“פו הדוב: דם ודבש” ממשיך לרצוח לנו את הילדות

אי אפשר לדבר על סרט אימה כמו “פו הדוב: דם ודבש” בלי להציג את החשיבות של קלאסיקת הילדים הזו. לכל אחד מאיתנו יש את התכנים שהוא גדל עליהם. יכול מאוד להיות שסדרת ספרי פו הדוב, שעובדו לכמה סרטים וסדרות על ידי דיסני, נמצאת גבוה מאוד ברשימה שלי. מה שכן, אין ספק שהם עדיין רלוונטיים. כמשפחה עם שתי בנות, אנחנו מחזיקים בבית כמה ספרים מסדרת פו הדוב, משחקים במשחקי קופסה עם הדמויות האהובות ורואים מדי פעם תכנים בטלוויזיה.

בשנים האחרונות יצאו כמה סרטים המתייחסים למיתולוגיה סביב הדובון המפורסם ביותר בעולם. כך למשל הכרנו את החיים של הסופר אלן אלכסנדר (א”א) מילן ובני המשפחה שלו, בעיקר הבן כריסטופר רובין (“להתראות כריסטופר רובין”, 2017). בסרט הלייב אקשן מ-2018, “כריסטופר רובין” בכיכובו של יואן מקרגרור, למדנו איך הילד מלא החיים והדמיון הפך להיות איש עסקים אפור, עד שכל החבורה – אתם יודעים, פו הדוב, חזרזיר, ינשוף, ארנב, החמור איה ושאר בעלי החיים מיער מאת האקרים – נכנסו אליהם וצבעו אותם מחדש בכל צבעי הקשת. לכך אפשר להוסיף אינספור גרסאות של הצגות ילדים, האחרונה עלתה בעיר המגורים שלנו ממש בסמוך לעליית סרט האימה “פו הדוב: דם ודבש” שכבר מיועד למבוגרים בלבד. על ההצגה ויתרתי בינתיים, ויכול מאוד להיות שהיה כדאי לדלג על הסרט. כי סרט אימה על פו הדוב נשמע כמו רעיון גרוע, אלא שכאן הביצוע רע אפילו יותר.

קופת BRAVO!

פו הדוב: דם ודבש – כמו הספר, רק עם טוויסט רצחני

“פו הדוב: דם ודבש” (אל תתבלבלו עם “בארץ של דם ודבש”, סרט הביכורים של אנג’לינה ג’ולי כבמאית) מציג שאלה שאף אחד מעולם לא שאל בילדות, והיא מה היה קורה אם פו הדוב וחזרזיר היו הופכים לרוצחים סדרתיים. הרקע לתהליך המפתיע הזה מתואר בסרטון אנימציה קצר – ודי מוצלח – שפותח את הסרט, ומציג עלילה דומה לזו של הסרט “פו הדוב: ההרפתקה הגדולה ביותר” עם טוויסט מדמם. כאן, כשהנער כריסטופר רובין עוזב את יער מאת האקרים כדי ללמוד בקולג’, אין מי שידאג לחיות. החורף מגיע והן מאבדות צלם בעל חיים. בהתחלה הן אוכלות את איה המסכן, ובהמשך בני אדם. כשכריסטופר רובין חוזר ליער כדי להציג אותם למי שתהיה אשתו (בעיקר כדי שלא תחשוב שהוא משוגע ותיפרד ממנו), הם מגלים את האמת על מי שהיו פעם חבריו הטובים. אנחנו מקבלים כמה מהמשפטים המגוחכים שנשמעו על מסך הקולנוע (“פו, אתה חייב לעזור לי. משהו לא בסדר עם חזרזיר. הוא הרג את אשתי”), והגרסה המוזרה של פו הדוב בתור סרט אימה יוצאת לדרך.

בסצנות הבאות, אנחנו פוגשים חבורת בנות שנוסעת להתארח בבקתה הממוקמת בלב יער מאת האקרים, אחרי שאחת מהן עברה חוויה שמערבת גבר סטוקר. בכל אופן, מהר מאוד פו וחזרזיר מגלים שיש כאן טרף קל. בלי לעשות ספוילרים (בעיקר כי אין כאן ממש עלילה קוהרנטית), בשלב מסוים הבנות יירצחו באכזריות, ואלה שלא – יצטרפו למשהו כמו שתי סצנות למסע ההישרדות של כריסטופר רובין. ואז אנחנו מקבלים סצנה אכזרית מלאת פאתוס, בה אחת הדמויות מתאבלת על המוות של מישהי שהכירה בדיוק לפני שתי דקות בצורה מוגזמת, שהיינו מצפים לראות באופרת סבון אחרי 4,400 פרקים משותפים. בסצנת הסיום, אחת הדמות מחליטה כנראה שיש לה משהו אחר לעשות, עוזבת את הפריים והסרט נגמר, די בהפתעה. כמובן שכבר הוכרז על המשך, כי מה לעשות: מדובר בסרט שהצליח לא רע ביחס לתקציב. הוא גרף כ-4 מיליון דולר עבור תקציב של כ-100,000 דולר, שזה הרבה יותר ממה שראוי לסרט ברמתו.

בכל אופן, כדי שתיישרו קו הנה הטריילר של “פו הדוב: דם ודבש”:

Load WordPress Sites in as fast as 37ms!

החדשות הטובות: מותר לעשות סרט אימה על פו הדוב. בערך

כדי להבין למה “פו הדב: דם ודבש” נראה ומרגיש ככה, צריך להבין קצת את עניין זכויות היוצרים. בארצות הברית, למיטב הבנתינו, זכויות היוצרים על ספר מסתיימות לאחר 95 שנה. המשמעות היא שהחל מינואר 2022 הזכויות על הסיפור המקורי של א.א. מילר משנת 1926 עברו לנחלת הכלל, כך שאפשר למעשה לעבד את הספר ולהשתמש בדמויות שבו ללא צורך בקבלת אישור או קרדיט. ואגב, הזכויות על הדמות של טיגר הנמר מהספר המקורי עדיין לא עברו לנחלת הכלל, ככה שאותו לא ראיתם בסרט הזה.

הבעיה היא שעל הייצוג של וולט דיסני לדמויות האלה כן יש זכויות יוצרים מאז הגירסה של ם1966, והזכויות האלה יישמרו בעשורים הבאים. במילים אחרות: ההפקה הייתה חייבת להימנע מכל ייצוג המזכיר את הדמויות שאנחנו מכירים מסרטי ומספרי דיסני, ככה שהחולצה האדומה המסורתית של פו הדוב למשל לא יכולה לבוא בחשבון, וקיבלנו במקום זה מין סרבל שלפחות היה אדום.

איור מהספר המקורי מ-1926. שייך לנחלת הכלל

זה יכול להסביר חלק מהעניין, אבל לא את כולו. הסרט, בגדול, נראה כמו סלאשר גנרי עם שני רוצחים שפשוט שמו על הראש שלהם מסכות של דוב ושל חזיר. יש מקרים שבהם דמות אנושים עם מסכה של חיה יכולה לתרום לסרט, לדוגמה הסצנות הקריפיות עם מסכת הזאב “פיצבאז” בסרטי “קריפ” או מסכות הכלבים ב”אתה הבא בתור”, שהיה ממש לא רע. אבל אם כבר מכינים מסכה, למה לא כזו שמכסה את כל הפנים, ככה שהדמות לא תיראה כמו שחקן שעוטה מסכה בצורה מרושלת, ככה שבחלק מהסצנות רואים את הצוואר שלו ובאחרות לא? כמובן שגם עיצוב דמויות הנבלים מעלה שאלות. פו הדוב נראה יותר כמו סבא טוביה שלנו, בגודל של ויקטור קרולי (מסרטי Hachet החביבים מאוד), שפשוט עוטה מסכה של שרק שנצבעה בחום.

הסרט מעלה הרבה מאוד שאלות, חלקן מתקשרות לפן הקומי שלו אבל בצורה בלתי מכוונת לדעתי. קראתי שהיוצרים הגדירו אותו כקומדיית אימה, אבל הוא לא מפחיד ולא משעשע, אפילו בתור פארודיה. פו וחזרזיר אמורים להיות משהו בין חיה פראית לבין אדם. הם נראים ומתנהגים בעיקר כמו בן אדם עם מסכה, אבל בדמות שלהם יש משהו לא ממש מוסבר: נניח, נחיל הדבורים שפו הדוב שולט עליו (אנימציית מחשב רעה) כאילו היה קנדימן, או הכוח הלא הגיוני שלו. לחזרזיר יש חיבה לשלשלאות, ולמרות שאפשר למצוא לה הסבר הסרט לא ממש עושה את זה. הכול נראה יותר מדי רנדולמלי.באחת הסצנות המרכזיות של הסרט, שני החבר’ה שלנו מחליטים לנהוג עם רכב על ראשה של בחורה אומללה, מה שאומר שכנראה יש מי שמעביר ביער מאת האקרים שיעורי נהיגה לחיות סוררות.

Buy Scary Costumes

החדשות הרעות: פו הדוב דם ודבש מזכיר דבש פג תוקף

“פו הדוב: דם ודבש” צולם ביער אשדאון בבריטניה, המקום שהיווה את ההשראה לחלק גדול מהנופים המופיעים בספרו של א”א מילן. אם ציפיתם לאותנטיות או לאווירה שתחזיר אתכם לימי הילדות, אתם צפויים להתאכזב. הסרט צולם בעשרה ימים בלבד, באפריל 2022, וכפי שהעיד הבמאי רייס פרייק-ווטרפילד – נעשה בחופזה כדי לרכב על גלי ההייפ והוויראליות שהסרט יצר עם ההכרזה עליו, הטריילר והתמונות הראשונות מהסט. הבעיה היא שכנראה מהסיבות האלה, התוצאה מרושלת מאוד, כאילו מישהו בהפקה פעל על פי הגישה של להכות בברזל בעודו חם, לאכול את הדבש כשהוא עוד טרי, או בקיצור: “עזוב, אחי. לא ישימו לב. יאללה, בוא נסיים כבר, העיקר שיהיה לנו סרט אימה על פו הדוב”. ברור שהתקציב המינימלי הוא חלק מהעניין, ומספרים שהוא דווקא גדל קצת אחרי שגילו שיש עניין ויראלי של הסרט. אותו עניין הביא לכך שהסרט הוקרן קצת יותר מאשר יום אחד, כפי שתוכנן תחילה, וגם הגיע למדינות נוספות – כולל ישראל. אבל היה אפשר ליצור כאן מוצר הרבה הרבה יותר מוצלח (בלשון המעטה) עם קצת יותר השקעה, מחשבה, יצירתיות ואולי גם כישרון.

החדשות הטובות הראשונות הן שבניגוד להרבה מאוד סרטים אחרים עם תקציב נמוך, כאן לא נגררנו למחוזות הפאונד פוטג’, הצילום הכאילו חובבני וכדומה. יש כאן כמה שוטים שנראים לא רע בכלל, המצלמה יציבה ויש פה ושם תנועות מצלמה סבירות וזוויות מעניינות. אבל כשמתמקדים בפריים, מבינים שמשהו כאן לא ממש בסדר. הדבר העיקרי הראשון שחסר בסרט הוא תחושת אוריינטציה, כי מדובר באחד הסרטים היותר מבולגנים שאני זוכר מהשנים האחרונות. במהלך הצפייה בסרט, מצאתי את עצמי מנסה להבין בדיוק איפה ומתי הוא אמור להתרחש. האם בשטח היער הפתוח, או במקומות סגורים? ביום או בלילה? ככה למשל הבנתי שרוב ההתרחשויות הן בשעות הלילה כי זה מה שנהוג בסרטי אימה, ובכל זאת נראה שהן צולמו ביום בגלל משהו שנראה כמו קרני השמש שחודרות לפריים. הדבר בולט במיוחד בסצנת הבריכה המביכה, אבל לא רק.

בכלל, עבודת התאורה כאן היא מהפחות מרשימות שראיתי בחיי בקולנוע: וזה לא כולל רק אלפי סרטים, אלא גם את שיעורי הבית של סטודנטים שנחשפתי אליהן במהלך השנים הראשונות בלימודי התואר הראשון. הסרט חשוך מאוד, או בהיר מדי, ולפעמים צריך להתאמץ כדי להבין מה אנחנו רואים בפריים. בחלק גדול מהסצנות מופיע משהו שנראה כמו עשן או אדים. יכול להיות שזה אמור להעיד על קור, או על פעילות על טבעית כלשהי, או פשוט ליצור אווירה קריפית, או שמדובר במכונת עשן שנשארה למישהו בהפקה מהחתונה שלו. באמת שציפיתי בשלב מסוים לראות את פו וחזרזיר יוצאים לריקוד סלואו, כשברקע עשן, בועות סבון ולפידים בוערים.

התחושה היא שאין יד מיומנת שתנווט את התהליך, או אם תרצו: מישהו כאן פשוט ניסה לעגל פינות. הסרט עצמו מאוד קצר (כ-80 דקות בלבד), אבל הוא לוקה מאוד מבחינת הקצב. יש שוטים ארוכים מדי, כאלה קצרים מדי, ואחרים שלא ברור מה תפקידם. עריכת הסאונד כאן היא בעייתית מאוד גם כן, בלשון המעטה. בפן החיובי, ניכר שבאמת היו כאן ניסיונות יצירתיים לעשות משהו שונה. מספרים שהמלחין, אנדרו סקוט בל, יצר מוזיקה באמצעות כלי שמשלב בין כוורת דבורים לכינור (!), או פטיש עץ שמכה בבקבוק מים (!!) ושאר פיתוחים. למרות שהתוספות האלה מקוריות וכן מוסיפות עניין ויצירתיות, קשה לומר שעבודת הסאונד כאן היא מושלמת. יש כמה מקרים בהם הוסיפו לסרט סאונד שנראה כאילו שייך לסרט אחר, ולפעמים עוצמת הקול לא ממש תואמת את המתרחש בסצנה. אני מוכן להישבע שיש שם דמות שלחשה בקול חזק יותר מאשר היא צעקה. האם כל זה קשור להפקה הבהולה של הסרט, לחוסר מקצועיות או לשניהם? אי אפשר לדעת.

פו הדוב: דם ודבש: לא דובים ולא דמויות

על משחק אין יותר מדי מה לדבר כאן, כאשר הוא נע בין בינוני, רע וגרוע מאוד. האמת היא שיש כמה שחקניות שניסו, אבל נראה שלא ממש היה עם מה לעבוד כאן. לאף אחת מהדמויות של “פו הדב: דם ודבש” אין עומק מעבר לאיפיון קצר שאפשר לייחס אליה, שיכול אולי להתאים לתיאור הסטריאוטיפי שלהם בתוכנית ריאליטי (“אמא לשישה ילדים”), אבל לא לסרט באורך מלא. לחלק מהבנות יש שם שחוזר פעם או פעמיים כי ככה אולי נזכור אותן, אחרות אפשר לתאר במילה אחת או שתיים: הייתה שם למשל מישהי עם משקפיים, שכנראה הייתה החכמה שבחבורה. חברה אחרת הייתה עסוקה במשך כל הסרט בצילומי סלפי בביקיני (זו הדמות היחידה בסרט שהיה לה עומק, אבל לא במובן הרגשי-נפשי) וכן הלאה.

גם כשהתסריט מנסה ליצור משהו – למשל, מוקדם מאוד אנחנו לומדים ששתיים מהבנות נמצאות בתחילתה של מערכת יחסים, ושאחת מהן כנראה נלהבת יותר מהשנייה – הנושא הזה לא ממש מוזכר בהמשך הסרט פעם נוספת, ובטח שלא תורם לנו להבין את הדמויות או האופן בו הן מתנהלות. גם עניין הטראומה של מי שאמורה להיות הדמות הראשית די נזנח אחרי שאנחנו רואים בפלאשבק מה בדיוק קרה.

יש דמויות שמשמשות בעיקר על תקן פרשן כושל במשחקי כדורגל, שמעביר לצופה ולדמויות האחרות את מה שרואים בפריים (או במקרה של ספורט: בהילוך החוזר). לדוגמה: “הוא נכנס” כשפו הדוב או חזרזיר – תקראו לי גזען, אבל היו מקרים שהיה לי קצת קשה להבדיל ביניהם – נכנסו לבית, “זה נשמע כמו הנהימות של חזרזיר” כששומעים ברקע את הנהימות של חזרזיר, או “היא ניסתה לירות באקדח ולא הצליחה” כשדמות משנית כלשהי שלא ממש קשורה לכלום ניסתה לירות באקדח ולא הצליחה.

ולא נתחיל לדבר כאן על דמויות שצצות והולכות, כמו אחת מדמויות הנבלים שפשוט נעלמת לקראת הסוף: כלומר, מנסים להרוג אותה, אבל אז הנבל השני הורג את מי שניסה להרוג את הנבל הראשון, אבל אנחנו לא יודעים אם הנבל השני באמת מת או שהוא שרד כי מאז לא רואים אותו. כשקראתי שבמאי הסרט הסביר בראיון שהדמות הזו בעצם לא מתה, הבנתי שוב עד כמה הסרט הזה מרושל. ממתי במאי אמור להסביר את מה שהצופה אמור להבין לבד?

אפשר לראות. רק תיערכו בהתאם

כשהסרט נגמר (כאילו, אני משער שהוא נגמר כי היו כתוביות ואחר כך מסך שחור), קשה לומר שהרגשתי מרומה או מאוכזב. אחרי כל הביקורות, הציונים הנמוכים וההייפ השלילי, ידעתי למה אני נכנס: סרט עם דירוג גולשים של 3.5 מתוך 10 ב-IMDB, או 4% ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes. לא הייתי אומר שכדאי לכם לוותר על הסרט לחלוטין, כי גם אני חוטא בלראות סרטים רעים, ולפעמים אפילו נהנה מזה. בין כל הכשלים יש כאן כמה דקות סבירות, הוא מציע די הרבה Gore והרעיון הבסיסי הוא לא כזה נורא.

מה שכן, הייתי מודאג לגבי האגדות וספרי הילדים הבאים, שעשויים לקבל את טוויסט האימה שלהם. לצד סרט ההמשך המתוכנן של “פו הדוב: דם ודבש” שיכלול כנראה דמויות נוספות מהסיפורים, הבמאי כבר הצהיר שהוא מתכוון ליצור גרסאות אימה של “במבי” ו”פיטר פן”. יכול מאוד להיות שעיבודי האימה האלו יהיו נפוצים יותר כשעוד יצירות קלאסיות יהפכו להיות נחלת הכלל, כך שנזכה לעוד סרטים שיהרסו לנו את הילדות. מישהו יודע מתי זכות הקניין הרוחני של מיקי מאוס וחבורתו מסתיימת?