"המרתף": כי יש סודות שמחליטים (משום מה) להשאיר נעולים | ביקורת

27 בדצמבר 2024 מערכת האתר

עזה קורה לי בלא מעט סרטים שאני רואה: הניסיון להחליט האם בכלל אפשר לקרוא לדבר שצפיתי בו ברגע זה אימה. ככה שבחלק מהמקרים, אני מנסה להחליט כבר במהלך הסרט האם הוא יכול להיכנס לקטגוריה, ובכך לקבל כמובן מקום של כבוד באתר. "המרתף" הציב לי את הדילמה הזו בדיוק. מצד אחד, הסיפור הבסיסי העלילתי שלו נראה כאילו יצא מפס הייצור של סרטי אימה, על זוג צעיר (!) שחווה טראומה (!) ועובר להתגורר בבית חדש (!) עם סוד אפל (!) מאחוריו: דלת של המרתף שפשוט אסור לפתוח (!!). כל סימן קריאה כאן הוא לא מקרי, כי מדובר בקונבנציות שחוקות מאוד של האימה, שראינו באלף ואחת גרסאות אחרות.

מצד שני, הסרט מרגיש הרבה יותר כמו מותחן, יש שיגידו אפילו דרמה עם אלמנטים שונים של מתח. למרות שיש בו סוד אפל, טוויסט שמתגלה לקראת סוף הסרט ואפילו קצת אלימות, הסרט לא בנוי כמו סרט אימה במלוא מובן המילה, הסוד שלו נשאר עמום מדי והתחושה היא של סרט קצת מנומנם, שמתאים הרבה יותר לטלוויזיה (בעיקרון זהו סרט שמיועד לטלוויזיה, למרות שבישראל הוא הוקרן בבתי הקולנוע תקופה קצרה).

השורה התחתונה היא שאיך שלא תגדירו אותו, "המרתף" הוא סרט בינוני מאוד עם הרבה מאוד פוטנציאל מפוספס. זה סרט עם כמה רגעים מעניינים אבל בעיקר קונספט שלא מקבל פיתרון מספק, תרתי משמע, ומשאיר אותנו קצת מאוכזבים. אז למה בכל זאת כדאי לתת לו צ'אנס?

עוד סרט על בית מסתורי ומלא בסודות

האמת היא ש"המרתף" נראה בשלב מסוים כמו סרט אימה – לפחות עד שרואים אותו. הנה למשל הטריילר של הסרט, שבנוי במידה רבה כמו מותחן אימה. אפשר לראות למשל את הקטעים הידועים של זוג שעובר לבית חדש ומתרשם ממנו, משפט שחוק על זה שלבתים יש סודות, דיאלוג רפלקסיבי על סרטי אימה ("בואי נלך לבחור עם הבית הגדול והמפחיד באמצע שום מקום. מה כבר יכול לקרות"?) וגם כמה קונבנציות של סרטים מהסוג הזה, כמו רעש של צעדים בקומה מעל, דלתות חורקות באיטיות, צלולית של אדם שעובר בפריים בדיוק מול המצלמה, משפטים שמתייחסים לציווי שבני הזוג אמורים להפר ("לעולם אל…"), חקירה של העבר המסתורי של הבית ("לפני 25 שנה אשתו של אמט ובתו פשוט נעלמו").

כמובן שיש גם ה-משפט השכיח בסרטים מהסוג הזה, "יש משהו בבית הזה וכו' וכו'", בליווי הדילמה העיקרית: דמות שאומרת ש"חייבים לעזוב", בעוד הדמות השנייה מתלבטת כי יש משהו בחיים האלו שמושך אותה. או כי בינינו, למי יש כוח להתעסק עם הלכלוך, הריח המסריח, העכברים וקורי העכביש שיהיו מן הסתם במרתף שהיה נעול יותר מדי זמן.

יכול להיות שהציפיות לסרט אימה פר אקסלנס קשורות לעובדה שאנחנו מדברים כאן על מרתף, שזוועתונים הרגילו אותנו לכך שהוא מקום מפחיד ועמוס צרות. רק לאחרונה ראינו כמה סרטים שזה הרעיון המרכזי שלהם בדיוק: "המרתף" (The Cellar) מ-2022 עם אלישה קאת'ברט, למשל, הציג משפחה שמגלה שהילדה שלה נעלמה לילה אחד במרתף, בבית עמוס סמלים מוזרים. בקרוב מאוד יגיע למסכים בישראל "באגהד: מרתף האימה" (Baghead), על צעירה שיורשת פאב עם משהו שנראה כמו אישה מפלצתית במרתף שלו. וזה עוד בלי להזכיר הרבה מאוד סצנות מוצלחות בסרטי אימה שהתרחשו במרתפים חשוכים, כמו "פסיכו", "שתיקת הכבשים", "לזמן את הרוע", "ברברי", "זה", "מקום שקט", "תברח", "אימת אמיטוויל" – והרשימה עוד ארוכה.

אבל המרתף הוא לא בדיוק סרט אימה. אם נקודת ההתחלה של העלילה היא משהו כמו "בני זוג שעברו טראומה אישית עוברים להתגורר (בחינם) בבית מסתורי, עם תנאי אחד: אסור להם לפתוח לעולם את דלת המרתף", יכול להיות שהיינו מצפים שסרט אימה יתחיל עם איזו סצנה סתמית שמראה אולי מה קרה בעבר באותו מרתף, סצנה שמסתיימת אולי בשוט של דלת נטרקת ומסך שחור.

בפועל, אנחנו נתקלים בבני זוג שמנסים לבחור משהו לחדר של התינוק המיועד שלהם. שרה (ג'ורדנה ברוסטר, "מהיר ועצבני", "המנסרים מטקסס: ההתחלה", "סיוט בחדר המורים") היא מתמטיקאית, שאומרת לכל אורך הסרט משפטים על מתמטיקה שכנראה מהווים מטאפורה לחיים עצמם. ג'ון (סקוט ספידמן, "הזרים", "מלחמות האופל", "פשעי העתיד") הוא ארכיטקט, שהיה בעבר בזוגיות ומנהל בהווה רומן עם אליסה, הקולגה הסקסית מהמשרד (אדיסון טימלין, "העיירה שהפחידה את סאנדאון", "אוד תומאס", "קליפורניקיישן"). יום אחד שרה מנגנת בפסנתר, ואז מאבדת את ההיריון, ואז שני בני הזוג מחליטים שהם לא יכולים להישאר בבית הזה, ואז מגיעות כתוביות הפתיחה.

בייאושם, בני הזוג מנסים לפתוח פרק חדש בבית חדש, אבל הם לא מצליחים למצוא נכס סביר. עד ם שהם נתקלים באמט (לורנס פישבורן, "מאטריקס", "סיוט בקצה האופק", "ג'ון וויק"), בחור סימפטי מאוד שאפילו לובש סוודר שמבטא את החמימות שלו, או משהו בסגנון. הם משוחחים ושותים יין, עד שאמט מציע להם לישון בבית. כשהם קמים בבוקר הם מגלים שהמארח הנדיב הסתלק מהבית, אבל השאיר להם מכתב עם חוזה, שאומר שהבית שלהם ללא תשלום (!) כל עוד הם יקפידו לא לפתוח את דלת המרתף. אם הם יפתחו את הדלת, החוזה מסתיים באופן מיידי. זה הרגע בו עולים משפטים נוסח "גבינה חינם יש רק במלכודת עכברים", או "אם הנכס הוא זול מדי, כנראה יש בו פאק מסוים. בדוק עם שמאי, תעשה בדק בית או גש רגע לעירייה, אחי".

העסקה אטרקטיבית מדי? כנראה יש כאן בעיה כלשהי. מתוך "המרתף" (באדיבות פורום פילם)

המרתף: סרט אימה, או מלודרמה משפחתית?

התעלומה הגדולה שהסרט מציע, לפחות בנקודת ההתחלה שלו, היא כמובן מה יש בבית הזה, או ליתר דיוק מתחתיו. הבעיה הגדולה היא שהסוגיות האלה מלוות את הסרט לכל אורכו, אבל לא בהכרח מהוות עיקר העלילה. בשלב מסוים נכנסת לתמונה עלילת משנה, סבירה כשלעצמה אבל כזו שנראית כאילו שייכת לסרט אחר, והיא לוקחת חלק גדול מזמן המסך. העלילה הזו קשורה לקולגה הסקסית מהמשרד, שרוצה עדיין את ג'ון, כנראה מכיוון שהוא עדיין שוכב איתה. אנחנו מקבלים סיפור די מוכר על בחור שמתמודד עם פיתוי מהמשרד וגם עובר על הכללים (נכון שזו פאקינג אדיסון טימלין, אבל זו ממש לא סיבה לנהל רומן!), בחורה שרוצה קצת יותר ומנסה אולי להתנקם באותו בחור שקצת מהסס, ואז תעלומה מסוימת שקשורה לאותה בחורה.

בלי ספויילרים, כמובן.

הידעתם? גם סקוט ספידמן נמצא בתמונה הזו. אדיסון טימלין בתור בחורה מפתה ב"המרתף" (באדיבות פורום פילם)

הסרט בעצם מתנהל בכמה מישורים במקביל. יש את הסיפור עם הסוד האפל של הבית, ובעיקר הסקרנות של ג'ון לגלות מה יש בדלת המרתף, בניגוד מוחלט לרצון של אשתו שחוששת שכל מה שהם השיגו (בחינם!) יירד לטימיון אם הם יפרו את החוזה: אם ראיתם סרטי אימה על בתים רדופים או כאלו עם סוד מסתורי, אתם תזהו את רוב האלמנטים.

במקביל יש תעלומה מסוימת שקשורה לג'ון, שמפחד שאשתו תגלה את הסוד האפל שלו, שמזכירה במובן מסוים סרטים מז'אנר אחר, כמו "נעלמת" או "חיזור גורלי". שני הסיפורים האלו מתנהלים במקביל אבל לא בדיוק מתחברים בצורה הרמונית, למרות שיש טוויסט שאמור לעשות את זה. בסופו של דבר הסרט מסתיים כשחלק גדול מהשאלות ששאלנו לגבי התעלומה הראשונה במשך כשעה וחצי נשארו סגורות, ושהטוויסט של התעלומה השנייה נע בין מפתיע, צפוי מדי ולא ממש הגיוני מבחינה עלילתית.

בלי ספויילרים, כמובן.

כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות. סקוט ספידמן וג'ורדה ברוסטר ב"המרתף" (באדיבות פורום פילם)

"המרתף" הוא סרט סביר, אבל נטול ריגושים. התחושה היא שיש בו קונספט מדליק ורעיון נחמד, שפשוט לא החליטו מה לעשות איתו ולאיזה כיוון לקחת את הסרט. הבימוי של ווהן סטיין ("טרמינל", "היורשת", "אויב בדלת") סביר, אבל קצת שגרתי מדי. לדעתי השימוש של הבמאי בלוקיישן ובאמצעים שעומדים לרשותו כדי לבנות את אווירת המסתורין, למשל תאורה, היה רחוק מלפרוץ גבולות או לעלות את הדרגה של הסרט. הסרט אמנם זכה לדירוג "R", אבל כמו בהרבה מקרים בשנים האחרונות – לדוגמה, "בינה ללא גבולות" של מייגן פוקס שכתבנו עליו לא מזמן – זה "R" מפוספס. הסרט הולך יותר מדי בין הטיפות מבחינת האימה שבו, האלימות וגם המיניות, שקיימים כולם אבל במידות מדודות מדי, בטח מנקודת המבט של חובבי סרטי אימה.

התסריט של סם סקוט ולורי אוונס טיילור ("Bed Rest" עם מליסה באררה, וגם הסרט החדש של "יעד סופי" שיגיע בקרוב) כולל כמה נקודות יפות, אבל יותר מדי פספוסים. הדיאלוגים הם פושרים בחלקם, והתסריט משתמש בקצת יותר מדי סימבוליזם מכדי לתת קרדיט לצופה. כמו הקטע בו אמט החביב עד מאוד מסביר שהמקצועות המנוגדים של בני הזוג אמורים להסביר חלק מההתנהגות שלהם או את הקונפליקטים שיצוצו ביניהם, גם בקשר לשאלת פתיחת הדלת. הבית והסודות שלו משולים לסודות של אנשים, ככה שלא בטוח שצריך באמת לפתוח את הדלת כדי ללמוד משהו – ומכאן שהסוד שהיינו מצפים שיעמוד אולי במרכז העלילה הופך כמעט להיות כמו "מקגאפין", כלומר חלק בעלילה שמקדם אותה ומניע את הגיבורים, אבל פחות רלוונטי לסיפור כשלעצמו.

מעט מדי, מבוזבז מדי. לורנס פישבורן ב"המרתף" (באדיבות פורום פילם)

לעזאזל, אפילו כשהמאהבת הסקסית מדברת על דלת המרתף ואומרת משפט כמו "אני חושבת שאתה רוצה להסתכל. אני חושבת שאתה לא יכול להתאפק", אנחנו מבינים שהיא בעצם מדברת על עצמה.

מטאפורה ל…משהו. אבל לא המשהו הנכון

הסרט מעלה כמה רעיונות מעניינים שקשורים לסקרנות האנושית, להדחקה ולרצון שלנו להימנע מכל מה שעלול לסכן את ההווה האופטימי שלנו, אבל חסר עומק או רגש. על פניו, השימוש של הבמאי בלוקיישן המצומצם מאוד של הסרט הוא מעניין, כי הוא מציג את הפער בין האידיאל החיובי (הקומה העליונה עם חדר הילדים, סביב הרצון של בני הזוג להביא ילד) לבין המסתורין, ההדחקות והסודות השליליים (המרתף שנמצא מתחת לבית). הבעיה היא שברמת האווירה והמשמוע רוב הסרט מתרחש בקומת הביניים, המציאות, הבסיס, והגיחות לחלקים האחרים די סתמיות. לא תמצאו כאן כמובן ניצול מבריק של הלוקיישן כמו שאלפרד היצ'קוק עשה למשל ב"פסיכו", שם החלקים השונים במוטל המבודד מבטאים לפי הניתוח הפסיכואנליטי המפורסם את שלושת חלקי הנפש לפי פרויד: האגו, הסופר אגו והאיד.

במקום זה, נראה ש"המרתף" יותר הולך לכיוון של ביקורת על החיים המודרניים בארצות הברית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. לכאורה בני הזוג הם התגשמות של החלום האמריקאי: צעירים, יפים, מאוהבים, בעלי מקצועות מכובדים, אבל מתחת לפני השטח המצב רחוק מלהיות מושלם, כי הם לא מצליחים להקים משפחה, האישה לא מגשימה את עצמה, הבעל רועה בשדות זרים ונאלץ להתמודד עם ההשלכות, בחיים הפרטיים ובעבודה שלו גם יחד. אמט תוהה למה הם בוחרים לגור בפרברים ולא בעיר הגדולה, בני הזוג מסבירים אבל אנחנו מבינים שלבחירה הזו יש גם מחיר: לא תמצאו כאן יצירת אימה מופתית על החיים בפרברים נוסח סטיבן קינג, אבל כן קצת מחשבות על בדידות ופרנויה. הסרט מראה שאי אפשר באמת לקבל חופש מוחלט, אפילו במצב האופטימלי בו מקבלים את הנכס הגדול ביותר שלנו ללא תשלום.

אהה, כמעט שכחתי: כמיטב המסורת השנים האחרונות, יש כאן התייחסות נרחבת לסוגיית ה-Me-Too, עם הסיפור המוכר של הגרסה של הגבר מול האישה, הגבול הקיים בין רומן להטרדה מינית, וכן הלאה. אבל הנושא הזה דובר מספיק, והסרט לא מספק יותר מדי תובנות חדשות בנושא, אז נסתפק בכך בינתיים.

סרט אחד, יותר מדי כיווני מחשבה. ג'ורדנה ברוסטר וסקוט ספידמן ב"המרתף" (באדיבות פורום פילם)

השחקנים עשו לרוב עבודה טובה, גם אם אפשר לצפות לתפקידים קצת יותר מאתגרים לחלקם (לורנס פישבורן, למשל, מתבזבז כאן לגמרי כי הנוכחות שלו בהחלט מרשימה מאוד בכמה דקות מסך שיש לו). יש כימיה מספקת בין בני הזוג, למרות שהדמות של שרה כמעט לא מפותחת מחוץ לפריזמה של ההריון והרצון להביא ילד לאוויר העולם. אנחנו מקבלים בעיקר מונולוגים שלה מדברת בפני קהל (סטודנטים, כנראה) על מתמטיקה, וכמה קטעים בהם היא מנגנת בפסנתר בחדר ריק, וזהו בעצם. הדמות של ג'ון הרבה יותר מפותחת ומעניינת, גם כי אנחנו רואים ייצוג שלו שחורג מ"מישהו שרוצה להביא תינוק", ואפשר להרגיש את המתח המיני בינו לבין אותה אליסה, שגם היא דמות עם פוטנציאל להיות מעניינת הרבה יותר.

השורה התחתונה היא שלא משנה לאיזו קטגוריה נכניס את "המרתף", מדובר בסרט שגרתי עם רעיון מעניין שקצת הלך לאיבוד כי הוא לא החליט לאיזה כיוון הוא הולך, מה התהליך הרגשי שאנחנו אמורים לעבור בדרך ואילו מסרים אנחנו אמורים לקבל.

בתור תעלומת מסתורין, עם אלמנטים שנראים על הנייר כאילו יצאו מתוך סרט על רוחות ובתים רדופים, אנחנו כמעט לא מקבלים תמורה לאגרה – גם מכיוון שהפתרון שמציעים לנו הוא מאוד מאוד חלקי. החלק השני, דרמת מתח רומנטית עם תעלומה בלשית, קצת יותר מרשים ומפותח. החיבור בין שני החלקים, כאמור, רחוק מלהיות מושלם – גם מכיוון שהפתרון שמציעים לנו הוא לא הכי משכנע.

אנחנו מקבלים סרט שהוא איטי, שגרתי ומבולגן מדי, שכאילו נזהר לא להיות קיצוני. בצד החיובי, הסרט מבוסס על רעיון מעניין ומצריך להיות מהנה לפרקים. סרט שמתאים בעיקר לרגעים בהם אתם רוצים לראות משהו בלי להתחייב אליו.