כביש אבוד? ההיסטוריה וההווה של כביש 66 בארצות הברית
כבישים יכולים להיות סרט אימה. כמעט בכל יום אנחנו שומעים על תאונת דרכים קטלנית, שמסתיימת בצורה הטראגית ביותר שיש. לכן כשאנחנו מדברים על כביש “מפחיד”, בדרך כלל אנחנו מתייחסים לסכנת הנהיגה בו. השאלה שצריכה להישאל היא האם יש כבישים שנראים כמו לוקיישן של סרט אימה אפילו בלי שבודקים את ממוצע תאונות הדרכים שבהם. כביש 66, הנחשב כנראה לאחד הכבישים המפורסמים בעולם, מקיים לפי חלק מהסיפורים את הדרישות האלה. גם אם לא מדובר בלוקיישן שאפשר לקחת כמו שהוא לסרט אימה, עדיין יש סביבו כמה מיתולוגיות שחשוב להתייחס אליהן.
מהו כביש 66?
כשמדברים על כביש 66, בהקשר שלנו, אנחנו מתייחסים לכביש ההיסטורי בארצות הברית, שהוקם עוד ב-1926 במטרה לחבר בין שיקאגו ללוס אנג’לס והצליח “לצמצם” את המרחק ביניהם ביותר מ-200 קילומטר. האבחנה הזו חשובה מכיוון שגם לנו, בישראל הקטנה, יש את כביש 66 שלנו בחלקו המערבי של עמק יזרעאל, המחבר בין השאר בין יוקנעם, משמר העמק, מעבר סאלם וצומת מגידו. האמת היא שגם לכביש הזה יש מוניטין רע מאוד, של “כביש דמים” עם כמות תאונות גדולה הנובעת בין השאר עקב צפיפות הנסיעה, תנועת משאיות ערה, ובעיקר – העובדה שהכביש הוא דו סיטרי, מר מאוד, מפותל וחשוך. בשנים האחרונות שמענו על תוכניות משמעותיות לשידרוג הכביש ולשיפור רמות הבטיחות שלו, במטרה להקטין את כמות תאונות הדרכים הקטלניות בו, שהייתה גבוהה מאוד בעשורים האחרונים.
חוזרים לארצות הברית ולהיסטוריה של כביש 66. כשהוא נפתח, הוא היה יוצא דופן בכמה דברים. קודם כל, זה אחד הכבישים המהירים הראשונים שהוקמו בארצות הברית. הכביש הזה היה ארוך מאוד (כ-3,940 ק”מ, או 2,448 מייל), מה שאומר שאנשים שנהגו בו יכלו לחצות שלושה אזורי זמן ולא פחות מאשר שמונה מדינות. שימו לב שהכביש נועד לא רק לחבר בין מדינות ענק כמו אילינוי, מיזורי, טקסס, אוקלהומה, קליפורניה ואריזונה, אלא גם לקשר בין עיירות קטנות שנשארו “מחוץ לראדאר” בכבישים הקיימים. הכביש הפך לחיוני לא רק מכיוון שהעולם נעשה גלובאלי יותר, אלא מפני שבשנות ה-20, למשל, מספר כלי הרכב בארצות הברית כמעט שילש את עצמו, מכ-8 מיליון כלי רכב לכ-23 מיליון. אנשים רצו להגיע ממקום למקום, בין אם לצרכי Business ובין אם למטרות Pleasure, והיו זקוקים לכבישים שיאפשרו להם לעשות את זה ביעילות.
כחלק מהניסיונות לקדם את הכביש ולהפוך אותו לסמל, החליטו למשל על קיום מרוץ בין לוס אנג’לס לניו יורק סיטי. הטוויסט העיקרי הוא שהמירוץ הזה התרחש ברגל, עם נקודות עצירה בעיירות שהסכימו לתמוך במרוץ. כ-300 מתחרים ניסו לקחת את הפרס הגדול, שעמד על 25,000 דולר. לאחר משהו כמו 573 שעות, הוכרז אנדי פיין כמנצח.
ככל שחלפו השנים, דרך 66 עברה שינויים ושדרוגים. המטרה הראשונית שלו הייתה להיות עם תנאי נהיגה מושלמים, כולל נתיבים רחבים, מיעוט פניות ודרך שתישמר בטוחה גם בתנאי מזג אוויר שונים. בפועל, גם כמה שנים אחרי שהוא נפתח, היו חלקים שלו שלא היו מתוחזקים מספיק. הנשיא האמריקאי רוזוולט ראה את זה, ובתקופת השפל הגדול עודד צעירים רבים שהיו מחוסרי עבודה להצטרף למשימות התחזוקה והתיקון של הכביש.
לכביש נוספו מקטעים חדשים שנועדו לשפר את יעילות הנסיעה, כולל נתיבים מהירים יותר. התוצאה היא שבמהלך ההיסטורי, הכביש קיבל תפקיד חשוב מאוד בהתפתחות של ארצות הברית, ובעיקר בתנועה לחוף המערבי שלה. בצד החיובי, הוא סייע בפיתוח יישובים ובחיבור ביניהם, דרישת חובה בעולם הכלכלי המתפתח. במלחמת העולם השנייה, הוא היה חלק בלתי נפרד מהשינוע של כלי נשק ולחימה. הכביש לקח תפקיד מרכזי בתקופות חיוניות, אם כי חלקן שליליות: השפל הכלכלי הגדול, למשל, או “אגן האבק” – כינוי לשלל סופות אבק, חלקן חמורות, שהתרחשו בארצות הברית ובקנדה בשנות ה-30, וגרמו לפגיעה רבה בנפש וברכוש, גם בכביש הזה. הכביש, ובעיקר העיירות סביבו, היו ידועים ביחס השלילי שלהם כלפי השחורים, מה שבא לידי ביטוי בפשעי שנאה ובהגבלות שונות שחלו על בעלי העור הכהה.
הכביש מאבד מתפקידו
העיקרון עם התנועה בכבישים הוא שהיא מתפתחת תמיד, וכבישים מסוימים עלולים להפוך להיות בלתי רלוונטיים. עם הזמן, כשהאזורים מסביב לכביש התפתחו, נוספו כבישים חלופיים וטיסות פנים ברחבי ארצות הברית הפכו לסדירות יותר, כביש 66 איבד את היעילות שלו. ב-1985 החליטו להוציא אותו רשמית ממערכת הכבישים הבין מדינתיים ובהדרגה גם ממפות, והתנועה שעוד נשארה בו עברה לכבישים בין-עירוניים שעקפו את העיירות והיו לכן מהירים ויעילים יותר.
הנתיב המקורי של כביש 66 נסלל מחדש, והוחלף בכבישים חדשים, וכיום הוא מסתיים באזור אריזונה. מקטעים רבים של הכביש, עם זאת, עדיין פעילים (כ-85%), ונחשבים כיום לאטרקציה תיירותית, הידועה בתור “כביש 66 ההיסטורי” העובר בין כמה עיירות, חלקן פעילות וחלקן נטושות. מדובר כאן במסלול עם הרבה מאוד נסיעות, אבל גם מוקדי עניין, שרבים ממליצים להקדיש לו לפחות שבועיים-שלושה. הכי רוד טריפ שיכול להיות.
מהי החשיבות של כביש 66 של ארצות הברית?
כביש 66 מסמל לא מעט דברים. מבחינה היסטורית, זוהי אחת הנקודות האחרונות ב”כיבוש” המערב הפרוע, או אם תרצו: חיבור שלו לאזורים אחרים של ארצות הברית. הכביש זכה לכינויים שונים במהלך השנים, כמו “הכביש האלכסוני הגדול” בשל הצורה שלו, “הרחוב הראשי של אמריקה” או “אם הכבישים” (“The Mother Road”), כפי שנקרא ברומן המפורסם “ענבי זעם” של זוכה פרס נובל לספרות ג’ון סטיינבק.
“ענבי זעם” עוסק במשפחה שנאלצת לעזוב את ביתה ואדמתה בתקופת השפל הכלכלי הגדול, מהגרת לקליפורניה כדי לפתוח דף חדש אבל מגלה שגם באזורים האלו יש רעה, עוני וניצול המוני. הרומן הזה מתאר בדיוק את התהליך שעברו משפחות רבות שהיגרו למערב בתקופת השפל הכלכלי, בתקווה לעתיד טוב יותר. הוא זכה בפרס פוליצר לספרות ב-1940 והפך באותה שנה לסרט אייקוני של ג’ון פורד, בכיכובם של הנרי פונדה, ג’יין דארוול ואחרים. הסרט היה מועמד לפרס האוסקר וזיכה את פורד בפרס הנחשק על בימוי.
כינוי נוסף של כביש 66 הוא “הכביש של וילי רוג’רס”, על שם השחקן, הקומיקאי והפרשן הפוליטי האמריקאי. ויל רודג’רס היה חלק מאותם צעירים שנסעו על הכביש הזה לכיוון מערב, במקרה שלו כדי להגשים את החלום שלו להצליח בהוליווד. לאחר הקמת הכביש הוא לקח חלק במאמצי הקידום שלו, עד שנהרג בהתרסקות מטוס ב-1935. מאז 1952 שהכביש מכונה באופן לא רשמי “הכביש של וילי רוג’רס”, ולאורכו יש כמה נקודות ציון לזכר הקומיקאי.
חלקים מסוימים בכביש גם כונו “הכביש המוזיקלי”, מפני שבסמוך לניו מקסיקו התקינו חיישנים מיוחדים שגרמו לניגון השיר America the Beautiful בכל פעם שהרכב נצמד לשוליים בדיוק במהירות המבוקשת, של 45 מייל לשעה.
המיתולוגיה סביב דרך 66
הכביש היה לוקיישן מרכזי בלא מעט סרטים וסדרות טלוויזיה, מטבע הדברים רבים מהם הם סרטי מסע כמו “אדם בעקבות גורלו” (1969), “בדרכים” (2012, על פי רומן של ג’ק קרואק מ-1957), “מיס סאנשיין הקטנה” (2006), “ארץ קשוחה” (2008) ואפילו סרט האנימציה “מכוניות” של פיקסאר מ-2006. בשנים 1960-1964 שודרה סדרת דרמת, מסע ופשע בשם “כביש 66”, במשך ארבע עונות ולא פחות מ-116 פרקים.
כמיטב המסורת, חיפשנו גם סרטי אימה משמעותיים בהם כביש 66 הוא חלק בלתי נפרד מהעלילה, או אפילו הנבל המרכזי. לא מצאנו יותר מדי סרטים מוכרים, אבל בכל זאת הנה כמה הצעות. “Route 666” משנת 2001 הוא סרט אקשן ואימה, בבימויו של וויליאם ווסלי (“דחלילים”), שעוסק בסוכנים ממשלתיים שנמצאים במרדף אחר עד מפתח שנמלט. בדרך חזרה, במהלך הנסיעה בכביש מדברי נטוש (“כביש 666”), הם נתקלים ברוחות רפאים של כנופיה שנטבחה, או משהו בסגנון. הסוכנים צריכים להיאבק על חייהם ולגלות מהי שרשרת האירועים שהובילה למותם של חברי הכנופיה.
ממשיכים לסרט בשם “Killer Holiday” משנת 2013. אנחנו לא ראינו את הסרט הזה, שמחזיק בביקורות די רעות (3.6 מתוך 10 ב-IMDB) ובמספר די קטן של מדרגים, אבל מהתיאור ומהטריילר הוא נראה כמו B Movie שיכול להיות מהנה. העלילה כאן עוסקת בחבורה של צעירים שמטיילת בכביש 66, נתקלת בפארק שעשועים נטוש ומחליטה להתפרץ אליו, כלומר, אם אפשר לקרוא ככה לסצנה בטריילר בה הבחורה בועטת בגדר ופשוט מעיפה אותה. הבעיה היא שמתברר שהפארק לא כל כך נטוש, כי יש רוצח בשם קווין “ספיידר” (עכביש) הולידיי שרודף אותם ומתחיל, כנראה, לרצוח אותם בזה אחר זה תוך שימוש במלכודות ובמתקני הפארק. בתיאור העלילה מבטיחים שבסוף הסרט נדע מהם בדיוק המניעים של אותו בחור.
על כביש 66 נכתבו שירים, המפורסם שבהם הוא שיר ריתם אנד בלוז’ שכתב זמר הג’אז האמריקאי בובי טרופ (“Get Your Kicks on) Route 66)”). השיר הפך ללהיט עצום אחרי שנט קינג קול הוציא אותו כסינגל, וזכה לאחר מכן לגרסאות כיסוי של ה”רולינג סטונס”, בינג קרוסבי ואחרים. גם “דפש מוד” חיברה שיר על הכביש, אבל אם נאמר בעדינות: זהו לא אחד מהשירים המפורסמים או מיצירות המופת של הלהקה.
איך מטיילים בכביש 66?
גם היום, לא מעט תיירים מגיעים אל המקטעים שעוד נותרו של דרך 66. טיול לאורך כביש 66 של ארה”ב הוא נוסטלגי, מרהיב בחלקים מסוימים אבל גם מאתגר, כי אתם לא צפויים להיתקל ביותר מדי נקודות עצירה מוסדרות במהלך הנסיעה. במילים אחרות: תחנות הדלק מרוחקות זו מזו, לפעמים במרחק של יותר מ-100 ק”מ, ובחלקים מסוימים שלו לא תמצאו יותר מדי מקומות להצטייד בהם במים או בשתייה. אם אתם לא רוצים להיות חלק מסרט אימה, חשוב לכן להצטייד במספיק דלק, מים ומזון, במיוחד בתקופות החמות בהן סביבת הכביש עשויה להיות לוהטת. מומלץ לסמן מראש איפה יש מסעדות (שיכולות להיות אותנטיות מאוד), וגם האם יש אטרקציות תיירותיות לאורך המסלול שלכם: מוזיאון, פארקים (למשל ה-Petrified Forest National Park, פארק שכולל תערוכה על הכביש עם דגמי רכב היסטוריים, מסלולי הליכה ורכיבה על סוסים ועוד), מבנים היסטוריים, אתרי טבע ואפילו פעילויות לילדים, כמו מגלשת ההרים היחידה באזור אריזונה שנמצאת ממש בסמוך לכביש.
מומלץ לוודא שהרכב מתוחזק היטב ושיש גם גלגל ספייר, על כל צרה שלא תבוא. חשוב להצטייד במכשיר ניווט, כי השילוט כאן נוטה להיות בעייתי מאוד, אבל גם מפה של כביש 66 של ארה”ב למקרה שהטכנולוגיה תאכזב אותנו דווקא ברגעים שאנחנו הכי צריכים אותה. ואגב, בשנים האחרונות עובדים על מסלול אופניים שאמור ללוות מקטעים שונים של הכביש.
בתכנון נכון כן תוכלו להעביר אפילו כמה ימים בחקירת הכביש והעיירות המקיפות אותו. יש כאן מספיק מקומות לינה, רובם מוטלים שמזכירים בעיצוב ובסגנון שלהם את שנות החמישים העליזות בארצות הברית. מצד אחד יש מקום לספונטניות בטיולים מהסוג הזה, אבל מצד שני חשוב לזכור ש המוטלים מבוקשים או המרכזיים ביותר יכולים להיות בעלי ביקוש גבוה, ככה שחשוב להזמין בהם חדר מראש. זה נכון במיוחד בתקופות עמוסות או כשיש אירוע גדול באחת העיירות לאורך המסלול, כמו פסטיבל הכדורים הפורחים הפורסם של אלבוקרקי.
הצדדים המפחידים של כביש 66
אם בגלל השם “66” חשבתם שבכביש 66 יש פעילות שטנית כלשהי או מקרי אימה בלתי מפוענחים, חשבו היטב: הכביש נחשב לבטוח באופן יחסי, בעבר וגם היום. בכל זאת, כמובן שכיאה לכביש היסטורי, שהפך לנטוש במידה מסוימת, יש סביבו מספיק סיפורי אימה, מיתולוגיות על רוחות רפאים שמתגוררות כאן וכן הלאה.
הנקודה הראשונה היא שהכביש מחבר בין לא מעט עיירות רפאים, שמהוות חלק בלתי נפרד ממה שניתן לכנון “תיירות אפלה”, או כמו שאנחנו מתייחסים לכך באתר: מקומות נטושים שהופכים לאטרקציה תיירותית עם השנים. עקב עיירות הרפאים, כביש 66 נחשב בעיני רבים לכביש המהיר הרדוף ביותר של ארצות הברית. חלק גדול מסיפורי האימה האלו מתרכזים באזור אריזונה, וכוללים בין השאר את העיירה פלגסטף הידועה במלונות רדופי הרוחות שלה (לכאורה, כן?) או וויליאמס, שמעבר להיותה שער הכניסה לגרנד קניון נחשבת לפי חלק מהתיאוריות כ”מרכז רוחני” ו”מערבולת של אנרגיה”, הגורמת לכל מיני דברים מוזרים להתרחש.
פלגסטף
פלגסטף היא עיירת ימי ביניים מנומנמת יחסית, המוקפת בהרים המספקים נופים פנורמיים מרשימים. יש כמה כמה לוקיישנים הנחשבים לרדופים, כמו מלון מונטה ויסטה בו התרחשו לכאורה רציחות של עובדים בתעשיית המין, ספרייה עם מרתף שעבר זוועות שונות ובעיקר מלון Weatherford, בו לפי חלק מהדיווחים תוכלו למצוא רוחות רפאים מסתובבות בלילות במסדרונות, חפצים שנעים מעצמם, תיבות נגינה או מנורות שמופעלות בלי סיבה וכן הלאה. סיפור האימה המפורסם ביותר כאן הוא על אישה שחשבה שבעלה נעלם ותלתה את עצמה. כשהבעל, שהתעכב עקב סופת שלגים חזר, הוא גילה את גופתה של אשתו והתאבד. היום, אם מאמינים למיתולוגיה, אפשר לראות את רוחות הרפאים של שניהם עומדים מעל מיטת האורחים. טוב, אתם בטח מכירים את זה מסרטי אימה או ממקומות שמנסים למשוך אליהם את “תיירי האימה”, והרבה מאוד אנשים נשארים ציניים לסיפורים מהסוג הזה.
וויליאמס
וויליאמס הצליחה לשרוד עם השנים ולהישאר אפילו אטרקציה תיירותית בזכות הקרבה שלה לגרנד קניון. אם אתם מאמינים לסיפורים, זה לא הדבר היחידי שנשאר לחיות שם. פונדק הבירית האדומה (The Red Garter Inn), שמשמש כיום כמקום אירוח, הוקם לראשונה בכלל כסלון וכבית בושת, ולאחר מכן שימש כמאפיה משולבת עם פונדק. עד היום, אורחים וצוות העובדים של המקום מדווחים על תופעות מוזרות כמו דלתות שנפתחות ונסגרות מעצמן, קול צעדים בלתי מוסבר במסדרונות, רעידות של המיטה או יד שנוגעת בהם באמצע הלילה (יכול להיות שזה פשוט קשור לסוג הפעילויות שחלק מהצעירים עושים במוטלים, לא?) ומפגש עם רוח רפאים של צעירה בחלוק לבן בשם אווה, שלפי האגדה המקומית נרצחה כאן.
עם או בלי קשר, מדובר במקום אירוח שמקבל ביקורות מעולות על ידי אורחים. לכן אם אתם מבקרים באזור, כדאי בהחלט לשקול ללון כאן לפחות לילה אחד.
