"תלויה באוויר 2": כשהגובה מפחיד פחות מהתסריט | ביקורת
אני לא בן אדם שנוטה לפחד, בטח לא מסרטי אימה. ובכל זאת, אם יש פחד מסוים שיכול להשפיע עליי, זה יהיה פחד גבהים: אני נוטה להרגיש חוסר נוחות כשאני נמצא בגובה, במיוחד חסר שליטה, אבל למזלי זה קורה לעיתים רחוקות, בעיקר בפארקי שעשועים. מהבחינה הזו, "תלויה באוויר" (Fall) מ-2022, שעקב אחרי שתי נשים הרפתקניות שטיפסו לראש מגדל תקשורת נטוש ונתקעו שם, היה עבורי אפקטיבי. למרות תסריט קלישאתי וחוסר אמינות, הסרט הצליח להעביר את החוויה של הימצאות בגובה בלי יכולת מילוט, בעיקר בזכות עבודת המצלמה ושימוש נכון בלוקיישן.
״תלויה באוויר״ הצליח בקופות, עם הכנסות עולמיות של כ-18 מיליון דולר, אבל זכה לתשומת לב נוספת כשהגיע לשירותי הסטרימינג וזכה שם להצלחה מרשימה מאוד. ההצלחה הזאת, לצד תקציב ההפקה הנמוך יחסית, הפכה את ההכרזה על סרט המשך – ובהמשך גם על סרט נוסף – לצעד הגיוני מבחינה מסחרית. ככה קיבלנו לאחרונה את "תלויה באוויר 2" (Fall 2: Deadpoint), שמעביר את שדה המשחק להר גבוה בתאילנד. האם הוא מצליח לשחזר את ההצלחה של הסרט הראשון, ובעיקר: לגרום לפחד הגבהים שטבוע בכם להתעורר? כמו שתראו מיד בביקורת שלנו, התשובה נמצאת איפשהו באמצע הגובה.
העלילה של תלויה באוויר 2
"תלויה באוויר 2" מתרחש לאחר אירועי הסרט הראשון, שהסתיים כזכור במוות האכזרי של המטפסת ההרפתקנית שיילו האנטר (וירג'יניה גרדנר, שחוזרת כאן לכמה סצנות פלאשבק) בנפילה ממגדל תקשורת באמצע המדבר. אחותה הצעירה והקצת פחות הרפתקנית ג'אקס (הארייט סלייטר, "טארוט" וסדרות הטלוויזיה "פניוורת'" ו"זרה: דם מדמי") מנסה להתאושש מהאובדן. היא פוגשת את לוס (ארזמה תומאס, "ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט"), שמציגה את עצמה כחברתה הטובה של האנטר. כשהן נתקלות בספר המשאלות של האנטר, לוס מצליחה לשכנע את ג'אקס להשלים את אחד האתגרים שהאנטר לא הצליחה לסיים: טיפוס על הר קוואן שבתאילנד (מקום בידיוני. אגב – בדקתי), במרכזו מסלול "הליכת הקרש" המסוכן.
השתיים מגיעות לתאילנד, פוגשות כמה מקומיים מעצבנים ומנסות להבין איך הן יגיעו למקום המסוכן והלא בטיחותי הזה. בסופו של דבר הן חוברות למדריך אמריקאי בשם ג'ון (טום בריטני, שראינו אותו לאחרונה מתמודד עם סכנה אחרת בגובה ב"מה קרה לטיסה 298?" החביב), שתמורת סכום מופקע מצייד אותן בבקבוקי חמצן ובציוד הבטיחות הנדרש. השלושה יוצאים לדרך, שכוללת בעיקר סולמות רעועים וקרשים שמחוברים להר. אם זה לא מספיק גרוע, מפולת סלעים גורמת לכך שהשתיים מאבדות קשר עם ג'ון, וגם את רוב מה שנשאר מהמסלול. בגובה של כמה אלפי מטרים, עליהן למצוא דרך החוצה ולהישאר בחיים, בתנאים שנראים בלתי אפשריים.
הפחד נשאר למעלה, המתח יורד
אז אנחנו שוב מקבלים סרט שבו שתי נשים (ולפעמים גם גבר) נמצאות בגובה בלתי נתפס, מנסות לשרוד – בין אם להגיע לנקודה בטוחה יותר ובין אם למשוך את תשומת הלב של מי שנמצא על הקרקע.
הבעיה היא שהסרט נופל מהראשון, לפעמים תרתי משמע, ביותר ממובן אחד. הבמאים מייקל ופיטר ספירינג בוחרים להתבסס על צילומים אמיתיים בגובה – קצת יותר נמוך ממה שמוצג בסרט, מן הסתם – והרחבות דיגיטליות של הנוף וההר. זה נכון, כי זו הייתה גם הגישה של סקוט מאן בסרט הראשון (הפעם, מאן הסתפק בכתיבת התסריט יחד עם ג'ונתן פרנק). התוצאה פשוט נראית פחות ריאליסטית. הבחירה בהר תלול מאוד, שמתנשא מעל הקרקע בזווית כמעט ישרה, מצמצמת את היכולת של הבמאים להכניס אותנו לסיטואציה. במקום להיות יחד איתן בחוויה בגובה, אנחנו מרגישים לפרקים כאילו אנחנו מתבוננים על מסך דו ממדי. הסרט מרגיש הרבה פחות ריאליסטי, או אם תרצו: כמעט ולא עשה טריגר לפחד הגבהים שלי.
כשהמצלמה נשארת קרובה למטפסות וממסגרת חלקים קטנים של שביל העץ או המפלס שהן נמצאות עליו, תחושת הגובה נשמרת, פחות או יותר. ככל שהיא מתרחקת, השילוב בין הצילום לסביבה הדיגיטלית נעשה פחות משכנע, והקסם מתפוגג. בתקריב, למשל, אנחנו רואים נעל שמחליקה, אצבעות שנאחזות במתכת, קרש שמתנדנד או ברזל חלוד שמאיים להישבר. אנחנו מבינים את הסכנה דרך הפרטים הקטנים. גם בלי לראות את כל ההר, קל לדמיין מה יקרה אם הדמות תאבד את אחיזתה.
בצילום רחב, לעומת זאת, אנחנו אמורים להבין את המרחק העצום שבין הדמויות לקרקע, את חוסר האונים ואת העובדה שהן רחוקות מכל אדם שיכול להציל אותן. אם הרקע, קנה המידה או החיבור בין הדמויות לנוף אינם משכנעים, התמונה אמנם מרשימה, אבל המוח לא בהכרח חווה את הגובה כאיום ממשי. גם אם השחקניות טיפסו על מבנה פיזי, הנוף העצום והתהום שמסביבו נוצרו בחלקם באמצעות אפקטים דיגיטליים. לפי פירוט ההפקה, חברת Koala FX יצרה יותר מ-400 שוטים של אפקטים חזותיים, ובהם הר קוואן ממוחשב והרחבות של סביבת הצילום. הבעיה אינה עצם השימוש באפקטים, אלא הרגע שבו החיבור בין השחקניות לנוף אינו משכנע. כשהאשליה נשברת, אנחנו מפסיקים להרגיש את הסכנה ומתחילים לבחון את האפקט. העובדה שהשחקניות באמת טיפסו על מבנה פיזי אינה מבטיחה שנאמין שהן תלויות אלפי מטרים מעל הקרקע. יכול להיות שהצילום עצמו עושה את העבודה, אבל כשהרקע הדיגיטלי אינו משכנע, האשליה כולה נפגעת.
גם הבחירה בהר לעומת מגדל תקשורת תורמת לחוסר ההצלחה בהעברת תחושת האימה. בסרט הראשון, המגדל הוא מבנה מבודד עם צורה שקל יחסית להבין: פלטפורמה קטנה, שלד מתכת, ואז קרקע שנמצאת הרחק למטה. החלל הריק מתחת לדמויות הוא חלק מרכזי מהאימה. בסרט ההמשך, המסלול האופקי לאורך קיר ההר מאפשר אמנם מגוון גדול יותר של מכשולים, אבל לא תמיד מייצר את אותה תחושה מיידית של נפילה לתוך חלל ריק. כשהמצלמה מדגישה את הקיר ואת המסלול, ההר יכול להרגיש כמו תפאורה מסוכנת ולא כמו תהום אינסופית. לפרקים זה מרגיש כמו פרק של "נינג'ה ישראל", ולא כמו מותחן הישרדות בגובה.
במילים אחרות: "תלויה באוויר" הראשון הצליח לייצר חוויה מתמשכת של חוסר אונים במקום אחד; השני מנסה לגוון את האתגר באמצעות מסלול ארוך ומכשולים רבים, אבל מאבד חלק מהעוצמה הרגשית והחזותית של המקור.
הכירו: טפשת גבהים
"תלויה באוויר 2", בדומה לסרט הראשון, מציע כמה טוויסטים בנוגע לזהות האמיתית או לאינטרסים של חלק מהדמויות. היה אפשר לדעתי לוותר על חלק מהם, כי הם לא תורמים כמעט דבר, אלא מובילים את הסרט למחוזות של חוסר אמינות.
אני מתכוון בעיקר לטוויסט שמופיע לקראת הסוף ופותח עלילת משנה שקשורה למדריך האמריקאי ולעוד כמה דברים שעדיף לא לכתוב בשלב הזה. העניין הוא שהדמויות מסכנות את חייהן כתוצאה מהגילוי הזה, במקום – רחמנא ליצלן – להגיע לקרקע בטוחה ולהתמודד עם הסיטואציה לאחר מכן, כשהן לא נמצאות בין שמיים לארץ, על גשר רעוע או מה שלא נשאר ממנו.
רוצים עוד דוגמה? בשלב מסוים השתיים נזכרות שיש להן סמן לייזר ש״השאילו״ מהמדריך. למרגלות ההר נמצא הפאב שבו פגשו אותו, והן מנסות לאותת למי שנמצא שם. זה כמעט עובד, עד שבעל המקום סוגר את התריסים. אפשר להבין את המסר: המקומיים לא מתכוונים להסתכן בשביל מי שהתעלמו מהאזהרות וטיפסו להר הסגור למבקרים. אבל למה זה סוף הסיפור? גם אם הניסיון הראשון נכשל, מה מונע מהן לנסות שוב, אולי בשעה אחרת או מול אדם אחר? כשאתה תקוע אלפי מטרים מעל הקרקע, בלי דרך בטוחה לרדת, פאקינג לחיצה נוספת על כפתור הלייזר היא לא הקרבה גדולה. הסרט זקוק לכך שהניסיון ייכשל כדי להמשיך את העלילה, אבל לא באמת מצליח להסביר מדוע הגיבורות מוותרות עליו.
במהלך הסרט מצאתי את עצמי עוצר אותו כדי לחפש בגוגל אם יש מצב רפואי של ״טפשת גובה״. מצאתי מחלת גבהים, שעלולה לגרום לבלבול ולהפרעות קוגניטיביות, אבל קשה להאמין שגם היא יכולה להסביר את ההחלטות של הדמויות כאן. יתרה מכך, גובה המסלול מעל פני הקרקע אינו זהה לגובה מעל פני הים, שהוא הנתון הרלוונטי להערכת הסיכון למחלת גבהים. איך שלא תקראו למצב הרפואי הזה, הוא עדיין לא מסביר טמטום כזה. כאילו החמצן נתקע איפשהו באמצע הדרך לתאילנד ולא הגיע למוח של הגיבורות.
גם קודם לכן, התסריט הראה קצת חוסר אחידות ביחס לסיטואציה או הדמויות. קחו למשל את ג'אקס, שנע בין דמות פחדנית שלא מתפקדת בגובה, לכזו שמפגינה ביצועים שהיו יכולים להקנות לה מקום בתוכנית הגמר של "נינג'ה ישראל". אין לי בעיה עם הרעיון שג'אקס תלמד להתגבר על הפחד שלה. להפך, זה אמור להיות אחד המנועים הרגשיים של הסרט. הבעיה היא שהסרט לא תמיד מבדיל בין התקדמות הדרגתית של דמות לבין מצב שבו היא פתאום מסוגלת לבצע פעולה מסוכנת שספק אם יובל שמלא היה מסוגל לשחזר, כי התסריט זקוק לכך שהיא תבצע אותה.
בניגוד לחלק מהביקורות שקראתי, חשבתי שהמשחק של השחקניות הראשיות הוא יחסית משכנע. הבעיה אינה בהכרח השחקניות, שמצליחות להעביר את הפחד והמאמץ הפיזי, אלא התסריט שמעמיד אותן שוב ושוב במצבים שבהם ההתנהגות שלהן אינה משכנעת. שמוסיפים לזה את המניעים הלא משכנעים של הדמויות, את הדיאלוגים שקצת מכניים מדי לפעמים ואת הטוויסטים שהופכים את הסרט למלודרמטי יותר ויותר, מבינים למה הוא מאבד מומנטום ככל שהוא מתקדם.
האם לראות את תלויה באוויר 2?
בסופו של דבר, "תלויה באוויר 2" מנסה לשחזר את נוסחת הסרט הראשון, אבל עושה את זה בצורה פחות יעילה. הסרט לא נכשל לחלוטין ביצירת מתח, אלא בכך שאינו מצליח להפוך אותו למרכיב עקבי מספיק כדי להחזיק את הסרט כולו. הוא מצליח רק לפרקים להעביר את תחושת חוסר האונים של הגיבורות, לוקה בתסריט בלתי הגיוני עם כמה החלטות מטופשות במיוחד של הגיבורות, ומסתיים בקול ענות חלושה, אחרי טוויסט מיותר שמוליד התנהגות מיותרת עוד יותר של חלק מהדמויות.
בכל זאת, אנחנו צריכים להיות מעודדים מכך שסרטים בתקציב נמוך יחסית כמו "תלויה באוויר 2" (כ-3 מיליון דולר, לפי הדיווחים), מצליחים בצורה לא רעה בעולם ומגיעים לבתי הקולנוע בישראל. למרות כמה כשלים מובהקים, הסרט עדיין מהנה ברובו, אין בו הרבה רגעים דלים מהרגע שהוא תופס גובה, ויש בו כמה סצנות שכן מצליחות ליצור מתח. הוא בהחלט יכול להתאים לחובבי סרטי הישרדות בגובה שמחפשים מותחן קצר יחסית, שאולי אפילו יצליח להעיר קצת את פחד הגבהים שלהם.
🩸 מנסים להישאר בחיים מבחינה כלכלית? הנה כמה המלצות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
📅 מחפשים להכניס את האימה הביתה? בקרו בחנות העיצובים שלנו .
💀 מחפשים פרסום קטלני במיוחד? בואו לשמוע על אפשרויות הפרסום באתר עולם האימה .
🕷️ נמות מאושר אם תתמכו באתר ותעזרו לנו לגדול כמו מפלצת.
