"קרולרס" הוא סרט עכבישים חביב שלא ייכנס לכם מתחת לעור, אבל יגרום לכם לבדוק מתחת לכיסא I ביקורת
אחד העקרונות המוכרים ביותר ביצירת מתח ואימה הוא ששום דבר אינו מפחיד יותר ממה שאנחנו לא רואים. כבר מהבחינה הזו, אפשר להבין למה סרטי עכבישים יכולים להיות כל כך אפקטיביים. הם מציגים איום שהוא בהחלט מוחשי, כי כולנו הרי מוקפים בעכבישים: למעשה, המיתוסים המוכרים על עכבישים מספרים שאנחנו נמצאים תמיד במרחק של עד מטר אחד מעכביש כלשהו, או בולעים לפחות כמה עכבישים בשנה במהלך השינה. בין אם המיתוסים הללו עומדים במבחן המציאות ובין אם לא (ולמיטב הבנתי, הדיוק המדעי שלהם מוטל בספק), יש להם את כל הפוטנציאל ליצור אחלה של סרט אימה. במיוחד כשהמצב הלא אידיאלי הזה יוצא משליטה, ואנחנו נמצאים במקום סגור עם המוני עכבישים שהופכים לקטלניים במיוחד – בזמן שהרשויות לא רק שלא עוזרות, אלא עלולות להפוך בעצמן לחלק מהבעיה.
סרט האימה "קרולרס" (Crawlers) מנסה להציג את התרחיש הזה, ואפילו לוקח אותו לקיצון. אנחנו מקבלים סרט עכבישים מודע לעצמו, שלא מנסה להיות ריאליסטי אלא מנסה לגרום לנו לשבת במתח על קצה הכיסא, לקפוץ ממנו או לפחות להושיט את היד ולבדוק אם לא מסתתר מתחתיו יצור שעיר בעל שמונה רגליים. התוצאה לא אחידה – למשל, יש כאן יותר מדי ניסיונות הפחדה לא יעילים במקום מתח שנבנה באיטיות כמו קורי עכביש, או עומס של דמויות מיותרות שנראות בחלקן כמו קריקטורות – אבל למי שמחפש קצת פחות משעה וחצי להעביר עם סרט עכבישים חביב, זו צפייה בהחלט סבירה.
מה העלילה של "קרולרס"?
"קרולרס" הוא סיפורו של בניין מגורים רעוע, בעל השם האירוני "דקלי גן עדן" (Paradiso Palms). עבור מנהלת הבניין המסורה סרינה (מתילדה לוץ), המצב הנוכחי הוא יותר כמו גיהנום. היא צריכה לג'נגל במקביל בין אלף ואחת משימות – עבודות שיפוצים, ניקיון, עבודות חשמל, אינסטלציה, גביית חובות ועוד – ובשאר הזמן להתמודד עם הדיירים המתלוננים ובעל הדירה המתעמר. מהר מאוד היא מגלה שניצבות מולה סכנות גדולות יותר מאשר לפתח הפרעת קשב. כאשר אחד מדיירי הבניין מוצא את מותו בצורה מזוויעה, הרשויות מגיעות לחקור ומחליטות לסגור הרמטית את הבניין. מאותו רגע הדיירים נאלצים להיאבק על חייהם מול האיום, שבטח כבר הבנתם מהו: זן חדש וקטלני מאוד של עכבישים, שמגיעים לכל פינה בכל דירה. המאבק הופך גם למלחמה נגד הזמן, כשהרשויות מאיימות להחריב את הבניין, על דייריו ואוכלוסיית העכבישים שנשארו בו.
כבר מהתיאור הזה ומהטריילר של הסרט, קשה לומר ש"קרולרס" ממציא את הגלגל, אפילו בתור סרט עכבישים. למעשה, העלילה הכללית שלו מזכירה כמעט אחד לאחד את הסרט הצרפתי "Infested" מ-2023, שזכה בישראל לשם "רשת הפחד" (תוכלו לראות אותו, למשל, בערוצי הסרטים של Yes). גם שם תוכלו לראות בניין (במקרה הזה בפריז) בו עכביש סורר מתרבה בקצב מפלצתי בבניין דירות שהושם תחת ההסגר. כשהטריילר של "קרולרס" עלה, גם עלו ברשתות החברתיות הטענות על כך שהוא מעתיק לא רק את הקו העלילתי, אלא גם חלק מהסגנון החזותי, שבא לידי ביטוי למשל בתנועות המצלמה. ככל הידוע לנו אין קשר ממשי בין הסרטים האלו, ו"קרולרס" לא קשור לסרט הצרפתי או מציג את עצמו בתור רימייק אמריקאי שלו. אפשר אולי לקחת את זה לגנותו של "קרולרס", שלא מנסה להיות מקורי גם בתוך העולם הדי מצומצם של סרטי עכבישים.
ההשוואה ל"רשת הפחד" מעניינת גם מבחינה סגנונית, ולא רק בגלל הסיפור הדומה. הסרט הצרפתי הלך על גישה הרבה יותר קודרת ואינטנסיבית: צילום ידני ואנרגטי, תאורה אפלה, מסדרונות וחללים צפופים שהופכים את בניין הדירות למבוך, ותחושה כמעט מתמדת של כאוס שמתקרב מכל כיוון. הביקורות על הסרט הדגישו גם את השימוש באפקטים מעשיים וב-CGI, שתורם לתחושת המתח המתגבשת. "קרולרס", לעומת זאת, מרגיש הרבה יותר כמו סרט ז'אנר קליל וישיר. הוא אמנם משתמש גם הוא בחלל הסגור ובחוסר האפשרות לברוח, וכאמור בוחר לפעמים בסגנון חזותי דומה. אבל בגדול, נראה שהוא מעדיף להציג את העכבישים ולנסות להקפיץ את הקהל שוב ושוב, במקום לבנות את אותה תחושת מחנק איטית יותר.
מיתוסים אינטרנטיים הופכים לסרט אימה
אפשר לטעון ש"קרולרס" פשוט לוקח כמה מיתוסים על עכבישים וממיר אותם לסצנות אימה. אומרים שהאדם הממוצע בולע בין 8-4 עכבישים בשנה במהלך השינה שלו? אז בואו ניצור סצנה בה דמות משנית כלשהי נוחרת בפה פתוח מאוד בדיוק כשעכביש על המיטה שלה עושה אודישן לסרט החדש של ספיידרמן, ככה שהוא נע על הקורים וכמעט נכנס לפה שלה פעם אחר פעם. הסרט מנסה לאתגר את הקביעה שתמיד נמצא לידינו עכביש, ולוקח את זה כמה צעדים קדימה, עם נחילי עכבישים שמקיפים את הדמויות, שמבחינות בהן רק מאוחר מדי.
אולי האלמנט המוצלח ביותר ברעיון של "קרולרס" הוא דווקא השימוש בבית כמקום שאמור להיות בטוח. העכבישים לא תוקפים יער נידח או מעבדה מבודדת: הם נמצאים במיטה, באמבטיה, במעלית, במטבח ובכל פינה אחרת שבה אנחנו אמורים להרגיש מוגנים. זה גם מה שהופך עכבישים לאיום קולנועי יעיל כל כך – הם קטנים מספיק כדי להסתתר, יכולים להגיע ממקומות בלתי צפויים, ומאפשרים ליוצרים להפוך כמעט כל חפץ יום-יומי למקור פוטנציאלי של פחד. "קרולרס" מבין את זה היטב, ולכן אחת השאלות שחוזרות לאורך הסרט היא לא רק איך הורגים את העכבישים, אלא איפה בכלל אפשר להסתתר מהם. התשובה, כמובן, היא שבשלב מסוים אין באמת מקום כזה.
יש שיגידו שחלקים אחרים בסרט מתכתבים עם קווי עלילה מז'אנרים אחרים, כמו סרטי הישרדות או זומבים. את הבניין עם האיום הפנימי שנמצא בהסגר ראינו למשל בקלאסיקת הזומבים הספרדית "REC" ("פחד מצלמים", בתרגום העברי המוזר), להבדיל אלפי הבדלות. הצופה מבין די מהר שהדמויות נאלצות להתמודד לא רק מול איום העכבישים הפנימי, אלא גם מול הרשויות, שמסיבות (די מוצדקות) יעדיפו לפוצץ את הבניין על יושביו, כדי שהעכבישים לא יחריבו את האנושות או משהו בסגנון.
המון עכבישים, יותר מדי הפחדות
ייאמר לזכותו של "קרולרס" – ובמידה מסוימת, גם לחובתו – שהיוצרים לא מבזבזים רגע כדי לנסות להפחיד את הקהל. זה מתחיל עוד בכותרות הפתיחה, עם כמה עובדות / מיתוסים שאולי לא ידעתם על עכבישים, כמו העובדה שהם כרגע נמצאים לידכם בכל דקה, או יושבים מתחת לכיסא שלכם, או עשויים להפוך להיות המזון שלכם בשלב מסוים. העובדות האלה בהחלט יכולות לגרום לדימיון שלכם לעבוד שעות נוספות, בלי קשר למראות שנמצאים על המסך. אני אפילו חשבתי להניח את היד מתחת למושב באולם הקולנוע בו ראיתי את הסרט כדי לוודא שאין שם עכביש, אבל חששתי לבוא במגע עם מסטיק מגעיל שאיזה ילד הדביק שם פעם, אז ויתרתי.
כשהסרט מתחיל, הבמאי הספרדי אנחל גומז הרננדז מנסה להשתמש בכל טקטיקת הפחדה שמזוהה עם סרטי עכבישים בפרט, או סרטי מפלצות בכלל. זהו סרטו השלישי, אחרי "קולות" העל טבעי (שזמין בנטפליקס ישראל) ו-The Boogeyman: The Origin of the Myth, סרט אימה ספרדי העוסק במיתוס הבוגימן. גם כאן, הוא מראה שהוא בהחלט מודע למקורות האימה. בתחילת הסרט, אנחנו מקבלים ניסיון ליצור מתח על פי הנוסחה ההיצ'קוקיאנית, אם אפשר לקרוא לה ככה, של לדעת משהו שהדמויות לא יודעות. אם בדוגמה הקלאסית של היצ'קוק יש פצצה מתחת לשולחן, כאן אנחנו מקבלים עכבישים כמעט בכל מקום – על הקיר או המובייל של התינוק, בתוך ספל או שקית חטיפים, במיטה או בתיקרה. הדמויות לא מודעות לכך שהבניין מוצף בעכבישים מפלצתיים, ואנחנו מקבלים רצף של סצנות בהן העכבישים מופיעים בפריים, אבל הדמויות לא שמות לב אליהן כי בדיוק יש משהו מעניין וחשוב אחר בקצה השני של הפריים. בשלב מסוים זה מתחיל לייגע, אבל למרבה המזל הסרט עובר למסכת ההפחדות הבאה.
חלק מהאימה כאן קשורה לכמות של העכבישים, ולפעמים לגודל שלהם. גם זה נוהל קלאסי בסרטי הישרדות מול איומים שונים, החל מכרישים ("אנחנו צריכים סירה גדולה יותר") ועד זומבים, שאין ברובה מספיק כדורים כדי להתמודד איתם ("ליל המתים החיים"). יש כאן כמה סצנות שמתכתבות בדיוק עם האלמנטים האלו, בעיקר לקראת סוף הסרט, בו מנסים להתמודד עם האיום בכלי נשק שונים ולפעמים משונים. הסרט מנסה לשאול האם יכול להיות בכלל מקום בטוח אחד בתור המבצר הפרטי שלנו, כי גם המקומות שהדמויות חושבות שהם סגורים ובטוחים יחסית – למשל מעלית אטומה הרמטית, או אמבטיה עם מקלחון זכוכית – נכבשים מהר מאוד על ידי העכבישים.
ויש כמובן את עניין ההקפצות, גם מהן הסרט כולל לא מעט: אתם יודעים, עכביש שמגיח במהירות אחרי כמה שניות של שקט וכדומה. במבט לאחור, קשה לטעון שרוב ההבהלות היו אפקטיביות מדי, אבל הן כן תרמו לתחושה שמשהו תמיד עומד לקרות. זו לא האימה האינטיליגנטית ביותר שתמצאו, אבל בסרט קליל של קצת יותר מ-80 דקות על עכבישים, יכול להיות שהתמהיל הזה הוא מספיק.
מבחינה טכנית, "קרולרס" לא מנסה להסתיר את העובדה שמדובר בהפקה צנועה יחסית, והאפקטים הדיגיטליים לא תמיד עומדים בסטנדרט של סרטי אימה הוליוודיים גדולים. ועדיין, הם בהחלט עושים את העבודה. העכבישים נראים משכנעים מספיק ברוב הסצנות, בעיקר כשהם קטנים או נמצאים בתנועה, והסרט יודע לנצל תאורה, צללים וזוויות צילום כדי לא לחשוף יותר מדי ברגעים שבהם זה עלול לפגוע באפקט. דווקא כשמקבלים הצצה ברורה יותר לעכבישים הגדולים, אפשר להרגיש מעט יותר את המגבלות התקציביות.
יותר מדי דמויות, פחות מדי מתילדה
סרטי עכבישים הוא לא המקום אליו מגיעים בדרך כלל כדי לקבל דמויות עם אופי. ברור שרוב הדמויות שחולקות את הפריים יהפכו בשלב מסוים להיות המזון של העכבישים, ושהתסריט ינסה להפוך לפחות חלק מהן למעצבנות כדי שנקבל את הקתרזיס שלנו כשהעכבישים יתחילו לטרוף אותן. "קרולרס" הולך לפי הנוסחה הזו, אם כי היה מקום לצמצם קצת דמויות או לתת משקל לאלה שאמורות להיות מעניינות. יש דמויות שאנחנו מגלים על קיומן בערך דקה לפני שהן מתות, ואחרות שאנחנו מבינים שהן אמורות להיות מרכזיות בעלילה כי הן מגיעות לשלבים מאוחרים יחסית של הסרט לפני שהן מתות.
נראה שהסרט הולך לכיוון קצת טראשי עם הדמויות, לא בטוח שבאופן מוצדק. אנחנו מקבלים כאן תמהיל של דמויות ביצ'יות, נשים גותיות (כולל מישהי שנראית כאילו יצאה מגרסה למבוגרים של "לזמן את הרוע"), גברים מוחצנים וכמה אנשים עם סטיות מיניות שנמצאים עמוק בתוך הקופסה, בטוויסט קצת מוזר שאפשר היה לוותר עליו. הסרט הולך לכמה כיוונים טראשיים בלתי ריאליסטיים בחלק השני שלו, כנראה למען ההומור או הפארודיה. זה קצת מצחיק, אבל מוריד את מפלסי הפחד והאימה, כי ההזדהות של הצופה עם הסיטואציה נעלמת.
מי שכן עושה את העבודה, ולא בפעם הראשונה, היא מתילדה לוץ. השחקנית האיטלקיה המוכשרת בהחלט מצליחה לעורר סימפתיה בסרטים שלה, עם פילמוגרפיה שכוללת כמה לא מעט סרטי אימה. יש לה את היכולת לגרום לצופה לרצות שהיא תשרוד, בין אם היא מתמודדת מול גברים חמדנים ("נקמה"), כתות מפלצתיות ("סיפור אימה קלאסי"), רוחות רפאים ("הצלצול 3"), זומבים ("Final Cut"), או מה שזה לא יהיה. כאן היא משכנעת בהתמודדות שלה מול העכבישים, ובעיקר – מול דיירים שחצנים שלא מעריכים אותה. יכול להיות שהיה כאן מקום להעניק לדמות שלה קצת יותר עומק על חשבון כמה מדמויות המשנה, כי למעט כמה רמיזות לגבי העבר או האישיות שלה מעבר להיותה מנהלת משק הבית ומוזיקאית חובבת, אנחנו כמעט לא יודעים עליה דבר.
האם לראות את קרולרס?
בסופו של דבר, "קרולרס" הוא סרט עכבישים קלאסי, שפועל לפי הנוסחה של סרטים מהסוג הזה (וכאמור, גם מתכתב בצורה הדוקה מדי עם סרט מלפני כמה שנים). הבעיה המרכזית של הסרט אינה שהוא טראשי. טראש יכול להיות חלק גדול מהכיף בסרטי אימה. הבעיה היא שהוא לא תמיד מצליח להחליט אם הוא רוצה שנפחד, שנצחק או פשוט נהנה מהכאוס.
"קרולרס" לא מנסה להמציא מחדש את סרטי העכבישים. הוא פשוט לוקח בניין סגור, ממלא אותו בעכבישים, מוסיף כמה דמויות שאפשר לשנוא, ומנסה להוציא מזה כמה שיותר פחד, גועל וכיף. זה עובד רק חלק מהזמן, אבל כשהוא עובד – הוא עושה בדיוק את מה שסרט כזה אמור לעשות. אם אתם מגיעים אליו עם ציפיות לסרט שיהפוך להיות קאלט או משפיע בז'אנר, כמו למשל "ארכנופוביה", אתם עלולים להתאכזב. זה לא הסרט שיזחול לכם מתחת לעור, יפתח אצלכם ארכנופוביה או אפילו יישאר לכם בזיכרון כמה ימים אחרי שמגיעות כתוביות הסיום. למי שמחפש סרט קצר ומהיר, שמנסה "לנשוך" אתכם בלא מעט דרכים ומצליח לפחות בחלק מהם, "קרולרס" יכול לעשות את העבודה.
גילוי נאות: הכותב היה אורח בהקרנת הבכורה העולמית של הסרט, שאורגנה בישראל על ידי המפיצה רד קייפ, כמה שבועות לפני יציאתו לקולנוע בארצות הברית.
🩸 מנסים להישאר בחיים מבחינה כלכלית? הנה כמה המלצות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
📅 מחפשים להכניס את האימה הביתה? בקרו בחנות העיצובים שלנו .
💀 מחפשים פרסום קטלני במיוחד? בואו לשמוע על אפשרויות הפרסום באתר עולם האימה .
🕷️ נמות מאושר אם תתמכו באתר ותעזרו לנו לגדול כמו מפלצת.
