק אותו, ושאפשר לדמיין שהיה מוצלח קצת יותר אם היה נעשה תחת הידיים המיומנות שלו.

הסרט מציג חלק מהסיוטים האלה בצורה הומוריסטית, בתיבול עדין (מדי!) של אימה. ייאמר לזכותו שהוא לא מנסה להסביר מה בדיוק קורה כאן, למה הפרופסור מופיע בחלומות ולמה הם משתנים, וזה בסדר גמור, כי סביר להניח שהיינו מקבלים איזה חרטוט לא משכנע. השורה התחתונה היא שככל שהסרט מתקדם שהפרופסור הופך להיות פעיל ונוראי יותר בחלומות שלו, ולא בצורה חיובית. את הסיוטים האלה אנחנו רואים בחלק מהמקרים כסצנות קצרות בפריים, באחרים בצורה מרומזת או בעזרת תיאורים מילוליים שנשמעים נורא על הנייר, אבל פחות באים לידי ביטוי ויזואלי.

כמובן שזה מאוד הגיוני, כי "האיש מהחלומות" הוא לא סרט אימה פרופר, ופרופסור מת'יוז הוא לא פרדי קרוגר באמת, אבל תמיד אפשר לחלום. במיוחד שהיה כאן לדעתי הרבה יותר פוטנציאל "להתפרע" ולהפוך את הסרט לזכיר הרבה יותר, בלי קשר לאימה. "האיש מהחלומות" הוא עדיין לא "להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן" או "מעבר לכל דמיון", יצירות מופת עם רעיונות מבריקים ובחלקם רפלקסיביים, שגם היו עשויים נהדר.

תקראו לו לוזר, אבל ניקולאס קייג' הוא עדיין אחלה שחקן. מתוך "האיש מהחלומות" (באדיבות קולנוע לב)

הרבה רעיונות, פחות עניין

אחת הטענות העיקריות נגד הסרט, כמו שמופיע בלא מעט ביקורות, היא שהוא מאבד קצת מומנטום בחלק האחרון שלו, או ליתר דיוק לא ממש את הפוטנציאל שנבנה עד עכשיו. יש בזה משהו, כי בשלב מסוים "האיש מהחלומות" מתחיל להיות קצת מפוזר. יש כאן יותר מדי דמויות משנה שלא תורמות לעלילה או לפיתוח משמעותי של דמות הגיבור הראשי, כמו חלק מהקולגות של מת'יוז או אפילו הבנות, שהדימוי שלהן נשאר קצת שטחי.

מצד שני, דמויות שכן מעניינות ואפילו התגלו כסימפטיות מאוד עבורי – כמו מנהל המדיה החברתית טרנט והעוזרת המפנטזת מולי – נשארות קצת מאחור. המעבר בין הסגנונות נעשה כמה פעמים בסרט, לפעמים אפילו ברמת הסצנה או המבע הקולנועי,. זה עובד בחלק גדול מהמקרים כי הוא תורם לתחושת הבלבול וחוסר האוריינטציה שמרגישים ביחס לסיטואציה המוזרה שמתוארת בסרט, אבל באחרים פחות. מצד שני, אנחנו מקבלים כאן יותר מדי דמויות, עלילות משנה ונרטיבים, שפוגעים בחוויה שלנו בתור צופים.

הרעיון הכללי של הסרט והביקורות החברתית שלו הם מעניינים, אבל לא משהו שקשה להיתקל בו בהקשרים אחרים. המסר העיקרי הוא על תרבות הסלבס והכוכבים של ימינו, שמצד אחד מגיעים לתהילת עולם מהר מאוד ובלי שהם עשו משהו, לדוגמה אנשים חסרי כישרון מובהק שבסך הכול ישבו בבית סגור במשך כמה חודשים, רבו על סיגריות ועשו משימות מפגרות. מצד שני, אותה תרבות גם מוציאה אותם מהסדר הציבורי מהר מאוד – תוך משהו כמו "15 דקות תהילה" – לפעמים על לא עוול בכפם, כי יש כוכב אינסטנט אחר, או כי לציבור פשוט נמאס מהם.

עלייתו ושקיעתו של אנטי גיבור? מתוך "האיש מהחלומות" (באדיבות קולנוע לב)

"האיש מהחלומות" אמנם לוקח את זה קצת יותר לאקסטרים, כשהוא מתאר דמות שהופכת לאויב הציבור ולאייקון אימה שגורם לאנשים לעבור לטיפול פסיכולוגי מבוסס חשיפה הדרגתית שלה. זה רעיון נהדר ומשעשע, גם אם לא מוסבר מספיק בתוך ההגיון הפנימי של הסרט. אני מסכים עם הטענות שהיה ניתן לבנות כאן נמשל מעניין יותר לכל הסיטואציה. התחושה היא שהרעיון המצוין שעומד במרכז הסרט לא מומש עד תום, ושהיינו יכולים לקבל משהו יותר מעניין לצפייה, וכמובן שגם זכיר לאחריה.

אם רק הבימוי היה קצת יותר נועז ופחות שגרתי, או התסריט היה מהודק יותר, או הסרט היה מעז ללכת על הסוף עם הרעיונות שלו ולתת לדמיון להתפרע הרבה יותר, מה שמתבקש בסרט שעוסק בכאלו נושאים. בפועל קיבלנו סרט שבונה את עצמו היטב אבל מאבד מומנטום, וזה עוד בלי להזכיר את סצנות הסיום המוזרות מאוד עם פריט מסוים שקשור לחלומות, שלוקחות את הסרט לכיוון של מדע בדיוני. הרעיון הזה נראה כאילו הגיעה לכאן בטעות מסרט אחר או ישב בבוידעם הרעיונות של התסריטאי.

"האם ראיתם את השחקן הזה בסרט מתישהו?". טיפולי חשיפה ב"האיש מהחלומות" (באדיבות קולנוע לב)

האם לראות את האיש מהחלומות?

"האיש מהחלומות" הוא סרט משובח ועשוי היטב מרוב הבחינות, עם רעיון כללי מוצלח מאוד וכמה סצנות מבריקות. לא פלא שרוב המבקרים עפו עליו, אבל גם שהקהל פחות נחשף אליו. זהו סרט שמזכיר במידה מסוימת את הגיבור שלו, מעין זברה קולנועית שגרתית שיכולה הייתה להתבלט הרבה יותר בעדר סרטי הזברות. סרט שמרוב שניסה לשלב סגנונות – קומדיה שחורה, דרמה פסיכולוגית, אימה, מדע בדיוני ועוד – איבד את הזהות שלו במידה מסוימת. באופן אישי, וסליחה מראש על המטאפורות המטופשות, אני מעדיף את הזברות שלי בולטות יותר, אפילו עם סכינים במקום ציפורניים, או אם תרצו פסי אדום וירוק במקום השחור לבן הקצת משעמם. כאלה שיופיעו בסיוטים הכי גדולים שלי, ושגם ילוו אותי כמה עשרות שנים קדימה.

אולי זה יקרה בסרט הבא של ניקולאס קייג', שכנראה נמצא כבר ממש מעבר לפינה. ככה זה כשמדובר באחד השחקנים העסוקים של תקופתנו, כזה שאי אפשר לשכוח את הפרצוף שלו.