ביגפוט: המיתוס, התעלומה והאמת מאחורי היצור המסתורי שחי ביערות
לפני כמה ימים, ישבתי עם אשתי לראות את "הזירה", השעשועון ב"כאן 11" במסגרתו אנשים מתחרים ביניהם בקטגוריות מוגדרות, לרוב סביב זיהוי מהיר של תמונות ודימויים. כשהתחיל דו קרב בנושא "יצורים ומפלצות", הרשיתי לעצמי להזדקף בספה, מוכן להשוויץ בפני אשתי על הידע הרחב שלי ביצורים מוזרים ומפחידים מהפולקלור, מסרטי אימה ומהספרות. ואז זה קרה: הופיעה תמונה של ביגפוט, אותו יצור דמיוני ענק עם טביעת רגל ענקית. המתמודד ענה בלי היסוס "יטי" – כלומר איש השלג המתועב. לתדהמתי ולהפתעת המתמודד ממול, הפקת התוכנית אישרה את התשובה. "מה זה הדבר הזה? זו שערורייה! הם לא יודעים מה ההבדל בין ביגפוט ליטי?", צרחתי בפני אשתי, ומלמלתי משהו על "גזענות נגד מפלצות מיתולוגיות עם רגליים גדולות".
האמת היא שהיוצרים של "הזירה" כנראה לא לבד. באחד היצורים המוכרים ביותר בפולקלור ובתרבות הפופולרית האמריקאית: הוא מככב בסיפורי ובסרטי אימה (לרוב בי מוביז באיכות בעייתית), בפרקי טלוויזיה, בסדרות דוקומנטריות ואפילו בקומדיות, כמו "איך פגשתי את אמא?" שם מרשל מקבל את הכינוי הזה בתור גנאי. ובכל זאת, מעטים באמת יודעים מה עומד מאחוריו, או אפילו מה ההבדל בינו לבין איש השלג המתועב.
אולי דווקא בגלל זה ביגפוט כל כך מעניין. הוא נמצא איפשהו בין פולקלור, תעלומה, מתיחות ותרבות פופולרית. עשרות אלפי אנשים בארצות הברית עדיין מאמינים שהוא קיים, למרות שמעולם לא נמצאה גופה או ראיה מדעית חד משמעית לקיומו. במסגרת הניסיון שלנו להציג לכם יצורים מיתולוגיים מפחידים, הכנו סקירה מקיפה על ביגפוט: אז מאיפה הוא הגיע, מה באמת עומד מאחורי הסיפורים המפורסמים עליו, ואיך הפך אדם־קוף מסתורי לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הטבע הפראי של אמריקה?
מי זה ביגפוט?
ביגפוט ("כף רגל גדולה"), הידוע גם כסאסקוואץ' (Sasquatch), הוא יצור דמוי אדם או קוף ענק, שלפי המסורת חי ביערות צפון-מערב ארצות הברית ובדרום־מערב קנדה. הוא מתואר כיצור גבוה מאוד, בעל גוף חזק, הולך על שתיים ומכוסה בשיער. הסימן המזוהה ביותר שלו, שהעניק לו גם את הכינוי השגור, הוא טביעות הרגל הענקיות שהוא כביכול משאיר אחריו.
השמות של הייצור – "ביגפוט" ו"סאסקוואץ'" – מגיעים ממקורות שונים. "ביגפוט" הוא כינוי מודרני יחסית, שנכנס לתודעה הציבורית ב־1958 בעקבות כתבות על טביעות ענק שהתגלו באתר עבודה בצפון קליפורניה. "סאסקוואץ'" הוא שם ותיק בהרבה. המילה קשורה למסורות של עמי הילידים באזור קולומביה הבריטית, ובמיוחד למילה sásq'ets בשפות ההלקומלם. בשנות ה־20 של המאה הקודמת העיתונאי ג'יי. וו. ברנס פרסם סיפורים על אנשי פרא ויצורי יער שעליהם שמע מקהילות ילידיות, וסייע להפוך את השם Sasquatch למונח מוכר באנגלית.
חשוב להדגיש שהיצורים במסורות הילידיות אינם בהכרח "מפלצות" במובן המודרני. הם קשורים לפולקלור ולמסורות רוחניות מורכבות יותר, והחיבור שלהם לדמות המערבית של "חיה לא מזוהה" התפתח בהמשך.
איך נראה ביגפוט?
התיאור המוכר כיום הוא של יצור בגובה של 2.1 עד 2.7 מטרים, ולפי חלק מהעדויות גם יותר. הוא בנוי כמו שחקן פוטבול על סטרואידים: כתפיים רחבות במיוחד, חזה עבה וגוף חזק. משקלו מוערך בדרך כלל בין 200 ל-400 קילוגרם. זו הערכה בלבד, כמובן, כי איש לא הצליח לשקול אותו.
הפנים והראש
הראש של ביגפוט גדול, ולפי חלק מהתיאורים נראה כאילו הוא יושב ישירות על הכתפיים כמעט בלי צוואר. רבים מתארים בליטה מחודדת בקודקוד, שמזכירה את זו של גורילות זכריות. הפנים שטוחות יחסית, עם גבות בולטות, אף רחב ועיניים גדולות וכהות.
לפי כמה עדויות הפנים עצמן מכוסות בשיער קצר יותר מאשר שאר הגוף, ולעיתים נראה בהן עור כהה. תיאור נפוץ נוסף הוא עיניים שמחזירות אור בלילה, בגוון אדום או כתום.
הגוף והתנועה
הזרועות ארוכות מאוד, ובחלק מהתיאורים הן מגיעות עד הברכיים. הידיים דומות לידי אדם, אבל גדולות בהרבה. השיער כהה בדרך כלל: שחור, חום או אדמדם, אם כי יש דיווחים על גוונים אפורים ובהירים. לעיתים מתוארת שכבת שיער ארוכה שמדלדלת מהזרועות ותנועתה מורגשת בהליכה.
מי שראה את הסרט של פטרסון-גימלין זוכר את ההליכה הייחודית: צעדים ארוכים, ברכיים מעט כפופות, וזרועות שמתנדנדות בחופשיות. ההליכה הזו היא אחד הפרטים שנחקרו הכי הרבה, כי היא נראית טבעית ולא כמו אדם בתחפושת. הסקפטיים עונים שאפשר ללמוד ללכת כך.
טביעות הרגל
זה המקום שבו הכל התחיל, ולכן הוא ראוי לפירוט. הטביעות המפורסמות באורך 40 עד 60 סנטימטרים, כלומר פי שניים ויותר מכף רגל של אדם בוגר, ורוחבן כ-18 סנטימטרים. יש בהן חמש אצבעות, עקב רחב וקשת נמוכה. חוקרים חובבים טוענים שבחלק מהן ניתן לזהות קמטים בעור ("דרמטוגליפים"), והם רואים בכך הוכחה שהן אמיתיות. מי שמפקפק מזכיר שאפשר לזייף גם אותם.
הריח והקול
אי אפשר לדבר על ביגפוט בלי הריח. מדברים על ריחות לא נעימים, שמזכירים ריקבון, בשר מעופש, דג רקוב ושאר ניחוחות מפתים. חלקם מספרים שהריח הגיע לפני שראו משהו. זה הופך אותו לסימן אזהרה מקדים בסיפורי המחנאים.
גם הקולות הם חלק מהתמונה. הקבוצות שחוקרות את התופעה מדברות על "יללות" ארוכות ומתמשכות, נקישות עץ בעץ, ואפילו קול שנשמע כמו שיחה בשפה לא מובנת. בהקלטות מסוימות נשמע משהו שדומה לצחוק.
נקודה חשובה שהמאמינים והספקנים מסכימים עליה: התיאורים לא עקביים. יש עדים שמדברים על יצור בעל קרניים, אחרים על מבנה כמעט אנושי, ובפלורידה מתארים את ה"סקאנק אייפ" כיצור נמוך ומסריח במיוחד. אלה שאינם מאמינים רואים בהבדלים האלה עדות לכך שכל עד רואה את מה שהוא מצפה לראות. המאמינים טוענים שמדובר בסוגים שונים של יצורים.
כתוצאה מכל אלה, אפשר אולי להבין את הבלבול בין ביגפוט לבין יטי. מדובר בשתי מפלצות שעירות עם כף רגל ענקית, אבל מדובר בפועל בשתי מיתולוגיות שונות לחלוטין. ביגפוט קשור ליערות צפון אמריקה, בעוד היטי קשור להרי ההימלאיה, לנפאל ולטיבט. ביגפוט מתואר בדרך כלל כבעל פרווה כהה, בעוד שהיטי מופיע לעיתים קרובות בצבע לבן או אפור. תרבות הפופ אמנם ערבבה בין השניים לא מעט, וכנראה שגם כותבי השאלות בשעשועוני טריוויה, אבל המקורות ההיסטוריים והגאוגרפיים שלהם שונים.
ההיסטוריה האכזרית (והמומצאת) של ביגפוט
מבחינת המדע, אין ראיה משכנעת לקיומו של ביגפוט. ההסברים המקובלים למקרים המיוחסים לביגפוט כוללים זיהוי מוטעה של בעלי חיים, במיוחד דובים, מתיחות וסיפורי פולקלור שהתפתחו במשך השנים. הסיפורים על יצורים דמויי־אדם ביערות צפון אמריקה קדומים בהרבה מהמונח "ביגפוט", אבל כמה אירועים הפכו עם השנים לחלק המרכזי של המיתולוגיה.
אחד התיאורים המוקדמים הוא של החוקר והסוחר דייוויד תומפסון, שמצא ב־1811 עקבות גדולות בשלג באזור הרי הרוקי בקנדה. העקבות היו מעט מוזרות: ארבע אצבעות בלבד, אורך של כ-35 ס"מ ורוחב של כ-20 ס"מ. תומפסון לא טען שראה ביגפוט, ואפילו חשב שמדובר כנראה בבעל חיים מוכר, כמו דוב. עם זאת, התיעוד שלו הפך בדיעבד לאחת הדוגמאות המוקדמות לעקבות מסתוריות שיוחסו ליצור.
ב־1884 הופיע בקולומביה הבריטית סיפור על יצור דמוי־קוף בשם "ג'אקו", שלכאורה נלכד בידי עובדי רכבת. הם הבחינו בו לאורך הנהר פרייזר ועצרו את הרכבת כדי לרדוף אחריו, עד שבסופו של דבר מצאו אותו ליד הרי הרוקי ולכדו אותו. הוא תואר כיצור קטן יחסית, בגובה של כ־1.40 מטר ובמשקל של כ-57 ק"ג. הוא מזכיר במראה שלו גורילה, בין השאר מכיוון שכל הגוף שלו (למעט אולי כפות הידיים והרגליים) היה עמוס בשיער באורך של כמה סנטימטרים. תיארו שהיה לו כוח גדול יותר מיצור אנושי, בין השאר מכיוון שהיה יכול לכופף בקלות ענף עץ עבה. הסיפור הפך עם השנים לאגדה מפורסמת, אבל אין ראיה שהיצור אכן היה קיים, והוא נחשב כיום בעיני חוקרים רבים למתיחה או לסיפור עיתונאי שהשתבש.
ב-1910 היו שייחסו לביגפוט מקרה רצח מזוויע של שני כורים, שנמצאו ללא ראשיהם בעמק בקנדה. למרות ששמו של העמק שונה לעמק "Headless" ("חסר ראש"), לא הייתה הוכחה שמדובר ביצור כלשהו ולא במעשה ידי אדם. מקרה מפורסם אחר התרחש ב־1924 באזור הר סנט הלנס במדינת וושינגטון, במקום שנודע כיום בתור "קניון הקופים" (Ape Canyon). קבוצת כורים טענה שיצורים גדולים תקפו את הבקתה שלהם בלילה והשליכו לעברה אבנים, במה שנראה כסצנה מתוך סרט מפלצות קלאסי. המקרה הפך לאחד מסיפורי המקור המרכזיים של הסאסקוואץ', גם אם כאן אין ראיה פיזית שאפשרה לקבוע מה באמת התרחש. זה לא היה הסיפור היחידי על מפלצות דמויות אדם ענקי, או קוף, שזורקות אבנים על מבנים משל היו בני נוער עבריינים משועממים בחופשת הקיץ שלהם.
באותה שנה סיפר מחפש זהב קנדי בשם אלברט אוסטמן כי נחטף על ידי משפחת סאסקוואץ' והוחזק אצלם במשך כמה ימים. הסיפור מעניין במיוחד משום שבמקום לתאר את ביגפוט כחיה בודדה, הוא מציג משפחה שלמה של יצורים, שלמרבה המזל היו צמחוניים – מה שהציל לכאורה את חייו. אוסטמן סיפר את הסיפור רק שנים מאוחר יותר, במחשבה שייראו אותו כמשוגע. כמו רבות מעדויות הביגפוט, גם הסיפור הזה נותר בלתי ניתן לאימות.
אחת הנקודות החשובות ביותר בהתפתחות המיתוס של ביגפוט הגיעה ב־1958. נהג דחפור בשם ג'רי קרו מצא טביעות רגליים ענקיות סביב ציוד העבודה באתר בנייה בבלוף קריק שבקליפורניה. העיתון המקומי Humboldt Times פרסם כתבה על התגלית והשתמש במונח "Bigfoot", כלומר "רגל גדולה". הסיפור התפשט במהירות מעבר לאזור. שנים רבות לאחר מכן, ב־2002, לאחר מותו של ריי וולאס, חשפה משפחתו אוסף של כפות רגליים מעץ וטענה שהוא השתמש בהן כדי לזייף את העקבות. החשיפה הטילה צל כבד על אחת מאבני היסוד של המיתוס, אף שהיא אינה מסבירה בהכרח את כל דיווחי העקבות האחרים.
חלק גדול מהדימוי המודרני של ביגפוט מגיע דווקא מסרט אחד. ב־1967 צילמו רוג'ר פטרסון ובוב גימלין בקליפורניה דמות גדולה ושעירה ההולכת על שתיים. הסרט, שאורכו פחות מדקה, הפך לאחד התיעודים המפורסמים והשנויים במחלוקת ביותר של ביגפוט, והדמות קיבלה את הכינוי "פטי".
לאורך השנים הופיעו כמה טענות שלפיהן מדובר באדם בתחפושת, ובהן טענתו של בוב היירונימוס כי הוא עצמו היה בתוך החליפה. מנגד, תומכי הסרט ממשיכים לטעון שמדובר בתיעוד אמיתי. כך או כך, אין ספק שהצללית של פטי הפכה במידה רבה לדימוי החזותי של ביגפוט בתרבות הפופולרית. הסרט הצליח במקום שבו שום עדות קודמת לא הצליחה: הוא העניק לביגפוט מראה קבוע. הצללית של פטי הפכה למעשה לביגפוט שאנחנו מכירים כיום.
איפה ביגפוט חי ומה הוא עושה?
אזור המחיה הקלאסי של ביגפוט הוא צפון־מערב ארצות הברית ומערב קנדה, במיוחד וושינגטון, אורגון, צפון קליפורניה וקולומביה הבריטית. עם זאת, דיווחים על יצורים דומים קיימים באזורים רבים אחרים. בפלורידה, למשל, יש מסורת מקומית של "Skunk Ape" – יצור דמוי ביגפוט שמיוחס בעיקר לאזורי הביצות והיערות של המדינה.
לפי העדויות, ביגפוט הוא בדרך כלל יצור ביישן, פעיל בעיקר בלילה וניזון מפירות, שורשים, דגים ובעלי חיים קטנים. יש אנשים שטוענים שהוא מתקשר באמצעות קולות, נקישות בעצים ואפילו זריקת אבנים. חלק מחובבי התופעה מאמינים שהוא בונה מבנים מענפים ואף משאיר "סימנים" מכוונים ביער.
אחת ההשערות המפורסמות גורסת שביגפוט הוא צאצא של Gigantopithecus, קוף ענק שחי באסיה. אבל אין מאובנים של יצור כזה בצפון אמריקה ואין מסלול אבולוציוני מוכח שמחבר אותו לביגפוט. זו אחת הבעיות המרכזיות של התיאוריה, אם נשארים בשדה המשחק המדעי: אם ביגפוט הוא בעל חיים גדול שקיימת ממנו אוכלוסייה יציבה, היינו מצפים למצוא עצמות, שיניים, גופה או לפחות ראיות גנטיות ברורות. עד היום זה לא קרה, ואין בעצם אף שלד או גופה של משהו שמזכיר את ביגפוט.
הייצוג התרבותי של ביגפוט
ביגפוט הופיע בעשרות סרטים לאורך השנים, אבל כמה מהם חשובים במיוחד משום שהם לא רק השתמשו בדמות – אלא גם עזרו לעצב את האופן שבו הקולנוע והקהל תופסים אותה.
הנה חלק מסרטי הביגפוט המרכזיים (או הגרועים) שהופיעו במהלך השנים:
האגדה של בוגי קריק (1972)
"האגדה של בוגי קריק" (The Legend of Boggy Creek) הוא כנראה נקודת הפתיחה החשובה ביותר בהתפתחות המיתוס של ביגפוט. הסרט של צ'רלס בי. פירס מבוסס על מקרה אמיתי כביכול ומציג עדויות של תושבים מקומיים בעיירה הקטנה פוק (Fouke) שבמדינת ארקנסו. זהו סרט בסגנון דוקו-דרמה / מוקומנטרי (Docudrama): הבמאי שילב ראיונות אמיתיים עם תושבי העיירה (רבים מהם שיחקו את עצמם בסרט) לצד שחזורים קולנועיים דרמטיים ומפחידים של המפגשים עם היצור. במידה מסוימת, סגנון זה הקדים בזמן רב סרטים כמו "פרויקט המכשפה מבלייר"
למרות התקציב הנמוך, שעמד לפי הדיווחים על כ-160,000 דולר בלבד, הסרט זכה להצלחה מסחררת בקופות ובבתי הקולנוע מסוג "דרייב-אין". הכניס מעל 20 מיליון דולר (מה שהפך אותו לאחד הסרטים הרווחיים ביותר של שנת 1972 ביחס לעלותו). הסרט תרם רבות לצמיחת העניין הציבורי בקריפטוזואולוגיה (חקר חיות מיתולוגיות ומסתוריות שלא הוכחו מדעית) והפך את העיירה פוק למוקד תיירות עבור חובבי מפלצות עד היום. בעקבותיו הופקו גם מספר סרטי המשך לאורך השנים.
היצור מהאגם השחור (1976)
"היצור מהאגם השחור" (Creature from Black Lake) הוא סרט אימה עצמאי משנת 1976 בבימויו של ג'וי נ. האוק ג'וניור, אשר נוצר בבירור כדי לרכוב על גל ההצלחה המטורף של "האגדה של בוגי קריק" והפך בעצמו לחלק בלתי נפרד מתרבות סרטי הביגפוט של שנות ה-70. עלילת הסרט עוקבת אחר שני סטודנטים לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת שיקגו, המגיעים לאזור הביצות בגבול לואיזיאנה-ארקנסו כדי לחקור דיווחים על יצור מסתורי, רצחני ודמוי סאסקואץ'.
בניגוד לסגנון הפסאודו-דוקומנטרי של קודמו, הסרט בנוי כעלילה קולנועית מסורתית ונהנה מהופעות של שחקני אופי הוליוודיים מוכרים כמו ג'ק אלאם ודאב טיילור, לצד עבודת צילום אווירתית ומותחת במיוחד של הצלם האגדי דין קאנדי (שזמן קצר לאחר מכן פרץ עם צילום הסרט "ליל המסכות"). הסרט, ששילב מתח אפל בביצות המבודדות לצד רגעים קומיים, הציג מפגשים ליליים מורטי עצבים עם המפלצת והפך לאחד מסרטי המפלצות האהובים והזכורים ביותר בבתי קולנוע מסוג "דרייב-אין" באותה תקופה.
החיפוש אחר ביגפוט (1976)
חיית השלג (1977)
"חיית השלג" (Snowbeast) כבר מעביר את ביגפוט לעולם מוסכמות האימה ההוליוודיות והופך אותו למפלצת קולנועית במלוא מובן המילה. סרט זה, שהופק במקור עבור הטלוויזיה, מתרחש באתר סקי פופולרי בקולורדו שבו יצור לבן ושעיר מתחיל לטבוח בנופשים, בעוד הנהלת האתר מנסה להשתיק את האירועים מחשש שהבהלה תהרוס את עונת התיירות והכלכלה המקומית. המבנה העלילתי של הסרט מושפע עמוקות מההצלחה הפנומנלית של "מלתעות" (Jaws) שיצא שנתיים קודם לכן – יצור רצחני, מוקד תיירותי בסכנה וממסד שמנסה להסתיר את האמת. למרות שאינו נחשב לקלאסיקה קולנועית מתוחכמת, הוא מהווה דוגמה מצוינת למעבר של ביגפוט מתעלומה פולקלוריסטית למכונת הרג מובהקת.
ליל השד (1980)
"ליל השד" (Night of the Demon) מייצג את הקצה הפרוע, האלים והאלטרנטיבי ביותר של קולנוע ה-Sasquatch Exploitation. זהו סרט B דל תקציב ומחוספס במיוחד, המציג את הביגפוט כמפלצת בלי רחמים המבצעת מעשי רצח גרפיים ומזעזעים ביערות, מה שהפך אותו עם השנים לחביב הקהל בקרב חובבי קולנוע זול וז'אנר האימה הקיצוני. בניגוד לסרטים המנסים לעסוק בשאלות מדעיות או פולקלוריסטיות על עצם קיומו של היצור, הסרט מדלג על הספקות ומציב במרכזו חבורת סטודנטים ופרופסור שפשוט נלחמים על חייהם מול איום ברוטלי וישיר, גישה לא מתנצלת שהעניקה לו מעמד פולחן ייחודי.
הר סאסקואץ' (2006)
"הר סאסקואץ'" (Sasquatch Mountain), שהופץ גם תחת השם "שטן ההרים" ("Devil of the Mountain"), מדובר בסרט אימה ומדע בדיוני דל תקציב. עלילת הסרט מתרחשת באזור הררי ומבודד באריזונה, ועוקבת אחר נהג גרר מקומי שמוצא את עצמו במרכזו של מאבק כפול ומסוכן. מצד אחד, הוא נקלע לעימות קטלני בין חבורת שודדי בנקים אכזריים המחזיקים בבת ערובה יפהפייה לבין המשטרה המקומית. מצד שני, ובאופן מאיים בהרבה, יצור ענק ומיתולוגי (הסאסקואץ' / ביגפוט) יורד מהרי אריזונה ומתחיל לצוד באכזריות את כל בני האדם שבדרכו.
השחקנית סרינה וינסנט (המוכרת לחובבי האימה מהסרט "קדחת הביקתה" ומעוד הרבה סרטי אימה כושלים) מככבת בתפקיד הראשי כארין פרייס, בת הערובה הצעירה שנלכדת בין הפושעים למפלצת. לצדה מככב שחקן האופי הוותיק והמוערך לאנס הנריקסן (המוכר מ"הנוסע השמיני 2" ו"מילניום") המגלם את נהג הגרר. את הסרט ראיתי בזמנו באחד מערוצי הסרטים של Yes, אם אני זוכר נכון, והוא זכור לי כחוויית צפייה… מוזרה, עם כמה רגעים שהם כל כך רעים עד שהם מבדרים.
נתעב (2006)
הסרט "נתעב" (Abominable) מחזיר את מיתוס הביגפוט אל תור הזהב של סרטי המפלצות המודרניים (Creature Features). העלילה מתרחשת באזור הררי מבודד ומתמקדת באדם המרותק לכיסא גלגלים, המזהה מחלון ביתו כי יצור ענקי ורצחני תוקף את שכניו ונמצא בדרכו אליו. הסרט נשען על מבנה מתח קלאסי בסגנון "חלון אחורי" בשילוב אלמנטים של בקתה מבודדת ביער, תוך שימוש בביגפוט כאיום פיזי מוחשי, עצום ומפחיד, מבלי להסתתר מאחורי מסתורין או תעלומות. היצירה זכתה להערכה רבה בקרב מעריצי הז'אנר ונחשבת בעיני רבים לאחד מסרטי הביגפוט המבדרים והבולטים ביותר של שנות ה-2000.
הסרט "וילו קריק" (Willow Creek) נחשב בעיני מבקרים רבים לאחד המותחנים המתוחכמים והאפקטיביים ביותר שנעשו על המיתוס בעשורים האחרונים. הבמאי והקומיקאי בובקט גולדווייט מביא פרויקט בסגנון "פאונד פוטג'" (Found Footage) העוקב אחר זוג צעיר הנוסע לעיירה המפורסמת בקליפורניה כדי לצלם סרט תיעודי על התופעה ולמצוא ראיות מצולמות לקיומו של היצור. במקום להסתמך על אפקטים זולים, דם או מרדפים הוליוודיים, הסרט בונה מתח פסיכולוגי איטי ומצמרר המבוסס על המתנה ועל הפחד מהבלתי נודע, ושיאו מגיע בסצנה ארוכה במיוחד המתרחשת כולה בתוך אוהל חשוך, שבו בני הזוג מקשיבים לקולות המבעיתים והולכים וקרבים מחוץ ליריעות הבד.
קיים (2014)
הסרט "קיים" (Exists) מביא אל המסך גישה קולנועית מסחרית ותזזיתית בהרבה לז'אנר ה"פאונד פוטג'". הבמאי אדוארדו סאנצ'ס, שחתום על פריצת הדרך המקורית של הז'אנר עם "פרויקט המכשפה מבלייר", חוזר אל היערות המבודדים – הפעם בטקסס – כדי לעקוב אחר קבוצת חברים שיוצאת לנופש בבקתה ומוצאת את עצמה נרדפת על ידי ביגפוט זועם ותוקפני. בניגוד לרוגע היחסי של "וילו קריק", בסרט זה היצור מתגלה כמשמיד מהיר, חזק וקטלני כבר מהשלבים המוקדמים, כשהיצירה כולה הופכת לרכבת הרים קצבית של אקשן ואימה קלאסית. הסרט אינו מנסה להגדיר מחדש את המיתוס, אלא פשוט מספק תשובה אינטנסיבית לשאלה כיצד ייראה מפגש הישרדות אלים ומודרני מול הסאסקוואץ'.
סרטים נוספים
לא כל הסרטים החשובים על ביגפוט הם סרטי אימה. למעשה, שניים מהסרטים המזוהים ביותר עם הדמות נמצאים כמעט בקצה השני של הסקאלה.
הארי וההנדרסונים (Harry and the Hendersons) משנת 1987 הפך את ביגפוט ממפלצת לדמות משפחתית. משפחת הנדרסון פוגעת בטעות ביצור בזמן נסיעה, וכשהיא מגלה שהוא עדיין בחיים היא לוקחת אותו לביתה ומכנה אותו הארי. ג'ון ליתגו מוביל את הסרט לצד מלינדה דילון, והאפקטים והאיפור של ריק בייקר, שיצר את דמותו של הארי, זכו באוסקר. הסרט אמנם אינו סרט אימה, אבל החשיבות שלו למיתוס עצומה: הוא הפך את ביגפוט ליצור שאפשר גם לחבב, ובמידה רבה קיבע אצל קהל שלם את הדימוי של "הענק השעיר והטוב לב".
זריחת הססקוואצ'ים (Sasquatch Sunset) מ-2024 הוא כמעט ההפך הגמור. דייוויד וניית'ן זלנר עוקבים במשך שנה אחר משפחת סאסקוואץ' שחיה ביערות צפון אמריקה, בלי דיאלוג אנושי כמעט בכלל – היצורים מתקשרים בנהמות, מחוות וקולות. בתפקידים הראשיים נמצאים ג'סי אייזנברג, ריילי קיו, ניית'ן זלנר וכריסטוף ז'אק־דנק, אך קשה לזהות אותם מתחת לתלבושות ולאיפור. הסרט מתחיל כקומדיה אבסורדית וגסה מאוד, אבל בהדרגה הופך לסיפור מלנכולי על הישרדות, משפחה והיעלמותו של עולם טבעי. המבקרים היו חלוקים, אבל רבים מהם שיבחו את המקוריות ואת הצד הרגשי של הסרט; הוא מחזיק כיום 71% ב־Rotten Tomatoes ו־66 ב־Metacritic.
האם ביגפוט אמיתי?
זו אולי השאלה המעניינת ביותר. אם ביגפוט הוא בעל חיים אמיתי, מדובר בתגלית זואולוגית עצומה. קשה להסביר כיצד אוכלוסייה של יצורים בגובה שני מטרים ויותר יכולה להתקיים במשך מאות שנים באזורים שבהם פועלים ציידים, יערנים, חוקרים ומטיילים – בלי שאיש ימצא גופה, עצם או דגימת DNA חד־משמעית.
ב־2014 נבדקו באוניברסיטת אוקספורד עשרות דגימות שיער שיוחסו לביגפוט וליטי. הדגימות שניתן היה לזהות התאימו לבעלי חיים מוכרים ולא למין חדש. מקרים מהסוג הזה לא "מוכיחים" שביגפוט אינו קיים, אבל הם ממחישים מצוין היטב את הבעיה: למרות מאות שנים של סיפורים ועשרות שנים של חיפוש מודרני, אין בידינו ראיה ביולוגית מקובלת לקיומו.
ובכל זאת, ביגפוט ממשיך לחיות. הוא אפילו קיבל הגנה חוקית: ב־1969 מחוז Skamania במדינת וושינגטון העביר תקנה שנועדה להגן על הסאסקוואץ' מפני ציידים, לאחר גל של דיווחים באזור. החוק המקורי עבר ב-1 באפריל 1969, ובכל זאת הוא לא בדיחה. הוא קבע כי פגיעה מכוונת ביצור המיתולוגי "ביגפוט" (או סאסקואץ') נחשבת לפשע חמור (Felony). בשנת 1984 תוקן החוק והגדיר את האזור כ"מקלט לסאסקואץ'", כאשר העונש המעודכן על פגיעה ביצור הוא שנת מאסר בפועל, קנס של 1,000 דולר, או שניהם
מעבר לכך, ביגפוט הפך לעסק, מעין אייקון תרבותי של ארצות הברית וקנדה כאחד. בצפון־מערב ארצות הברית קיימים מוזיאונים, פסטיבלים, חנויות מזכרות וסיורים המבוססים על המיתוס. וזה עוד בלי להזכיר מוצרים שקשורים אליו, כמו תחפושות, אקשן פיגרס, בובות פאנקו פופ ואחרים, חלקם הולכים לכיוונים המפחידים של המיתוס ואחרים לצדדים החמודים והחביבים יותר.
אז האם ביגפוט חי וקיים? אין עד היום ראיה מדעית משכנעת לכך, וסביר להניח שגם לא תהיה לעולם. אבל ביגפוט כתופעה תרבותית בהחלט אמיתי. הוא התחיל במסורות עתיקות של יצורי יער, קיבל את שמו בעיתון מקומי ב־1958, הפך לאייקון בזכות סרט בן פחות מדקה ב־1967, ומשם השתלט על הקולנוע, הטלוויזיה והתיירות. אולי זו בדיוק הסיבה שהוא שרד כל כך הרבה זמן: ביגפוט הוא לא רק יצור שאנשים מחפשים ביער. הוא האפשרות שאולי, מעבר לעצים, עדיין מסתתר משהו שאנחנו לא מצליחים להסביר.
🩸 מנסים להישאר בחיים מבחינה כלכלית? הנה כמה המלצות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
📅 מחפשים להכניס את האימה הביתה? בקרו בחנות העיצובים שלנו .
💀 מחפשים פרסום קטלני במיוחד? בואו לשמוע על אפשרויות הפרסום באתר עולם האימה .
🕷️ נמות מאושר אם תתמכו באתר ותעזרו לנו לגדול כמו מפלצת.
