מראה מראה שעל הדלת, מי הכי מפחיד בסרט? (או: סרטי אימה על מראות)

לפני כמה ימים, זה קרה שוב. הייתי בחדר השירותים, עם דלת סגורה, קצת יותר מדי זמן.  כשקראתי בקול את השם של בחור מסוים חמש פעמים, אשתי התחילה לחשוד. גם הרעשים של דלת ארון התרופות, שנפתחה פעם אחר פעם, לא ממש עזרו. היא נעמדה מחוץ לדלת, דפקה בחוזקה קראה: “הכול בסדר? מה בדיוק אתה עושה שם?”. הרגשתי מבוכה, לא ידעתי בדיוק איך אני אצא מזה. “אממ, אני תכף גומר”, גמגמתי, והתחרטתי ישר על בחירת המילים השגויה. כעבור כמה דקות פתחתי את הדלת, עם מבט תמים. אשתי נכנסה לחדר האמבטיה ומהר מאוד הבינה בדיוק מה קרה. דלת המראה של ארון התרופות הייתה פתוחה, על הארון שמול המראה היה כתוב משהו נורא באותיות הפוכות, והפה שלי היה פעור כאילו הלסת שלי עומדת להיקרע. “שוב אתה מנסה לראות אם השטויות האלה של המראות מסרטי האימה שלך מתרחשים במציאות?” אשתי שאלה. “אממ… כן”, עניתי במבט מבויש, תוך שאני לוקח מגבון ומתחיל לנקות את כל הבלאגן.

טוב, נו. האמת היא שהסיפור שמתואר כאן לא בדיוק קרה, לפחות לא באופן הזה. אבל בכל זאת הוא מבטא את העובדה שסרטי האימה הפכו את המראות לאחד האלמנטים השחוקים ביותר בהם – מה שידוע בתור “Horror Trope”, מונח שמתאר – לרוב בצורה ביקורתית – קלישאות שחוקות של הפחדה שנפוצות בסרטי אימה. אפשר לראות את זה בכמה סרטי אימה על מראות ואפילו בסצנות חקוקות מאוד שהאויב הגדול ביותר בהן הוא אותו פריט זכוכית, שיראה לכם מי הכי מפחיד בעיר. 

הצד המפחיד של המראות

בכל בית תמצאו כמה מראות לפחות, כיאה לאחד הפריטים היותר שימושיים. התקן זה, בעל משטח פנים (לרוב מזכוכית) שמחזיר את קרני האור, משקף את הדמות של האדם המביט בה. אנחנו משתמשים במראה באינספור פעולות, דוגמת הלבשה, איפור, סירוק, גילוח וכן הלאה. 

אז מה בדיוק מסביר את סוד המשיכה הדי מאיים של המראות והנוכחות המרשימה שלהן בסרטי אימה? כמה דברים. קודם כל, מראות מתחברות אצל רבים לבעיות פסיכולוגיות ואישיות נפוצות מאוד של תפיסה עצמית ירודה ודימוי גוף נמוך. המראות אמורות לשקף מציאות – לפחות המראות הסטנדרטיות, ולא אלו שנמצאות במבוכי המראות ובפארקי השעשועים השונים – אבל את חלק מהאנשים זה מפחיד. היא עלולה להזכיר לנו את הפגמים שלנו, למשל המשקל העודף או פגם אחר שהיינו שמחים לשכוח: נניח, חצ’קון שמופיע ממש באמצע הפנים. סרטי אימה, שמשחקים על פחדים יום-יומיים, לוקחים את זה לאקסטרים. בהם אנחנו נראה פעמים רבות את ה”אני” בצורה מעוותת או זדונית במיוחד.

אלמנט הפחד של המראות עשוי להיות קשור למה שאנחנו רואים בהן, או לפעמים מה שלא. התמונה במראה אמורה להיות דומה למציאות, אבל אם משנים בה פריט מסוים – יש חוסר ודאות שעלולה לגרום לפחד. גם כאן, אתם יכולים בטח להצביע על הרבה מאוד דוגמאות מסרטי האימה, בהם הדמות במראה פתאום מתחילה לזוז למרות שאנחנו עומדים, מחייכת אלינו בצורה קריפית וכן הלאה. 

Load WordPress Sites in as fast as 37ms!

חוץ מזה, כשאנחנו עומדים מול המראה יש מאחורינו כמעט תמיד שטח מת, שאם נכניס אליו דמות זדונית כלשהי – כן, גם את זה ראיתם ביותר מדי סרטי אימה – נקבל סצנה עם פוטנציאל להיות מבהילה, או אפילו מפחידה. בכלל, המראות כוללות נראות מוגבלת שעשויה לגרום לדמיון שלנו לפעול שעות נוספות, במיוחד אם  אנחנו מתבוננים בהן בלילה, במקום עם תנאי תאורה בעייתיים או בלוקיישן שהוא מיסודו מפחיד.

מראות מקושרות פעמים רבות עם אמונות שליליות, המפורסמת שבהן היא ששבירה של מראה תגרום לשבע שנים של מזל רע – יחד עם הוצאות לא קטנות על התיקון שלה. יש תפיסות שרואות את המראות כשער לעולמות אחרים, אפילו על טבעיים, דוגמת עולם הרוחות או אפילו הגיהנום. יש שרואים במראות יכולת ניבוי, כמו שראיתם בכמה סצנות בהן דמות עומדת מול המראה, רואה שלבבואה שלה קורה משהו נורא ומגלה מהר מאוד שהגורל שלה דומה.

סרטי אימה על מראות שכדאי לכם לראות (לפחות את הרוב)

בין אם אתם חושבים שבמראות יש ממד מפחיד מסוים, או פשוט נתקלתם באינספור דימויים של מראות בסרטי אימה, כדאי שתכירו כמה מהסרטים שלקחו את זה עד הקיצון – והפכו את המראות לשחקנית העיקרית בסרט. 

מראות (2008)

מראות (2008) - פוסטרבאופן ממש לא מפתיע, הסרט הראשון ברשימה שלנו נקרא “מראות” (2008). בסרט, בבימויו של אלכסנדר אג’א המצוין, קיפר סאת’רלנד מגלם קצין לשעבר ואיש ביטחון בהווה שנתקל במראה שמאפשרת לגורם זדוני לפלוש לחיי המשפחה שלו ולסכן אותם. הסרט הזה בהחלט עושה את העבודה, והדבר שנזכור ממנו כנראה יותר מכל הוא את ה-סצנה המעולה הזו בה אחותו של הגיבור (איימי סמארט… לאן היא נעלמה בשנים האחרונות?) טובלת באמבטיה אחרי שהיא מתבוננת בבבואה שלה במראה. אלא שלהשתקפות יש תוכניות אחרות, שמסתיימות בסצנה אכזרית מאוד שתשמוט לכם את הלסת (סורי, הייתי חייב).

מרחיקי הלכת יוכלו לראות גם את סרט ההמשך הדי בינוני מ-2010.


קנדימן (1992)

קנדימן (1992) - כרזת הסרט

“קנדימן” הוא אחד מסרטי האימה המשובחים של שנות ה-90, שהוליד שני סרטי המשך בינוניים וגם סרט מ-2021, באותו שם, שמהווה בעצם המשך ישיר לסרט הראשון – עם כל מיני תוספות פרוגרסיביות שמתאימות אותו לסוגיות החברתיות של התקופה הנוכחית. הסרט מציג אגדה מקומית, לפיה מי שיעמוד מול המראה ויגיד חמש פעמים את המילה “קנדימן” – יזמן אותו לעולם שלנו וימות זמן קצר לאחר מכן. סטודנטית בשם הלן (וירג’יניה מדסן המעולה), שחוקרת את נושא האגדות האורבניות, נסחפת לסיפור, עושה את המעשה האסור מול המראה שלה. מתחילה סדרת רציחות, והלן מהר מאוד והפכת לחשודה העיקרית בהן.


השער (2014)

השער - פוסטר - סרטי אימה על מראותאני מאוד אוהב את מייק פלאנגן, אחד מבמאי האימה היעילים שפועלים היום. פלאנגן אחראי לסרטים כמו “שקט”, “הסיאנס 2”, “להתעורר מפחד”, “המשחקים של ג’ראלד” ואחרים, וגם לשתיים מסדרות האימה המדוברות של השנים האחרונות: “מי מתגורר בבית היל” המעולה, וסדרת ההמשך שלה, “מי מתגורר בבית בליי” (שהייתה קצת פחות “ספלנדיד”). הוא נכנס לרשימה המכובדת שלנו בזכות מותחן האימה העל טבעי “השער”. במרכז העלילה מראה עתיקת יומין שאחראית לשורה ארוכה של מקרי מוות במשפחה, ושני אחים (קארן גילאן וברנדון טוויסט) שמנסים להוכיח את זה. הסרט הזה היה אפקטיבי מאוד, עם כמה סצנות זכורות, תסריט מהודק ומשחק מצוין של כל המעורבים.


מאחוריך (2020)

מאחוריך - פוסטר

ממשיכים עם סרט קצת פחות מוצלח, כמו שאפשר להסיק מהביקורות שהוא קיבל ומהעובדה שאני לא ממש זוכר ממנו משהו, למרות שראיתי אותו ממש לא מזמן. “מאחוריך” הוא סיפורן של שתי אחריות, שמגיעות לבית דודתן אחרי שאימן מתה. הן מגלות שיש בבית כמה חוקים, אחד מהם הוא לא להיכנס למרתף. כמובן שהן בוחרות להיכנס למרתף, כי אנחנו בסרט אימה, רק כדי לגלות שכל המראות בו הן מוחבאות או מוסתרות. אחת מהן לא תעמוד בסקרנות שלה ותגרום לשחרור שד מרושע מהמראה, או משהו בסגנון. מעבר לתסריט הבעייתי ולביצוע הבינוני, רוב ההפחדות כאן היו די בסיסיות. נו, אתם יכולים לתאר לפי שם הסרט מה הייתה הטכניקה הנפוצה בו.


אל תסתכלי (2018)

עוברים לקנדה, ולסרט שמתבסס על הרעיון של ה”אני מרושע במראה”. מריה (אינדיה אייזלי) היא צעירה שסובלת ממה שניתן לכנות “חיים בעייתיים”: היא די מנודה חברתית, אין לה כמעט חברים, אבא שלה מרוחק ואימה נוטה לדיכאון. יום אחד היא מגלה את הבבואה המרושעת שלה במראה, שמציעה “לתקן אותה”, או ליתר דיוק: להתחלף איתה. מאותו רגע מתחיל מסע נקמה בכל מי שהציק לה, שאולי יזכיר לחלק מכם את “קארי”.


התאום (2009)

התאום - פוסטר (סרטי אימה על מראות)

נתחיל בעובדה מפתיעה: בפוסטר של הסרט “התאום” מופיע במראה גם ילד מרושע למראה. תוכלו לראות אותו עומד ממש ליד הגוף החטוב, בתחתונים וגופייה, של אודט אנאבל (“קלוברפילד”, “האוס”, “סופרגירל”).

הסרט עצמו, כנראה, קצת מוצלח פחות מהפוסטר. צ’ייסי היא צעירה, שסובלת מכמה חלומות מטרידים. היא מגלה שהיא בעצם תאומה, ושאחיה לא שרד את הלידה. הבעיה היא שעכשיו הוא רוצה להגיח לאוויר העולם, והמראה היא יופי של שער כניסה. הסרט כלל כמה הפחדות סבירות, כולל אחת שקשורה לשיתוקי השינה האהובים עלינו, אבל הוא היה מעט מבולגן מדי, בעיקר כתוצאה משילוב ללא ממש מוצלח בין כמה סיפורים ותקופות, או אם תרצו: הטייק המודרני של סיפור הדיבוק היהודי.


סצנות מראה זכורות לטובה

לצד הסרטים שאת חלקם הזכרנו מעלה, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, מראות הן חלק בלתי נפרד מהרבה מאוד סרטי אימה שעוסקים (גם) בנושאים אחרים. אתם יודעים, כל אותן הפחדות די זולות שכבר התרגלנו לראות. אלא שלפעמים יש סצנה שמצליחה להיות מפחידה באמת. יצירת המופת “הניצוץ” של סטנלי קובריק הציגה כמה סצנות מראות מעולות. אנחנו מתכוונים כמובן לסצנת ה-Redrum, לדעת כותב שורות אלה אחת המצמררות שראינו בקולנוע האימה, וגם סצנה נוספת שהראתה לנו למה חשוב מאוד שלא לפתוח עיניים כשמנשקים בחורה סקסית עירומה. החשש, כמובן, הוא שנביט במראה ונגלה שאנחנו בעצם מנהלים רומן עם זקנה מתקפלת בעלת צחוק מטריד (למי זה לא קרה?).

“פולטרגייסט” הוא אחד מסרטי האימה האייקוניים ביותר. גם אם במקרה שלו נראה שמה שקרה מחוץ לסט הוא נורא לא פחות מאשר עלילת הסרט, היו בו כמה סצנות שהפכו לקלאסיקה. סצנת ה-They’re Heeeree”, החניקה של הליצן וכמובן שגם סצנת המראה, בה השדים גורמים למישהו – לפחות בחלום – לקלף את הפנים שלו, כשהצופים רואים את שכבות העור מוסרות בזו אחר זו.

מבוך מראות יכול להיות אלמנט מדליק אפילו יותר, ו”אנחנו” של ג’ורדן פיל עשה את זה מצוין. הסצנה בה אדלייד נכנסת למבוך המראות היא מופת של עשייה קולנועית, בזכות הבימוי אבל גם המשחק המדויק של השחקנית הצעירה. בהמשך הסרט נגלה אולי שלסצנה הזו הייתה משמעות רחבה יותר, אבל עד שזה יקרה נסתפק בסצנה מצוינת.

אז לאן אפשר ללכת מכאן?

האמת היא שחובב האימה הממוצע ייכנס לכוננות כמעט בכל פעם שאנחנו רואים חדר עם מראה, ככה שהפחדות נוסח “דמות סוגרת ארון תרופות ומגלה מאחוריו מישהו” או “דמות מתכופפת כדי לשטוף את הפנים בברז ומגלה כשהיא קמת דמות מפחידה” הן די מיושנות וצפויות. היו כמה סרטים שעשו את זה בצורה מוצלחת, אבל נראה שהיום המפתח הוא פשוט להפוך את הסצנה המאוד צפויה הזו, אפילו קלישאית, לכזו שעושה את העבודה. ראינו למשל את ארי אסטר מצליח להפתיע ב”מידסומר”, בה ראינו את הדמות במראה ממש בתחילת הסצנה, בלי שהיה לנו זמן להתכונן לקראתה. או “קנדימן” המקורי, בו אנחנו מצפים לראות דמות בדלת המראה שנפתחה זה הרגע, אבל במקום זה אנחנו מקבלים יד עם קרס שנכנסת לפריים. ויש עוד המון דוגמאות מוצלחות. דרך נוספת לקבל הפתעה היא לשמור את ההשתקפויות המיוחסות בדרך כלל למראה לאלמנטים אחרים שחפצים יכולים להשתקף בהם, למשל שלוליות מים, עין או קומקום. 

ההפחדה הנפוצה של “ההשתקפות זזה מעצמה” יכולה עדיין לעבוד אם עושים את זה היטב. דרך יעילה להפתיע היא להשתמש באמצעים אחרים המעבירים תמונה כדי שהקונבנציה הזו תתרחש בהם: לדוגמה, מסך מחשב. ראינו את מייק פלאנגן עושה את זה מעולה ב”השער”, עם השילוב של מראות ומצלמות וידאו. או חלון שהדמות מציצה מבעדו, כדי לגלות חלון אחר עם דמות שנראית דומה אבל לא בדיוק (“1408″). או את האח האומלל ב”תורשתי”, שמביט בשעמום בהשתקפות שלו בחלון הכיתה ומגלה שהדמות בעלת המראה המרושע מחייכת אליו. 

הנה סקירה מעולה של טקטיקות האימה השחוקות שמערבות מראה, עם כמה הצעות לפתרון:

במילים אחרות: למרות שמראות הפכו לפריט שחוק מאוד בסרטי אימה, יש שיגידו מאוס, אי אפשר עדיין לסתום את הגולל עליהן. עם קצת יצירתיות, דמיון ומחשבה מחוץ למראה, נקבל אולי סצנות מוצלחות מאוד. ואם זה לא יקרה? פשוט נחזור לסרטי המראות המוצלחים, לסצנות הבלתי נשכחות או לניסיונות שלנו לביים סרט אימה בחדר האמבטיה שלנו.