הכריש השחור הוא סרט אימה בלי מלתעות, וכמעט בלי כריש
יש הרבה מאוד סיבות שגורמות לנו לראות סרט אימה מסוים. סביר להניח שהפוסטר של הסרט הוא לא אחת המרכזיות בהן, גם אם לפעמים הוא כן יכול לומר לנו משהו על הרמה של הסרט (חשבו למשל על פוסטר רע בעיצוב גרוע, שמעיד בדרך כלל על סרט רע שהכול בו גרוע). במקרה של “הכריש השחור”, אני חייב לציין, הפוסטר סיקרן אותי מאוד. ככזה כשרואים בו כריש ענקי עם שיניים חדות במיוחד, שבא לטרוף אדם אומלל כלשהו. כמובן שהציפיות שלי היו נמוכות אחרי ששמעתי על הביקורות שהסרט זכה להן (ציון של 3.7 מתוך 10 ב-IMDB, נכון למועד שורות אלה) וההצלחה הקופתית המוגבלת, עם הכנסות של כשלושה מיליון דולר מול תקציב של כעשרה מיליון. אבל מספרים שהסרט הזה די הצליח בסטרימינג, והוא היה זמין בטלוויזיה – ברור הרי שלא אלך לראות בקולנוע סרט עם ציון כזה – אז החלטתי לראות אותו באיחור של כמה חודשים.
אומר זאת כך: יש לי חיבה לא מוסברת לסרטי כרישים, כולל הרעים שבהם. סרטי כרישים נופלים בהרבה מאוד מקרים לקטגוריה שהם כל כך גרועים עד שהם מצחיקים, או אפילו מהנים: כי זה הרי כיף מאוד לצחוק על כריש שנראה כמו תאונת גרפיקה ממוחשבת, שמתנהג בדיוק ההיפך ממה שכרישים אמורים להתנהג (וזה נכון גם לדמויות בסרט). “הכריש השחור” לא בדיוק מקיים את התנאים האלו, וקשה לומר שהוא סרט מוצלח. בלשון המעטה.
אל תתעסקו עם טלאלוק
זה דווקא התחיל מבטיח. הסרט הציג בפרולוג שלו את “כללי הפתיחה”. מסתבר שמול חופי באחה קליפורניה, אחת מ-31 המדינות המרכיבות את מקסיקו, יש לפי האגדה המקומית כריש מגלודון ענקי שמגיע אם קוראים לו, או משהו כזה, ושגורם לאנשים לראות חיזיונות של מוות. הכריש הזה מכונה “השד השחור”, ובסצנת הפתיחה הדי מרושלת הוא הורג כמה דייגים אומללים. באופן די מרומז, כי לא ממש רואים אותו.
הגיבורים של הסרט הם בני משפחת סטרג’ס. פול (ג’וש לוקאס, “נפלאות התבונה”, “אמריקן פסיכו”, “הטיהור לנצח”) הוא עובד בחברת נפט, שמגיע יחד עם בני המשפחה שלו לטיול במקסיקו שאמור לשלב בין ביזנס לפלז’ר. פול צריך לבדוק את מצבה של אחת מאסדות הגז, ובשאר הזמן בני המשפחה – האישה אינס (השחקנית הצ’ילאנית פרננדה אוריז’ולה) ושני הילדים, אודרי (ונוס אריאל) וטומי (קרלוס סולורזנו) – אמורים ליהנות בעיירת החוף התוססת, בתקווה שביחד איתו כי הוא הרי הולך למשימה פשוטה של כמה שעות.
הבעיה היא שהמשפחה מגלה שהעיר די נטושה, והמקומיים מתנכלים אליהם, כי לכאורה אסדת הגז היא שהעירה את הכריש שהורג את כל מי שהוא נתקל בו. מסתבר שהרס הים על ידי האדם הכעיס את טלאלוק, אל הגשם, הפריון והמים במיתולוגיה האצטקית. הוא החליט לשלח את הכריש, כי רק הקרבה של בשר ודם יכולה לשכך את הזעם שלו.
ברצף של טעויות והחלטות תמוהות, פול – שבהמשך נבין שהוא לא ממש מאמין באגדה הזה (כלומר, אם הבנתי נכון את הכוונה שלו מאחורי משפטים כמו “קח את הבולשיט האצטקי שלך ודחוף אותו לתחת”) – מפליג לבד לראות את מצבה של האסדה ומגלה שהיא נטושה, למעט שני העובדים (השחקן המקסיקני הוותיק חוליו סזאר קדילו מצליח להתבלט עם תפקיד טוב). האישה והילדים מגיעים לבר אפלולי כדי להעביר את הזמן, אבל כמעט נרצחות, והדבר ההגיוני ביותר הוא להגיע ללב ים. בסוף, אתם יכולים לנחש, כולם ימצאו את עצמם על גבי אסדת הנפט הנטושה, כשהם מוקפים באותם עובדים, ובעיקר בכריש שלא ייתן להם לעזוב.
הנה הטריילר של הסרט, שבדומה לפוסטר – לא ממש מספר את הסיפור האמיתי כאן:
אבל איפה הכריש?
עד עכשיו, נראה של”כריש השחור” יש את הפוטנציאל להיות סרט רע, עם קצת גילטי פלג’ר. הבעיה העיקרית היא שהנוכחות של הכריש בו היא, איך נאמר, מאוד מינימלית. אם לפי הפוסטר יכלנו לצפות לכריש ענקי עם מלתעות חדות, לאורך הסרט אנחנו בקושי רואים אותו, ובטח שלא רואים בצורה מאיימת את הסכנה שהוא גורם לה, או את האנשים שהוא הורג. יכול להיות שההחלטה “לחסוך” בהופעות של הכריש נובעת משיקולים תקציביים או אידיאולוגיים, כמו שנראה בהמשך, אבל אין ספק שקשה לצפות שסרט כרישים יעבוד בלי כריש דומיננטי, לא משנה עד כמה האגדה עליו מפחידה ועד כמה הוא נראה מגניב על הפוסטר. התוצאה היא שהסרט לא ממש מצליח ליצור אווירה של מתח, ובטח שלא הנאה לחובבי הז’אנר שאוהבים לראות כריש קורע לגזרים אנשים אומללים. בערך כמו לצפות לסרט של “חמישה לילות אצל פרדי”, אבל לגלות שבפועל זמן המסך של הבובות המפורסמות הוא די מצומצם.
בעיה נוספת בסרט היא שהוא לא ממש מצליח לגבש את הסגנון שלו. הוא מתחיל כמו סרט כרישים גנרי, מהתת ז’אנר שהוא אחד האהובים עליי: אנשים שתקועים בלב ים בלי יכולת לתקשר עם העולם החיצון (לייק דה), כשכל ניסיון לעזוב צפוי להסתיים במוות. אלא שלאורך המסע, נראה שהוא קצת מחליף כיוונים. יש מקרים בהם הוא מתנהג כמו סרט אקשן, בו הגיבור ודמויות אחרות צריכות לפצח דרכים מתוחכמות להתמודד עם איום. לצד אלמנטים ברורים של הישרדות מול הטבע, הסרט הולך בכמה מקרים לכיוון של סרט רוחות, אבל מדובר בסצנות קצרות שרחוקות מלהיות אפקטיביות. ויש גם את אימת הפולק, בעיקר עם סמלים ופסלים למיניהם.
הכריש השחור מציג: טלנובלה במסווה של סרט אימה
מסתבר שלא רק אימה יש כאן. במקרים אחרים הסגנון מזכיר יותר טלנובלה, אולי אפילו כזו שמגיעה ממקסיקו, מצ’ילה או ממדינות אחרות הקשורות לסרט או לקאסט. זה בולט בעיקר בכמה דיאלוגים מנופחים בין שני המבוגרים בחבורה, עם האשמות של האישה נגד הגבר וטיעונים מוסריים כאלה או אחרים (“אתה החיה. לא הדבר הזה שבחוץ”), סצנות בהן המשחק מאופיין בקצת האובר אקטינג. אני חושב שהקאסט דווקא ניסה לעשות את המקסימום עם מה שהיה לו לעבוד איתו, אלא שנראה שהסרט הולך לפעמים למחוזות הטלנובלה (לא שראיתי טלנובלה פעם!), וזה נראה לא בדיוק קשור. היחסים בין הילדים ובינם לבין הוריהם כוללים כמה נקודות יפות, למעט במפגש הראשון עם המשפחה ברכב, בדרך לטיול, סצנה בה הילדים היו כל כך בלתי נסבלים עד שציפיתי שכריש ענקי ייצא מתא הכפפות ויטרוף אותם למוות. יש כמה סצנות יפות שמציגות את התא המשפחתי וחלק מהדמויות גם עוברות תהליך מסוים, אבל גם דיאלוגים תמוהים והתנהגות שנראית קצת רנדומלית. ההחלטות של הגיבורים הן די תמוהות, כולל ההקרבה של אחד מהם בסצנת הסיום.
יש כמה מקרים בהם הסרט גם בוחן בסגנון ציני או בהומור שלא מתיישב עם החלקים האחרים שלו, כמו דיון שחוזר כמה פעמים על צבע החולצה המהודרת של הגיבור. לי, הקטעים האלו נראו מאולצים, כאילו מישהו ראה שהסרט הוא “רציני” מדי והחליט להוסיף קצת הומור. הסרט לא החליט אם הוא רוצה להיות קודר או משעשע, השילוב ביניהם נראה מלאכותי ולא ממש עובד, וסרט שהולך בין הפינות כמו “הכריש השחור” מעט מפספס.
האדם הוא האויב וכו’ וכו’
“הכריש השחור” – או אם ניצמד לשם המקורי והמדויק יותר, “השד השחור” – מעלה דיון אקולוגי, שגם הוא נפוץ בסרטי הישרדות. לא צריך להיות מומחה גדול לאקולוגיה כדי להבין שהסרט מנסה לרמוז, ואולי גם מצליח, שהמפלצת האמיתית כאן היא האדם, ולא הכריש. האדם הוא זה שהורס את הטבע כדי להתעשר (לכאורה), שמעגל פינות כדי להגדיל רווחים. באופן סביר הסרט מנסה להציג את הדמות של פול ככזו ש”נקלעה לסיטואציה”, שנאלצה להתעלם ממחדלים אקולוגיים כדי לא להיות מפוטרת, אבל זה רק מוסיף לדיון.
“הכריש השחור” הוא לא הסרט שיגרום לכם להרהר במשך שעות ארוכות על הנזקים שהאדם מחולל לטבע, כי בשביל זה יש את ערוץ דיסקברי או את החדשות, ולא מותחן אימה. אבל גם העלאה של נושא מסוים למודעות היא נחמדה. יכול להיות שכאן מסתתרת ההחלטה, אם הייתה כזו, לצמצם את ההצגה של הכריש. במילים אחרות: במקום לקבל סרט כרישים, אנחנו מקבלים משל אקולוגי בו האדם הוא המפלצת. זה אולי נשמע טוב על הנייר, אבל אפשר להבחין את האכזבה של הרבה מאוד חובבי אימה, שציפו כאן… נו, לסרט אימה.
אי אפשר להתעלם מהבחירה של הסרט להתייחס ליחסים בין האמריקאי הלבן, העשיר ומדושן העונג, לבין המקסיקנים. זה לא מפתיע בהתחשב בזהותו של הבמאי. אדריאן גרונברג, אמריקאי-מקסיקני, עסק במתחים בין המדינות האלה גם בסרטים קודמים שלו (“חופשה קטלנית” עם מל גיבסון האיום, “רמבו 5: המשחק האחרון” עם סילבסטר סטאלון).
כאן העימות בין שני הצדדים מובלט מאוד, עם שוטים של המקומיים שנראים כאילו יצאו ממערבון בתור “האחרים”, הדיאלוגים שמנציחים את ההבדלים בין התרבויות ואפילו כמה בחירות שהן הכול חוץ ממקריות, כמו לקרוא לחברה שהגיבור עובד בה על שם הנשיא האמריקאי ניקסון. למרות שבסופו של דבר הצדדים יראו שהם מצליחים לשתף פעולה וכדומה, לדעתי ההבלטות האלה קצת מסיטות את הסרט מהכיוון שלו ותורמות לעובדה שהוא מתפזר, עמוס, ומעט מייגע.
האם לראות את הכריש השחור?
בסופו של דבר, “הכריש השחור” רחוק מלהיות סרט מוצלח. הוא מפספס בגדול, בעיקר בהצגת האיום, והיה יכול להיות מהנה הרבה יותר ממה שהוא באמת. יש שיגידו שהוא רחוק מלהיות סרט אימה, ובטח שסרט כרישים. באופן אישי אני חושב שהיו בו כמה נקודות מעניינות, ושראיתי כמה סרטי כרישים גרועים יותר. גם זה משהו, לא?
