חתול טרלול? על הסוד הכמוס של ד”ר סוס
כל ערב, לפני השינה, אנחנו קוראים לפחות שני ספרים לילדות שלנו. כדי לפתח אצלן עצמאות וכדומה, אנחנו נותנים להן בדרך כלל לבחור בדיוק מה הן רוצות לשמוע. מדי פעם, הן בוחרות בספר היחידי של ד”ר סוס שיש לנו בספריה: “חתול תעלול”, איך לא. האמת היא שכשזה קורה, הרגשות שלי מעורבים. מצד אחד, ברור שמדובר באחת היצירות החשובות של ספרות הילדים מאז ומעולם, סיפור עם איורים מינימליסטיים אמנם אבל עם הרבה דמיון ויצירתיות. מצד שני, הסיפור הזה הוא ארוך, עם יותר מדי טקסט שנראה היום מיותר, והתרגום העברי הוא מעט מיושן. וגם העלילה, על חתול שעושה בלאגן אבל מספיק להשיב את המצב לקדמותו לפני שהאמא חוזרת בעזרת שני יצורים מוזרים, מזכיר יותר מדי סרטי אימה.
לא כולם יודעים, אבל לד”ר סוס יש קשר הדוק יותר לציורים שאפשר להגדיר כ”מפחידים“, גם אם בצורה מרומזת ועדינה באופן יחסי. זה בדיוק הרגע להציג את האומנות האפלה שלו, שכמו בהרבה מקרים אחרים נחשפה בעיקר אחרי מותו. ומי יודע? אולי זה יוליד עוד כמה סרטי אימה שהאיכות שלהם מוטלת בספק בשנים הקרובות.
מי אתה בכלל, ד”ר סוס?
ד”ר סוס (במקור הגרמני: “זויס”, או באמריקאי “זוס”) הוא שם העט של תיאודור סוס גייזל, סופר וקריקטוריסט אמריקאי הנודע בעיקר בספרי הילדים שכתב ואייר. מאחוריו תמצאו למעלה מ-60 ספרים, כולל כמה יצירות שנמצאות כבר עשרות שנים באינספור בתים ברחבי העולם – כמו סדרת “חתול תעלול” שהחלה ב-1957, “איך הגרינץ’ גנב את חג המולד” (1958), “הלורקס” (1972) ואחרים. חלק גדול מהיצירות שלו כולל מסרים שמותאמים יותר לקהל המבוגר, כמו התנגדות למשטר נאצי או פאשיסטי, ביקורת על המטריאליזם, איכות הסביבה וכדומה.
האמת היא שמסלול החיים של תיאודור סוס גייזל מסביר אולי את הצדדים האפלים יותר באישיות שלו. הוא סולק מהקולג’ מפני שקיים מסיבת שתייה במהלך תקופת היובש, ולאחר מכך לא השלים את לימודי הדוקטורט שלו בספרות (את השם “דוקטור” בחר כמחווה לאביו, שרצה בכל מאודו שישלים את הדוקטורט). במהלך הקריירה שימש קריקטוריסט פוליטי ולקח חלק במאמץ ההסברתי של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא קיבל במהלך השנים את מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה, ושורה ארוכה של פרסים חשובים: ציון לשבח של פרס פוליסר, היכל התהילה של קליפורניה וכמובן שגם כוכב בשדרת הכוכבים ההוליוודית, אי שם ב-2004.
ואגב, למרות שד”ר סוס לא ממש מת על הוליווד (“הוליווד לא מתאימה לי, ואני לא מתאים להוליווד”), הוא זכה באוסקר על חלק מסרטי התעמולה שלו והסיפור שלו עובד לסרט שזכה בפרס סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר, “ג’רלד מקבוינג-בוינג” ב-1950.
הסגנון של ד”ר סוס: פשוט, אבל מורכב מאוד
כמו כל אמן שמכבד את עצמו, ד”ר סוס פיתח במהלך השנים סגנון די מורכב שמזוהה איתו. אם ניצמד לשירה שלו, הרי שהיא מה שאפשר להגדיר בתור “טטראמטר אנאפסטי”. אם אתם לא יודעים מה זה “טטראמטר אנאפסטי”, כמו האדם הממוצע, נציין שזהו מקצב ספרותי די נחשב המורכב מארבע יחידות מקצביות, בכל אחת מהן שתי פעימות הנחשבות ל”חלשות” ואחריהן אחת “חזקה”. אם אתם עדיין לא מבינים מה לעזאזל זה אומר, הכול טוב. מה שהקורא הממוצע כן יוכל לשים לב אליו הוא ההומור והשימוש של ד”ר סוס במשחקי מילים ובהיתולים לשוניים, מה שגרם בוודאי למתרגמים של יצירותיו לשבור את הראש בתסכול.
מה שיותר רלוונטי לעניינו הוא הסגנון האומנותי בציורים של ד”ר סוס. הוא השתמש בלא מעט כלי ציור, ליצירת מרקמים שונים, אבל לאחר מלחמת העולם השנייה בחר בעיקר בעט ובדיו. הציורים שלו היו דלים באופן יחסי בצבעים, ובעיקר גווני לבן, שחור ו-2-1 צבעים נוספים. כל צבע אצלו נבחר בקפידה, עם תרשימים מדויקים, והוא נהג להשתמש בתוספי צבע כדי ליצור רמות שונות של צבע. אם קראתם את חתול תעלול, אתם יודעים בדיוק איך זה נראה.
למרות זאת, היצירות של ד”ר סוס דווקא נחשבות למורכבות. הוא נהג לשלב בציורים שלו אלמנטים בעלי עיצוב ארכיטקטוני מוקפד ואפילו מורכב, כמו בתים או מדרגות המצוירים בקווים עקומים ולא תמיד מקיימים את חוקי הפיזיקה. היצירות שלו היו מלאות דמיון, ולפעמים גם יצרו אשליה של תנועה: בין אם בעזרת מחוות יד ובין אם תוך שימוש בקווים ישרים או גליים, באופן שמזכיר ציירי קריקטורות.
ד”ר סוס עובר לצד האפל
לכל אחד יש את הפעולות האלה שהוא עושה באישון לילה, כמו צפייה בסרטי אימה (או בסוגים אחרים של סרטים. אבל זה כבר סיפור אחר). מסתבר שגם לד”ר סוס היה תחביב כזה, שהוא נהג לשמור בסוד במהלך חייו כאילו היה משול לצפייה בסרטי פורנו של עכבישי טרנטולה. בין ציורי הילדים, ובעיקר בשעות הלילה, הוא יצר את מה שכונה לאחר מכן “ציורי חצות” (Midnight Paintings). הוא יצר ציורים במגוון שיטות, בהן ביטא את הרעיונות, ההומור והדמיון שלו באופן שמיועד יותר למבוגרים שבחבורה. חלק מהציורים האלו היו נסיוניים יותר מבחינת כלי הציור או הטכניקות, וברבים מהם הגוונים היו כהים בהשוואה לציורי הילדים. מספרים שבחלק מהציורים הוא ביטא אפילו טוב יותר את האופי הציני שלו, כי מה לעשות שלפעמים קשה להכניס ציניות לספרי ילדים.
קטלוג היצירה הדי מרשים של ד”ר סוס נחשף רק לאחר מותו. כך למשל תוכלו למצוא בו יצירות חדשות לחלוטין, חלקן עם צד ביקורתי או אידיאולוגי מופגן, לצד גרסאות “בוגרות” יותר של כמה מהדמויות המוכרות מספריו, כמו חתול תעלול או הורטון (הפיל ההוא מ”הורטון שומע משהו”). כך למשל הוא הצליח לבטא בעזרת הציורים את החיבור והאהבה שלו לטבע, לעיתים במקביל עם המשיכה שלו לעולמות הפנטזיה והדמיון.
בין אם ד”ר סוס עשה את היצירות האלה לשם ההנאה, כדי לחקור את היצירתיות והביטוי החזותי שלו, כתרגול של טכניקות או לכל מטרה אחרת. כתוצאה, הציורים האלה צבעוניים יותר מהרוב המוחלט של היצירות של ד”ר סוס לקהל הצעיר יותר. תמצאו כמה ציטוטים של ד”ר סוס שמבטאים את זה, כמו “אני אוהב שטויות, כי הן מעירות את תאי המוח”. או: “פנטזיה היא מרכיב הכרחי בחיים. זו דרך להתבונן בחיים דרך הקצה הלא נכון של הטלסקופ. וזה מה שאני עושה ומאפשר לי לצחוק על מציאות החיים”.
ד”ר סוס לא מכר את יצירות האומנות האלה והראה אותן רק לקרובים שבמכריו. משערים שהוא חשש שהתדמית הציבורית שלו כסופר ילדים תוכתם מהיצירות ה”אפלות”, או אפילו שהוא חשש מדעת הקהל והמבקרים עליהן. ואולי פשוט בעולם חומרני כמו זה שאנחנו חיים בו, נראה לנו מוזר שאדם מחליט ליצור בשביל ההנאה האישית שלו, ולא רק על מנת לקבל כסף. אלא שכל זה השתנה עם הזמן.
ד”ר סוס נפטר מ-1991, מסיבוכים של סרטן חלל הפה ממנו סבל. בשנים שלאחר מותו היצירות ה”חדשות” שלו החלו להתפרסם, בעיקר בזכות אלמנו אודרי גייזל: למעשה, מספרים שד”ר סוס עצמו הוא שביקש ממנה להפיץ את היצירות אחרי מותו. היא תרמה חלק מהיצירות שלו לאוניברסיטאות, שיתפה פעולה עם סוחרי אומנות ומחברי ספרים, פעלה כדי להציג את היצירות בגלריות ובמוזיאונים מורשים. חלק מהיצירות האלה נמכרו, אם כי את הנחשבות ביותר מקפידים שלא למכור או לחלופין להעביר רק דרך גלריות מורשות.
אחד הביטויים של כך הוא ספרים שיצאו לאחר מותו של ד”ר סוס, במהדורות מוגבלות יותר או פחות, ביניהם:
- The Secret Art of Dr. Seuss – ספר המציע 65 מהציורים היותר מחתרתיים של ד”ר סוס, לצד איורים של פסלים וסקיצות שהוא יצר במהלך השנים
- The Cat Behind The Hat – יותר מ-300 איורים של האומנות ה”סודית” של ד”ר סוס, עם תמונות, פרשנויות ועוד
- DR. SEUSS’S SECRETS OF THE DEEP the Lost, Forgotten, and Hidden Works of Theodor Seuss Geisel – ספר המציג את היצורים התת מימניים הדמיוניים והסוריאליסטיים של ד”ר סוס
עוד ייצא מזה סרט אימה
אז האם ד”ר סוס הוא צייר האימה הגדול של תקופתנו? סביר להניח שלא. אבל בכל זאת, חשוב להכיר את הצד הלא ממש מוכר ביצירות שלו, או אם תרצו: את פוטנציאל האימה שלהן. בעידן בו “פו הדוב” זוכה לסרט אימה (איום ונורא משלו), ובו אנחנו שומעים על כוונות ליצור גרסאות אימה של סינדרלה, רובין הוד ואפילו פאקינג באמבי, תרחיש בו נראה בשנים הקרובות סרט אימה של “חתול תעלול” הוא לא ממש מדע בדיוני.
אחרי הכול, ב-2022 ראינו כבר את “The Mean One”, קומדיית אימה אמריקאית שחורה בה הגרינץ’ המוכר מיצירותיו של ד”ר סוס – בגילומו של דיוויד הווארד תורנטון (האיש מאחורי ארט הליצן בסרטי “מפחיד“) – יוצא למסע קטל בחג המולד. הסרט הופץ בצורה מצומצמת מאוד, בכמה מאות אולמות בארצות הברית, וגרף רק כ-600,000 דולר. הוא גם זכה לביקורות איומות, אבל בימינו זה לא ממש משנה.
סרט אימה מוגזם על חתול תעלול, שפורץ לבית כמו במיטב סרטי ה-Home Invasion ועושה תעלולי מוות בסגנון “המסור”, עד שהוא משחרר ברחבי הבית את היצורים המפלצתיים שלו – שנראים כמו היצור ההוא מסרטי “היצור” עם קורט ראסל – יכול להיות בדיוק סרט האימה הגרוע שאנחנו מחכים לו.
