הבובו מומו: משחק התאבדות מסוכן, או אגדה אורבנית שיצאה מפרופורציה?
זה קורה אחת לכמה שנים. תופעה מסוימת מתפשטת במדיה החברתית, סוחפת אחריה אינספור אנשים (בעיקר צעירים) או אפילו מסכנת את חייהם. שמענו למשל על צעירים שנפגעו בעקבות חיפוש פוקימונים מוזרים במרחב הציבורי במסגרת המשחק "פוקימון גו"; אתגר "הסופרמן" במסגרתו צעירים ניסו "לעוף" באוויר בזמן שחבריהם אמורים לתפוס אותם, אבל למרבה הצער רבים נפלו ונפגעו; ואפילו אתגר שגרם לצעירים בניו יורק לטפס על רכבות נוסעות (!), כמו במשחק Subway Surfers"; או אתגר הלוויתן הכחול מ-2016, שהיה נפוץ בעיקר ברוסיה, ובו המשתתפים נאלצו לעבור משימות שונות של פגיעה עצמית במשך 50 יום, כשהאחרונה היא התאבדות.
כאן בדיוק ההורה שבי, בתור אב לילדה שהצטיידה לאחרונה בטאבלט הראשון שלה, אמור להגיד משהו על הנוער של היום, חשיבות הבקרה על התכנים שהילדים שלנו נחשפים להם ועוד. אבל אני לא כאן בתור הורה, אלא כחלק מאתר שמציג לכם מיתוסים מפחידים מכל רחבי העולם – במיוחד אם מעורבות בזה בובות קריפיות, או מה שזה לא אמור להיות.
בשנת 2018 בערך, העולם היה בטירוף בעקבות הבובה מומו, שהולידה לכאורה גם משחק התאבדות. כמו במקרה של סערת האגו וואגי, שמענו דיווחים על ילדים שנפגעו מבחינה פיזית או נפשית, הורים שמפצירים לעקוב אחר התכנים שהילדים שלנו נחשפים אליהם, ראיונות עם מומחי חינוך שמתארים את הנזקים הפוטנציאליים, וגם התייחסות מסוימת בסרטי האימה.
כמה שנים אחרי, והשאלה שצריכה להישאל היא מה בדיוק היה כאן, האם באמת הבובה מומו הייתה כל כך נוראית, ואיזו השפעה יש לה על החיים של הילדים שלנו בנקודת הזמן הנוכחית?
הכול התחיל בפסל: כך הבובה מומו הגיחה לאוויר העולם
הסיפור של מומו הבובה מתחיל עוד לפני שהיא הפכה לתופעת רשת מטרידה, יש שיגידו משחק התאבדות. מומו הוא בכלל פסל לא מזיק, אבל די משונה, שנראה כאילו יצא ממיתולוגיית האימה. גם כאן אנחנו מקבלים שילוב של בן אנוש עם בעל חיים. הגוף של מומו חציו אישה וחצי ציפור: כלומר, עם שדיים אבל גם טפרים במקום רגליים.
למומו יש פנים מעוותות, עיניים גדולות וחיוך מטריד, שנראה כאילו יצאה מהקטלוג של סרטי "סמייל", "אמת או חובה", או כל יצירת אימה אחרת שהתבססה במידה מסוימת על אנשים שמחייכים בצורה מפחידה לפני שהם עושים משהו נורא לעצמם או לאחרים.
את הפסל, שזכה לשם "אימא ציפור" (Mother Bird), יצר כבר ב-2006 אמן יפני בשם קיסוקה אייסו, ראש חברת אפקטים מיוחדים בשם Link Factory. הפסל היה מיועד לתערוכה של דמויות בנושא אימה. אייסו הושפע בעיקר מהאגדה של אובומה (Ubume), דמות ארסית ומסוכנת של ציפור ארסית שלפי הפולקלור היפני חוטפת ילדים.
אחרי שהפסל הוצג בגלריה בטוקיו, כמה משתמשים דוברי ספרדית מצאו את התמונות והפכו אותן להשראה של אגדה אורבנית, תחילה בספרדית. הם קישרו את הדמות למספר טלפון מסתורי ולהודעות זדוניות, שהקיצוניות שבהן מעודדות ילדים להרוג את עצמם. משם, זה התחיל להתפשט כמו אתגר טיקטוק מטופש. בכל רחבי העולם, קיבלנו דיווחים על כך שילדים ובני נוער הוטרדו בפלטפורמות השונות על ידי משתמש שענה לשם השרירותי "מומו", עם תמונת פרופיל ייצוגית של הדמות המאיימת. אותו משתמש שידל אותם לכאורה לבצע משימות מסוכנות, כמו פגיעות אלימות באחרים, פגיעה עצמית ואפילו התאבדות, אחרת הם יכושפו בצורה נוראית.
האמן עצמו סיפר שקיבל איומים על חייו, וכך גם אמנית אחרת שקושרה בטעות ליצירת הפסל. אייסו הודיע בחגיגיות על כך שבעקבות רגשות האשמה שחש למעשים שנגרמו בעקבות הדמות שיצר, הוא השליך את הפסל לאשפה, במטרה "להסיר את הקללה". "הפסל לא קיים יותר. הוא אף פעם לא היה אמור להימשך", הוא תיאר בראיון לסאן הבריטי. "הפסל היה "רקוב", אז זרקתי אותו. הילדים יכולים להיות בטוחים שמומו מתה. היא לא קיימת יותר, והקללה הוסרה".
"מצד אחד, מומו לא גרם לי דבר מלבד צרות", הוא אמר. "אבל מצד שני, כאמן, אני מלא תחושת הערכה שיצירת האומנות שלי נראתה בכל רחבי העולם".
הזמן הוכיח: המפלצת לא נוראית כל כך
אפשר לומר שנוצרה פאניקה רבתי סביב אתגר ההתאבדות מומו, עם טענות שהתופעה הגיעה לממדים עולמיים, מה שגרם להתערבות של מומחי חינוך ובריאות. במסגרת הפאניקה, פורסם שהתופעה הגיע גם לציבור הילדים הישראלי, למשל דרך פרסומות באפליקציות או בסרטונים מוכרים של פפה פיג, פורטנייט ואחרים. החשש היה מחשיפה לעשרות אלפי ילדים, חלק מהם יפגעו באחרים או ייפגעו. הילדים הרי הם סקרנים מטבעם, ובחודשים שאחרי פרסום הסיפור נתקלנו בלא מעט צעירים ששואלים למשל מה המספר של מומו, אולי כי הם ישמחו לקבל ממנו הודעה בשעות הלילה.
אחת האשמות העיקריות בהפצת המיתוס של מומו היא לא אחרת מאשר קים קרדשאין, ששיתפה בקרב משהו כמו 145 מיליון העוקבים שלה תמונה של מומו, והזהירה את ההורים שביניהם (הערכה: היו שם לא מעט גברים) שקיימים מסרים והודעות של מומו שמוחבאים בתוכן הזמין ביוטיוב, טענה שבאתר סרטוני הווידאו הגדול בעולם שללו. בעיתונות התחילו להתפרסם ידיעות על "ילדים שהתאבדו בגלל אתגר בוואטסאפ", בבתי ספר מסוימים אסרו על ילדים להגיע עם תחפושת של מומו בפורים, מומחים ניסו להסביר את התופעה (או לפחות לפרסם את עצמם), ונראה היה שמומו הולך להשתלט על העולם.
במבט לאחור, ובלי לזלזל כמובן בתופעות שליליות או בסכנות של אתגרי רשת, אפשר לטעון שכנראה מדובר כאן במקרה טיפוסי של אגדה אורבנית אינטרנטית, או אפילו מתיחה, שלא מגיעה לממדים המפלצתיים שהציגו אותה. לפי הדיווחים, מספר התלונות בנושא של משחק מומו היה מצומצם מאוד, ורוב רשויות החוק ברחבי העולם לא הצליחו לאשר שיש אדם שנפגע באופן ישיר מהמשחק. למרות שקשה להיות בטוחים בכך בכל מאת האחוזים, נראה שמדובר בעוד מקרה קלאסי שיצא מפרופורציה. אחת הסיבות היא דיווחים שגויים שפורסמו בתקשורת וברשתות החברתיות ברחבי העולם, או במילים אחרות שמועות או פייק ניוז, במקום מקרים מתועדים. המקרה הזה שוב מוכיח שבעידן המדיה החברתית, אין יותר מדי חשיבות לאמת.
אתגר מומו (או משהו בסגנון) הופך לתופעה תרבותית
למרבה המזל, עדיין לא זכינו לראות סרט אימה שהנבל העיקרי בו הוא מומו, וגם לא כזה שמתאר את הסיפור הדי מוזר שמתרחש כאן: זאת בניגוד למשל לדמות המאיימת של סלנדרמן, אותו יצור רזה וגבוה מאוד עם זרועות ארוכות במיוחד, ראש לבן אך ללא תווי פנים ושיער, שלפי האגדה האורבנית האינטרנטית ("קריפיפסטה") חוטף ילדים ופוגע בהם. סלנדרמן נולד בכלל בפורום אינטרנטי אבל הגיע משם לסרטונים, למשחקי אימה ולסרט איום ונורא בכיכובה של ג'ואי קינג.
רוב הסרטים שניסו לרכב על הוויראליות של מומו היו קצרים, אבל חלקם זכו להצלחה מרשימה, עם מיליוני ולפעמים גם עשרות מיליוני צפיות. הנה למשל סרטון של כשבע דקות, של יוצר סרטי האימה הקצרים Alexanderthetitan, ושזכה עד עכשיו לכ-15 מיליון צפיות. בסרטון רואים בחורה צעירה שנתקלת בדמות של אישה במקלחת, ולאחר מכן בחדר השינה, אבל כשהאישה מסתובבת אנחנו מבינים שהפנים שלה, בטח כבר ניחשתם, הם של מומו. אז נכון שהסרט הזה הוא לא ממש מפחיד ואפילו די מגוחך, לפחות בעיניי (למשל, הסצנה בה מומו מנסה להיכנס דרך הדלת אבל מגיעה איכשהו לארון, כדי לצאת ממנו ואז מהדלת, כדי להיכנס שוב בדלת ולצאת כנראה דרך החלון), אבל כמו האגדה האורבנית – אי אפשר להתווכח עם ויראליות.
רוצים עוד דוגמה, מוזרה אפילו יותר? בבקשה! מצאנו באינטרנט גם סרט אימה קצר יותר (כשלוש וחצי דקות), שעלה לפני פחות משנה והצליח לקבל, משום מה, כ-8.5 מיליון צפיות. בסרטון, אנחנו רואים בחור שרואה משהו שנראה כמו ראש של מומו בבריכה שלו, אבל משום מה מתקשה להוציא אותו. כשהוא הולך להביא את הרשת, הראש המסתורי נעלם, מופיע לשנייה בין העצים וגם, לעזאזל, בתוך אבוב. כל זה שבשביל להוביל אותנו לרגע בו מומו יוצאת מהבריכה, כאילו הייתה סמרה ב"הצלצול", ועושה כמה דברים נוראים לגיבור. באופן אישי חשבתי שהסרט הזה רחוק מלהיות מוצלח אפילו בהשוואה לקודם (בעיקר הייצוג של מומו, שנראה כאן חובבני מדי), אבל מי אני שאתווכח עם כמה מיליוני צופים, שרוכבים על דמות ויראלית?
בחיפוש מהיר ביוטיוב, מצאנו עוד כמה גרסאות של סרטוני מומו קצרים: בליל כל הקדושים, במקלחת, במשחק מחבואים ועוד. אבל נראה שכבר הבנתם את העיקרון, לא? כי מה שמעניין אותנו יותר הוא סרטי אימה באורך מלא, שיהיו מטבע הדברים מושקעים ומשמעותיים יותר.
סרטי אימה על הבובה מומו
בכל זאת, אפשר לסמוך על כך שיהיו סרטי אימה משמעותיים יותר שינסו לרכב על הגל הוויראלי ולהציג דמויות של נבלים שמזכירים מאוד את מומו, גם אם אפשר לספור אותם נכון לעכשיו על אצבעות כף יד אחת. הבעיה היא שלמעט סרט אחר שמתכתב עם הסיפור של מומו אבל לא מציג אותה, הפרויקטים האחרים נמצאים בפיתוח כבר כמה שנים, ולא ברור מתי נזכה לראות אותם על המסך הגדול או הקטן.
החשש הוא שכשהם יעלו, יכול להיות שהמיתולוגיה סביב משחק ההתאבדות מומו תהיה הרבה פחות מרשימה מאשר בנקודת הזמן של כמה שנים אחורנית, ככה שאולי היוצרים פספסו כאן את הרכבת. מצד שני, יכול להיות שנזכה לקבל כאן סרטים ראויים, ולא רק כאלה שנעשו תוך כמה ימים כדי לנצל באזז סביב משהו (כן, אנחנו מתכוונים אליכם, סרטי האימה על פו הדוב ומיקי מאוס).
גרימקאטי (2022)
ב-2022 ראינו את "גרימקאטי" (Grimcutty), סרט אימה בינוני מאוד של Hulu, שמתכתב עם הסיפור של מומו בצורה די ישירה. הסרט עוסק במם אינטרנטי שמזכיר במראה שלו קצת את מומו, גם אם כמובן לא באופן מובהק כי יכול להיות שלמומו שלנו יש זכויות יוצרים. אותה דמות מופיעה בטלפונים של ילדים וגורמת להם לפגוע בהם ובאחרים, כמו למשל אחד הילדים שדוקר את אמו למוות – מה שכמובן יוצר פאניקה בקרב הקהילה. הבעיה היא שהדמות יוצאת מהמסכים ומתחילה לפגוע במי שנחשף אליה. בהתחלה נערה בשם אש (שרה וולפקינד) נתקלת בגרימקאטי גם במציאות, אבל כמובן שמדובר בסרט אימה בו אף אחד לא מאמין לה. עד שהגופות מתחילות להיערם וכו' וכו'.
הסרט, שמוקרן בישראל במסגרת דיסני פלוס, רחוק מלהיות מושלם. יש בו המון פגמים ברמת העלילה וקשה לומר שהוא מפחיד מדי, כולל בעיצוב הבעייתי של הנבל המפלצתי. בכל זאת, עבור חובבים של סרטי אימה שמבוססים על אגדות אורבניות גם כשהם לא טובים (אופס), הוא מהנה מספיק כדי לעבור משהו כמו שעה וחצי.
סרט אימה ללא שם על מומו
ב-2019, פורסם ש-Orion Pictures – חברת ההפקות וההפצה האמריקאית הוותיקה, שאחראית בין השאר לסרטים כמו "שתיקת הכבשים", "אמדאוס", "פלאטון", "רוקד עם זאבים", "שליחות קטלנית" ו"משפחת אדאמס" (מ-1991) – תשתף פעולה עם Vertigo Entertainment של רוי לי והמפיק טאקה איצ'ישה במטרה לפתח סרט אימה המבוסס על מומו. יכול להיות שהשמות האלו לא יגידו לכם יותר מדי, אבל חשוב לזכור ששיתוף הפעולה בין לי ואיצ'ישה הוליד למשל את סרטי "הטינה" ו"הצלצול". לי עצמו גם הפיק את סרטי "זה", מהרווחיים ביותר בתולדות הקולנוע. למרבה הצער, מאז אותו פרסום ראשוני לא קיבלנו יותר מדי מידע חדש על הפרויקט.
Getaway (??)
עוד סרט שנמצא בתהליכי הפקה הוא Getaway, שמושפע גם הוא מאתגר מומו. במרכז העלילה כאן קבוצה של צעירים שמוצאת עצמה מתמודדת עם אירועים מפחידים במהלך השהות שלהם בבקתה מבודדת ביער, בקיץ האחרון שלפני הקיץ – אירועים שקשורים מן הסתם לסיפור שאחד מהם מספר על האגדה האורבנית של מומו ולעובדה שאותם צעירים יתנהגו בטח בצורה מטופשת במיוחד, תוך כדי שהם נעלמים ומתים. הסרט הזה נמצא בשלבים מתקדמים יותר, כי יש כבר במאי (לילטון סטיוארט השני) וקאסט צעיר ולא מוכר במיוחד, שמורכב בעיקר מצעירים ומצעירות עם שמות קצת ארוכים שנראים טוב.
עדיין לא פורסם מתי הסרט יעלה ובאיזו פלטפורמה.
אז מה אפשר ללמוד מהמקרה של מומו?
המקרה של מומו הוא עוד דוגמה לאגדות אינטרנט שקצת יוצאות משליטה, עם מכנה משותף לחלק מהמיתוסים האלה: דמות אנושית מעוותת, הפצה דרך האינטרנט (עם פוטנציאל להפוך ויראלית כמו אש בשדה קוצים) וכמובן שגם קשר לילדים או לנערים, שיכול להיות מזיק. המקרה מראה איך פחדים חברתיים יכולים להתפשט מהר מאוד בעידן הדיגיטלי.
גם אם יכול להיות שהמפלצת כאן לא נוראית כל כך, וההשפעות שלה פחות חריגות ממה שפורסם, זו הזדמנות מצוינת להורים לעקוב אחרי התכנים שהילדים נחשפים אליהם, לדבר איתם על הפעילות באינטרנט והסכנות שלה וליצור אווירה שמעודדת שיתוף. כמובן שכל אותם אמצעי פיקוח והדרכה, כמו התקנת תוכנת סינון תכנים, בקרה על האפליקציות שהילדים מורידים למכשיר שלהם והגבלת זמן המסך יכולים לעזור.
אז בינתיים נראה שהדאגה סביב מומו שככה קצת, לפחות עד שהסרטים המדוברים יגיעו למסך הגדול או הקטן. עד שזה יקרה, אנחנו מחכים כבר לאתגר הבא שישגע את הנוער – בתקווה שהוא יהיה פחות מסוכן, על הנייר או במציאות.
