אייקון חדש נולד? מפחיד 2 הוא אלים, בומבסטי ומוצלח יותר מקודמו

זה לא פשוט לברוא אייקון אימה. אם תראו את היסטוריית נבלי האימה הגדולים ביותר, תגלו שהם נמצאים איתנו הרבה מאוד זמן. חלק מהם נולדו ברומנים ובספרות הגותית, למשל דרקולה או פרנקנשטיין (נו, טוב: המפלצת של פרנקנשטיין) שהגיחו לאוויר העולם במאה ה-19. בקולנוע, מלווים אותנו דמויות ביעותים כבר עשרות שנים: “פני עור” מ”המנסרים מטקסס” או מייקל מאיירס מ”ליל המסיכות” (שנות ה-70), ג’ייסון וורהיס מ”יום שישי ה-13″, פרדי קרוגר מסדרת “סיוט ברחוב אלם” או צ’אקי מ”משחק ילדים, (שנות ה-80) או לכל היותר שנות ה-90, לדוגמה גוסטפייס מסדרת “צעקה”. זה לא שלא קמו מאז כמה דמויות אימה טובות, אלא שהעשורים האחרונים לא ממש הניבו רוצחים מאיימים “חדשים” שרצחו אינספור קורבנות בסדרות סרטים מוגזמות, ואפילו אחראיים לאינספור מוצרי מרצ’נדייז מכל הסוגים.

אחרי ההקדמה הבומבסטית הזו, צריך להבהיר נקודה אחת: אני לא בא לטעון שארט הליצן, הגיבור הסופר קריפי של מה שהופכת להיות כמה סדרת סרטים מדממת, הוא ה-אייקון הבא. יש לו עדיין הרבה מאוד גופות שהוא צריך לקרוע כדי לקבל את ההגדרה הזו. אבל “מפחיד 2” (Terrifier 2), או אם תרצו “מעורר הביעותים 2”  – אם ניצמד לתרגום שהציע אור סיגולי באתר “סריטה” – מדגיש שהוא אחת הדמויות המאיימות, מצמררות ואכזריות שנתקלנו בהן על המסך הגדול.



פניווייז, מאחוריך!

ליצנים הם מדמויות האימה היותר יעילות שיש. הסצנה הזכורה ביותר מ”פולטרגייסט”, לדעת רבים, היא הליצן שכמעט חונק למוות (בסרט וגם במציאות) את אחד הילדים. סרט האימה המצליח ביותר מאז ומעולם מעמיד במרכזו ליצן: אנחנו מתכוונים כמו לפניוויז, גיבור סרטי “זה” על פי סטיבן קינג. בין לבין ראינו עוד כמה דמויות ליצן חביבות, כמו קפטן ספולדינג מ”הבית עם 1,000 הגופות של רוב זומבי” או טוויסטי הליצן מהעונה הרביעית של “אימה אמריקאית”. ארט הליצן, לדעתי, ממוקם באחד המקומות הגבוהים ביותר ברשימה הזו. למעשה, אני כמעט בטוח שסרט קרוסאובר שמציג עימות בין פניוויז לארט – בסגנון “פרדי נגד ג’ייסון” או “הנוסע השמיני נגד הטורף” – יכול להיות היסטרי. 

אבל נחזור להתחלה. ארט הליצן הוא תוצר דמיונו הפרוע של הבמאי והתסריטאי דמיאן ליאונה. הוא הופיע בכמה סרטים קצרים, והצליח לקבל תגובות נלהבות מהמעטים שראו את הסרט הקצר “המעגל התשיעי” ב-2008. ארט הגיח בכמה סצנות בסרט האנטולוגיה “All Hallow’s Eve של אותו ליאונה מ-2013, שהיה כבר באורך מלא: למעשה, סצנת הסיום בכיכובו של ארט הליצן, שיוצא ממסך הטלוויזיה כדי לטבוח בילדי משפחה, היא המשובחת ביותר בסרט. אחר כך הגיע Terrifier הראשון מ-2016, בתקציב מגוחך של כ-35,000 דולר. הסרט לא הגיע למסכי הקולנוע, אבל זכה להצלחה נאה מאוד בצפייה הביתית.

בסרט הראשון של “מפחיד”, היו הרבה מאוד בעיות: העלילה לא הייתה קיימת, המשחק היה די רע והאפקטים תואמים לתקציב. מה שכן, הוא הצליח להבליט עד כמה ארט, בגילומו של דיוויד הווארד תורנטון, הוא יופי של ליצן. הוא לבוש בשחור-לבן, עם כובע מגבעת שחור המונח בצורה עקומה על ראשו, ומאופר בגוונים אלה: את עיקר תשומת הלב מקבל הפה השחור, על החיוך המזוויע והשיניים החדות שלו. הוא לא מדבר, מבצע תעלולים ומחוות ילדותיות מארסנל ימי ההולדת לקטנטנים. הוא מסתובב באיטיות עם שקית שחורה, שלא מכילה הפתעות לילדים אלא כלי רצח, ניסור וחיתוך. וכמו שלמדנו בסוף הסרט הקודם – הוא כנראה גם על טבעי.

The Ultimate Managed Hosting Platform

מפחיד 2 מציג: תסריט ומשחק

אפשר לומר לזכותו של דמיאן ליאונה שהוא בהחלט לקח לתשומת ליבו את הביקורות על “מפחיד” הראשון. זה מתחיל עם העלילה, שהפעם כן קיימת. ליאונה סיפר שאת התסריט הוא כתב במשך שלושה חודשים וחצי, ובמקביל קרא ספרים על בניית סיפורים והקשיב לראיונות עם תסריטאים. התוצאה היא סרט שנמשך, תאמינו או לא, כמעט 140 דקות. הסיפור הפעם עוסק בבחורה כישרונית בשם סיינה (לורן לאברה), שעומלת על הכנת תחפושת של מלאכית לקראת ליל כל הקדושים הממשמש ובא. היא חיה עם אמה (שרה וויט), אחרי שאביה – שגילה גם הוא חוש יצירתי שנגלה בהמשך הסרט – נפטר. אחיה הקטן נשאב לסיפור של ארט הליצן וחולם להתחפש אליו, כי זה מה שאנשים עושים. כמו שקורה בסלאשרים רבים, ארט ינסה להגיע לאותה בחורה ובדרך יקטול באכזריות את כל מי שנמצא קרוב אליה. 

השיפור כאן, בטח ביחס לסרט הקודם של “מפחיד”, הוא שבהחלט נראה שליאונה עשה עבודה סבירה בעיצוב הדמויות ובבניית היחסים בתוך התא המשפחתי. גם הדיאלוגים סבירים, ויש כמה סצנות שמוסיפות ממד קומי לארט ולסרט כולו: למשל, הרגעים בהם ארט מגיע למכבסה או מלווה את הגיבורה בביקור שלה בחנות התחפושות. זה לא שהתוצאה מושלמת ברמת התסריט – היה אפשר בקלות לחתוך כ-30-20 דקות מהסרט כדי להפוך אותו למהודק יותר – אבל הפעם בהחלט יש כאן… עלילה כלשהי. ייאמר לגנותו של התסריט שהוא לא ממש ענה על כמה שאלות שנשארו פתוחות בסיום הסרט הראשון, וגם הוסיף כמה שאלות חדשות שספק אם נקבל להן תשובה בקרוב.

המשחק של דיוויד הווארד תורנטון, בתור ארט, ממשיך לעשות את העבודה. תורנטון, שקיבל את המושכות אחרי פרישתו של מייק ג’יאנאלי (שגילם את ארט בסרטים הקצרים וב-All Hallow’s Eve), סיפר שהוא הושפע מקומיקאים כמו צ’רלי צ’פלין, מרוצחי אימה מפורסמים כמו רוברט אנגלד כפרדי קרוגר או טים קארי כפניווייז הראשון, ובעיקר מהייצוגים השונים של דמות הג’וקר. בשורה התחתונה הוא מצליח ליצור דמות שמצליחה להיות מאיימת ומצחיקה בו זמנית, בעזרת מחוות פיזיות וללא מילים.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Terrifier 2 (@terrifier2_official)

לורן לאברה, שמגלמת את הגיבורה הראשית, בהחלט מרשימה. היא הופיעה עד עכשיו בעיקר בסרטים קצרים, ויכול להיות שהתפקיד הזה יפתח לה את הדלת ויהפוך אותה ל”בחורה אחרונה” נוספת מהארסנל של השנים האחרונות. אל תצפו כאן להופעה שתעלה תמיהות למה משחק בסרטי אימה לא מקנה מועמדות לאוסקר (נוסח טוני קולט ב”תורשתי”, אניה טיילור ג’וי ב”המכשפה” או אפילו מיה גות’ ב”פרל” האחרון), כי זה עדיין לא שם. אבל לאברה כן מצליחה לשאת את הסרט על כתפיה (או ליתר דיוק: כנפיה) ברגעים בהן ארט לא נמצא על המסך, וזה לא דבר פשוט. יש לה כריזמה, היא סקסית והיא מצליחה לפעמים להכניס רגש או הומור במקומות המתאימים, למרות שהתסריט לא עושה בהכרח חיים קלים. בניגוד לדמויות אחרות, כולל הפרוטגוניסטית של הסרט הראשון שחוזרת כאן בתפקיד מזוויע שאולי יהיה מרכזי יותר בסרט השלישי הצפוי, היא גם מצליחה להתנהג לרוב בצורה הגיונית ולעורר סימפתיה מסוימת. שאר השחקנים בקאסט של “מפחיד 2” לא ממש מרשימים – וכן, אנחנו מתכוונים בעיקר למשחק המוגזם מעט של האמא והאח הקטן – אבל לא צריך להגזים. לא באמת ציפינו כאן ליותר מדי.

מפחיד 2: ארוך יותר, מדמם יותר

ויש גם את נושא האפקטים, או אם תרצו: הגועל. ארט הליצן, כמו שכבר הספקנו ללמוד, לא בוחל באמצעים. הוא לא מסתפק בלרצוח את קורבנותיו, והיו לא מעט כאלה בטבח ליל כל הקדושים שהוצג בסרט ההוא, אלא בעיקר נהנה לייסר אותם ולגחך מול התוצאה המקאברית. באחת הסצנות הזכורות של הסרט הקודם, הוא מחזיק באוויר, הפוכה, אישה ערומה ומנסר אותה לשתיים – מלמטה. כאן יש כמה דימויים קיצוניים יותר, כי קולנוע עצמאי מהסוג הזה מאפשר וכנראה גם התקציב נתן לליאונה את ההזדמנות להתפרע קצת יותר. סרט ההמשך הופק כבר עם תקציב שפוי יותר (אבל עדיין מגוחך בסטנדרטים הוליוודיים), שחלק גדול ממנו תוצאה של קמפיין מימון המונים מוצלח. הקמפיין הזה, שהציב יעד של 50,000 דולרים, הצליח להניב כרבע מיליון דולרים.

ליאונה, שעסק בתחילת הקריירה שלו באפקטים מיוחדים בקולנוע, מותח כאן את גבולות הז’אנר. התוצאה היא סרט שמשלב במידה רבה בין סרטי ספלאטר, המעמידים במרכזם מעשי זוועה ואלימות כלפי הגוף האנושי דרך סצנות עמוסות בדם, איברים כרותים וסצנות עינויים, על גבול הסאדיזם – עם תת ז’אנרים אחרים, כמו פורנו העינויים (Torture Porn) או “אימת הגוף”.

השילוב הזה בא לידי ביטוי מובהק בסצנה שככל הנראה היא המחרידה ביותר כאן, שזכתה לכינוי “סצנת חדר השינה”. בלי לעשות ספוילרים, ארט הליצן מתעלל במהלכה באכזריות באחת הדמויות המשניות, כאילו הייתה לא יותר מאשר בובה, עם הרבה נהרות של דם ואיברים כרותים, ולקינוח שופך הרבה מלח על הפצעים (תרתי משמע). קשה להגיד שהתוצאה כאן ריאליסטית מדי או מפחידה מדי – ליאונה והצוות שלו השתמשו באמת בבובה, שהופעלה על ידי הצוות מאחורי הקלעים, ולכמה שניות גם באנימציית מחשב. בשלב הזה הסרט עובד בעיקר על בלוטות הגועל, והתוצאה היא מעין “סלפסטיק של אימה”, במהלכה אנחנו תוהים איך הדמות הזו נשארת לעזאזל בחיים ולא יודעים אם לפחד, לצחוק או לבכות. כמו בכל מיתולוגיית אימה יש דיווחים שהסצנה הזו, יחד עם עוד כמה רציחות אכזריות, גרמו להתעלפויות, להקאות ולשאר תיאורים מוגזמים שמשמשים בקמפיין יחסי הציבור של סרטים.

הכירו את הנערה החיוורת

אפשר לומר בפה מלא ש”מפחיד 2″ מצליח להיות בומבסטי ועשיר יותר מהסרטים הקודמים. הוא גם שאפתני הרבה יותר. במה שאולי יהפוך להיות זיכיון שיוליד עבורנו לא מעט סרטים, או אפילו אייקון אימה חדש, יש כאן מיתולוגיה שלמה סביב הדמות של ארט הליצן. יש לו אפילו את “בית קפה לליצנים”, שיר חדש שחוזר בכמה מקרים בסרט ובכתוביות הסיום. לא הייתי אומר שהשיר הזה ייכנס לקלאסיקות של שירי האימה, אבל השימוש בו כן הזכיר לי לפרקים את השיר ההוא מ”סיוט ברחוב אלם”. הדבר בולט בעיקר בסצנת חלום מסויטת כלשהי, שגם היא מזכירה בכמה רבדים סצנות מתוך העולם של פרדי קרוגר.

ההפתעה הגדולה ביותר בסרט, בעיניי, היא הדמות החדשה שקיבלנו כאן: “הילדה הקטנה החיוורת”, כפי שהיא מתוארת. הילדה, שקשורה לעברו המדמם של ארט באופן שנבין במהלך הסרט, משמשת כאן על תקן הסייד קיק שלו. היא לבושה באופן דומה, משתמשת במחוות פיזיות ילדותיות דומות ואחראית לכמה מהרגעים היותר מוצלחים כאן. אין ספק שנזכה לראות אותה גם בהמשך הצפוי, וכמיטב המסורת הקולנועית אולי אפילו בסרט ספין אוף משלה. גם הניצולה של הסרט הראשון, במראה מרוטש ומזוויע במיוחד, מראה שדימיון ועיצוב דמויות אימה הוא כנראה אחד הצדדים החזקים בעבודתו של ליאונה.

למרות שהוא רחוק מלהיות מושלם, “מפחיד 2” הוא לדעתי שיפור גדול ביחס לקודמו. העובדה שהוא הגיע להפצה מסחרית רחבה יותר וגרף למעלה מ-12 מיליון דולר עד כה היא חדשות מצוינות לחובבי הסלאשרים, שיזכו כנראה לראות את אחת הדמויות המוצלחות של קולנוע האימה בשנים האחרונות ממשיכה לכרות עור וגידים. אולי אפילו ייצא מכאן אייקון אימה חדש.