“הזרים: חלק 1” – שום דבר לא זר כאן | ביקורת סרט
אחת לכמה חודשים, זה קורה. מישהו מחליט להעלות מהמתים זיכיון אימה כלשהו, בין אם בצורה של רימייק, ריבוט, סיקוול, פריקוול, ספין אוף, או כל המצאה אחרת. בתור חובב אימה, אני מוצא את עצמי נחלק. מצד אחד, תחושות של נוסטלגיה ורצון לראות עוד מסדרת סרטים מוכרת, אפילו כזו שגדלתי עליה. מצד שני, טענות על חוסר המקוריות של היוצרים, הניסיונות הציניים לחלוב עוד כסף מחובבי האימה דרך הנוסחאות המקובלות שהוכיחו את עצמם, ובעיקר – העובדה שהסרטים האלו, בדרך כלל, רחוקים מלהיות מוצלחים (ואני עדין).
כששמעתי שמקימים לתחייה את סדרת “הזרים”, לא ידעתי למה לצפות. “הזרים” משנת 2008, בכיכובם של ליב טיילר וסקוט ספידמן, הוא אחד מסרטי הפלישה הביתית המוצלחים של העשורים האחרונים. עשור בדיוק לאחר מכן, הגיע “טרף לילי” (The Strangers: Prey at Night”); עם כריסטינה הנדריקס, מרטין הנדרסון וביילי מדיסון, שהיה סביר אבל לא ממש זכיר. ואז שמענו על כך שמפיקים טרילוגיה (!) חדשה, ש”הזרים: חלק 1″ הוא יריית הפתיחה שלה, וניגשתי אליה בלי לדעת למה לצפות. אחרי הצפייה בחלק הראשון, הבלבול שלי רק התגבר.
הזרים חלק 1: בסרט הזה כבר היינו (ב-2008)
“הזרים” עוסק בבני זוג (טיילר וספידמן) שמגיעים לבקתת נופש בניסיון לתקן את היחסים ביניהם, אחרי שהאישה סירבה להצעת הנישואין של בן זוגה (כלבה!). כשהם מנסים לקיים יחסי מין, דפיקה בדלת מפריעה להם, ומישהי מסתורית שואלת אם תמרה נמצאת. בהמשך בני הזוג ייאבקו על חייהם מול שלושה רוצחים במסכה, שהזהות שלהם וגם המניעים שלהם לא ממש ברורים או חשובים. הסרט מציג את התפיסה ששום מקום לא בטוח כאן, ושיש אנשים שמתעללים באחרים לשם הסאדיזם. הציטוט המפורסם ביותר ממנו – ומצטער מראש על הספוילירים, אבל זה סרט בן יותר מ-25 שנה – הוא “בגלל שהייתם בבית”, התשובה של אחד הפסיכופטים לשאלה למה בדיוק הם עושים את זה.
ממש לא מדויק לומר ש”הזרים” הוא אב היסוד של תת ז’אנר הפלישה הביתית, שהניצנים שלו הונחו לפי התפיסה המקובלת ב”כלבי הקש” המצוין של סם פקינקה מ-1971, בכיכובם של דסטין הופמן וסוזן ג’ורג’. הסרט היה די חריג באלימות הגרפית שהוא הציג, כולל סצנת אונס לא פשוטה לצפייה, במיוחד כשהאלימות היא במקום שאמור להיות בטוח. הסרט יצא בשנה בה הופקו עוד כמה סרטים אלימים, חלקם יצירות מופת (“התפוז המכני”, “הארי המזוהם” ועוד), מה שאולי הגדיר את הכיוון שהקולנוע הלך אליו במשך כמה עשורים. “הזרים” לא המציא את הגלגל, אבל בהחלט היה עשוי היטב. ההצלחה המרשימה שלו בקופות – כ-82 מיליון דולר, עבור סרט בתקציב של כ-9 מיליון בלבד – תרמה להתעוררות של סרטי הפלישה הביתית, באופן שאולי מיישר קו עם השיח בחברה האמריקאית על האלימות המתפרצת.
“הזרים חלק 1″ מציג בערך את אותו סיפור. מאיה (מדלן פטץ’, הג’ינג’ית השווה מ”ריברדייל” וגם מותחני האימה “פולרואיד” ו”תועה באפלה”) וריאן (פרוי גוטיירז מסדרות הטלוויזיה “זאב צעיר” ו”קיץ אכזרי”) חוגגים אוטוטו חמש שנות זוגיות, והבחור עדיין לא מציע – אולי בהשראת הסירוב מהסרט הראשון בזיכיון. הם יוצאים לטיול, כמעט עושים תאונה ומגיעים לעיירה קטנה באורגון בשם ונוס, כמה אירוני. הבעיה היא שהתושבים בוונוס לא כל כך ידידותיים. הם חשדנים לגבי הבחורה הצמחונית, העובדה שה”זרים” נמצאים בזוגיות ארוכה בלי להתחתן, או פשוט העובדה שהם זרים. אחרי ארוחה במסעדה מפוקפקת, הזוג רוצה להמשיך בדרכו ומגלה שהרכב מסרב להתניע.
המוסכניק הזדוני למראה טוען שיוכל לתקן את הרכב רק למחרת, ילדים מוזרים אומרים משהו על דת, ובינתיים בחורה אחרת מסיעה אותם לבקתה די מרוחקת שמוצעת להשכרה על ידי אדם מסתורי, כי האכסניה בעיירה נמצאת בשיפוצים. כשהזוג מנסה לקיים יחסי מין בבקתה המרוחקת אבל רומנטית, כנראה, דפיקה בדלת מפריעה להם, ומישהי מסתורית שואלת אם תמרה נמצאת. בהמשך בני הזוג ייאבקו על חייהם מול שלושה רוצחים במסכה, שהזהות שלהם וגם המניעים שלהם לא ממש ברורים או חשובים.
אם ראיתם סרטי פלישה ביתית, וגם את “הזרים” מלפני קצת יותר מעשור וחצי, אתם יודעים למה לצפות. כדי להוסיף חטא על פשע, הרי שכמו בסרטים רבים אחרים היום, ניסיונות השיווק של הסרט פשוט חשפו יותר מדי. לצד ניסיונות די מקוריים להציג את הנבלים, בעיקר כשהם עומדים ומפחידים את הציבור במקומות ציבוריים, ליונסגייט פשוט העלתה בפרופילים ברשתות החברתיות יותר מדי קטעים קצרים מהסרט. אם מוסיפים את הטריילר, שכמיטב המסורת חושף יותר ממה שהוא אמור, מבינים שדי קשה להגיע לכאן בלי ידע מוקדם.
הנה הטריילר של “הזרים חלק 1”:
סרט שהוא משבר זהות
כמו שאולי כבר הבנתם, קצת קשה להבין מה “הזרים: חלק 1” מנסה להיות. מצד אחד, מדובר כאן בחלק הראשון של טרילוגיה, שעה וחצי ראשונות מתוך כארבע שעות וחצי של סרטים שצולמו במקביל! את כל שלושת הסרטים מביים הפיני המנוסה רני הרלין, שהרזומה הרחב והדי מרשים שלו כולל שוברי קופות (כמו “מת לחיות 2”, “סחרור מסוכן” ו”ים כחול עמוק”) וכמה סרטי אימה (“סיוט ברחוב אלם 4: אדון החלומות”, “ציידי המחשבות” המהנה, “מגרש השדים: ההתחלה” ועוד). עוד לפני שהסרט יצא פורסם שמדלן פטץ’ תמשיך לסרט ההמשך, ואפילו פורסמה תמונה מהסט של הסרט, מה שיכול להיות אולי ספוילר לגורלה של הדמות שלה.
על פניו, יש כאן פוטנציאל ליצור סאגה גדולה ורחבת היקף, עם יותר עומק מאשר הסרט הראשון. תחשבו למשל על דמויות חוזרות ומתפתחות, האפשרות להבין קצת יותר את המניעים של הרודפים במסיכה, או רחנמא ליצלן קצת עומק רגשי לגיבורים. הבעיה היא שזה לא ממש קורה בסרט, לפחות בחלק הראשון. הוא נצמד יותר מדי למקורי, כולל מבנה נרטיבי דומה ואפילו סצנות זהות (מישהו אמר תמרה?). כשהוא עושה את זה בצורה פחות אפקטיבית, אנחנו מקבלים חיקוי די חיוור של מה שהיה מוצלח, או פשוט התיישן מאז. לא במקרה, כנראה, סרטי פלישה ביתית היום כוללים בחלק גדול מהמקרים טוויסט מסוים, כמו שילוב של ז’אנרים (סרטי מפלצות, קומדיות, סרטי אקשן וכדומה) שאמור ליצור סרט יותר עדכני ומתוחכם.
במקרה של “הזרים: חלק 1”, לעומת זאת, לא ברור האם הסרט מנסה להיות חידוש, רימייק או עיבוד מחודש לגירסה מ-2008, ולאילו כיוונים הוא יוכל להתפתח. במילים אחרות: קשה מאוד לשפוט סרט שהוא רק הראשון בטרילוגיה, ושמסתיים באופן שמרמז על סרט ההמשך – אל תפספסו את הסצנה בקצרה בכתוביות הסיום – ואפילו בכיתוב “המשך יבוא”, שחשבתי שנשאר במסכי הטלוויזיה בשנות ה-90 (יכול להיות שעדיין משתמשים בזה. אני פשוט לא רואה יותר מדי סדרות טלוויזיה).
יכול מאוד להיות שכדי להעריך באמת את טרילוגיית הזרים, נצטרך לחכות כמה חודשים, שני סרטים נוספים ועוד כמה שעות. עד שזה יקרה, אנחנו מקבלים סרט פלישה ביתית שהוא די סטנדרטי, והכול חוץ מאשר “סרט עדכני ומתוחכם”. הסרט עובד לפרקים. “הזרים חלק 1” מציע כמה רגעים מוצלחים, והשחקנים עושים בסך הכול עבודה טובה, גם אם לא תמיד היו להם דיאלוגים סבירים לעבוד איתם. הסרט כן מותח בחלקים מסוימים, בעיקר סביב המפגש הראשוני עם הזרים, שכולל באופן מסורתי סצנות התבוננות בדמות (פנץ’ סיפרה שהיא ביקשה להוסיף את הסצנה בה אחת הדמויות במסכה מתבונן בה כשהיא מתקלחת, בגלל התחושה הלא נעימה שהיא עצמה מרגישה כשהיא עוצמת עיניים במקלחת), מעבר מהיר של דמויות מאחורי הגיבורים, דמויות שמופיעות מהצללים, אנשים במסיכה שעומדים בצורה מפחידה מחוץ לבית, רעשים מוזרים שכנראה לא קשורים לעובדה שהגיבורים נמצאים בבית ישן וכן הלאה.
אנחנו כן מקבלים מעט הקפצות וקורטוב של Gore, וזה תמיד חיובי בסרטים מהסוג הזה. מצד שני, הדמויות לא מתפתחות או מפתחות אליהן יותר מדי סימפתיה, כמו רוב סרטי האימה הן חוטאות בכמה החלטות מטופשות ולא הגיוניות בעליל, ורוב ההפחדות הן צפויות מאוד, ולכן גם לא יעילות.
מי אתן, הדמויות במסכה?
זמן קצר לפני שהסרט יצא למסכים, פורסמו הפוסטרים של הרשעים, או אם תרצו: הרוצחים במסכה, כשגם כאן יש דמיון יותר ממסוים לסרט הראשון. אנחנו לא יודעים יותר מדי על “דחליל” (Scarecrow), “פני בובה” (Dollface) ו”פין-אף גירל” (Pin-Up Girl), וכדמויות שלא ממש מתבטאות בצורה נורמלית (אחת מהן מוציאה כמה הברות מוזרות ועושה תנועות פסיכיות) או חושפות את עצמן, זה די ברור. למעשה, יכול להיות שאני פשוט גזעני בנוגע למסכות קריפיות, כי בחלק מהסרט היה לי קשר להבדיל בין שתי המסכות הנשיות.
אחת הדילמות העיקריות של יוצרי אימה, אני מניח, היא איך להסביר את האלימות. אין ספק שיש משהו מפחיד באלימות או אפילו בסאדיזם שנראים רנדומליים, מכיוון שהם מראים שאף אחד לא בטוח, ובעיקר – אף מקום לא בטוח. בהרבה מאוד סרטים ניסו להציג מניע שהופך את הסיפור למהודק יותר, בעוד שבאחרים המניע היה נראה כל כך סתמי או לא הגיוני, עד שפגע באמינות של התסריט כולו. נתקלתי כבר ביותר מדי סרטים בהם סצנת ה”מי זה? מי זה?” הסתיימה כמו פרק סטנדרטי של “הזמר במסכה”, בו אנחנו מגלים שהדמות הנחשפת לא קשורה לכלום ושהרמזים שהובילו אליה היו כל כך מטופשים, עד שחבל שבכלל ראינו את זה.
אין כאן תשובה חד משמעית, ולכל בחירה יש את היתרונות והחסרונות שלה. הבעיה בעיניי מתחילה ברגעים בהם נראה שהסיבה לחוסר המניע של האנטגוניסטים קשורה, במידה כזו או אחרת, לעצלות תסריטאית. האם זה המצב כאן? קשה לקבוע: בערך כמו שאנחנו פותרים אדם ממעשה נורא שעשה “כי הוא משוגע”. במקרה שלנו, כשהגיבורה שואלת למה לעזאזל החבר’ה הרעים עושים להם את זה, התשובה מתכתבת עם המקור (“Because You Were Here”). השאלה שצריכה להישאל אם סרט של אלימות אקראית ומרדף של חיים ומוות יכול לעמוד בפני עצמו, ובטח שלהתפתח לטרילוגיה שלמה. אם נשפוט את הסרט הראשון, התשובה שלילית, ובסרט שאמור לפתוח עולם קולנועי “חדש” זו בעיה.
יכול להיות שבסרטים הבאים אנחנו נדע קצת יותר על הרוצחים או המניעים שלהם, כי הסרט הניח כמה יסודות בכיוון של שנאת זרים, דת, כתות וכן הלאה. מצד שני, כל עוד הוא נצמד לקו ה”בגלל שהייתם כאן”, שמניח שיש אנשים שפשוט נהנים להתעלל באחרים בלי סיבה מוגדרת, יש סיכוי שהיסודות שהניחו כאן הם רק הטעיה, או אם להיות ציניים: ניסיונות להאריך קצת את זמן המסך של הסרט. ואגב, ברשימת הקרדיטים של הסרט מופיעות שתי דמויות שחשודות כ”רוצחות במסיכה””, של “פני גולגולת” (Ghostskull) ו”פני מכשפה” (Witchface), שככל הזכור לי לא הופיעו בתוצר הסופי, ככה שאתם יכולים לצפות לעוד זרים בסרטים הבאים.
האם לראות את “הזרים חלק 1”?
התשובה הפשוטה היא שתלוי למה אתם מצפים. הסרט, שהופק בתקציב של כ-8.5 מיליון דולר וגרף עד עכשיו כ-43 מיליון דולר, רחוק מלהיות איכותי: מספיק לראות את הביקורות השליליות שהוא מקבל ואת הציון הנוכחי ב-IMDB (שעומד על 4.7 מתוך 10, נכון לכתיבת שורות אלה), כדי להבין את זה.
מצד שני, כן היו בו כמה רגעים סבירים קשה לומר שהוא קשה לצפייה, ואני מאמין שהטרילוגיה כן יכולה להתפתח להיות משהו משמעותי. באופן אישי אני מוריד ציפיות ביחס לרוב סרטי הפלישה הביתית, אבל כן מצפה לסרט שיוכל להעביר לי משהו כמו שעה וחצי, בלי יותר מדי הפעלה של השכל, מחויבות או היגיון.
יכול להיות שהתשובה היא באמצע, ושהדבר הנכון לעשות הוא לחכות ששאר הסרטים ייצאו – “הזרים: חלק 2” צפוי להגיע בהמשך השנה, והחלק השלישי במהלך 2025 – ואז לעשות בינג’ של כמה שעות. יכול להיות שאחרי הצפייה הזו, כבר נבין מה “הזרים” מנסה להיות.
