פסל החירות: סמל החופש, או מפלצת שמאיימת לקום לתחייה?
פסל החירות, הניצב מול קו הרקיע של ניו יורק, הוא אחד הסמלים המוכרים ביותר בעולם. הוא מסמל הרבה מאוד דברים חיוביים, כמו חופש, דמוקרטיה ותקווה. חשובים המסרים האלה ככל שיהיו, לא באנו לדבר עליהם. תקראו לי משוגע, אבל אני תמיד ראיתי אותו בתור אובייקט מפחיד. כשהייתי ילד, יכלתי לדמיין את פסל החירות קו לתחייה והורס את ניו יורק, מה שאומר שכנראה ראיתי קצת יותר מדי סרטים מוזרים כשהייתי ילד.
אבל מסתבר שאני לא לבד. כמו הרבה מבנים היסטוריים אחרים, גם לפסל החירות יש צד אפל יותר, או אפילו סכנות המיוחסות לו. בסקירה הבאה נציג לכם את כל מה שמעניין לדעת על הפסל, ההיבטים המפחידים שלו וההופעות הדי מרובות שלו בסרטי אימה.
הסיפור של פסל החירות
פסל החירות, או בשמו המלא “פסל חירות מאירה את העולם” (Liberty Enlightening the World), ממוקם באי החירות (ליברטי איילנד) בניו יורק. פסל צרפתי בשם פרדריק אוגוסט ברתולודי יצר את המבנה המרשים הזה בשיתוף פעולה עם גוסטב אייפל, שאחראי כידוע למבנה אחר ומפורסם לא פחות. התכנון הראשוני של ברתולודי היה ליצור מבנה דומה דווקא עבור אזור תעלת סואץ, אבל הפרויקט נדחה עקב העלות הגבוהה שלו. שנים לאחר מכן, הוא השתמש באותו הקונספט לתכנון הפסל בכתובת החדשה שלו בניו יורק, דרומית למנהטן. הפסל נחנך ב-28 באוקטובר 1886, לאחר כעשר שנות עבודה מאומצת במיוחד.
השאלה שצריכה להישאל היא מי העניק את פסל החירות לאמריקאים, ובכלל – מה מסמל פסל החירות. התשובה הפשוטה היא צרפת, כאשר הפסל הוענק בתור מתנה מהעם הצרפתי (שימו לב, לא השלטון הצרפתי) לאמריקאי כדי לסמל את הברית בין שתי המדינות והערכים המשותפים להן, כמו של חירות ודמוקרטיה.
בפועל, כנראה שחלק גדול מהסיפור הוא פוליטי. הרפובליקנים של צרפת פחדו מהעלייה המשמעותית בכוכם של המלוכנים, היריבים שלהם במפה הפוליטית, ורצו לחזק את הקשר עם הרפובליקה האמריקאית הגדולה.
איך נראה פסל החירות?
טוב, סביר מאוד להניח שאתם יודעים מה המראה של פסל החירות, כיאה לאחד האייקונים המפורסמים בעולם. בכל זאת, יש כמה נקודות שאולי לא שמתם לב אליהן. הדמות המרכזית של הפסל היא אישה עטופה בגלימה, שמחזיקה לפיד ביד הימנית שלה ולוח בידה השמאלית. על גבי הלוח חרוט בספרות רומיות התאריך 4 ביולי, 1776 (ULY IV MDCCLXXVI), שמסמל כמובן את יום העצמאות של ארצות הברית.
אותה אישה מייצגת את ליברטאס, אלת החירות לפי המיתולוגיה הרומית, כך שהיא עוטה גלימה מסורתית המזוהה עם רומא העתיקה. מספרים שהיוצר תכנן את גוף האישה בהשראת אשתו, ואת הפרצוף לפי המראה של אמו. בכל אופן, על גבי ראשה תמצאו כתר עם שבעה חודים, במראה שמזכיר קצת שמש. בפועל שבעת החודים מייצגים את שבעת האוקיינוסים והיבשות, אליהן החירות אמורה להגיע. הלפיד ביד הימנית של ליברטאס מסמל את אור החירות שאמור להאיר את העולם, בעוד שהלוח את החוק והצדק המזוהים עם ארצות הברית, לפחות לכאורה.
בחלק התחתון של הפסל תמצאו סנדלים ושרשרת שבורה על אחת הרגליים. התוספת הזו לא מבטאת את חיבתה של האלה הרומית למשחקי סאדו מאזו – עדיין, היא לא אלת האהבה – אלא את השחרור מהשיעבוד, שבא לידי ביטוי מובהק עם ביטול העבדות באמריקה. המבקרים יטענו שהפסל עצמו נולד בחטא, בתקופה בה החופש ממש לא היה נחלת הכלל בארצות הברית, ושהוא מבטא אימפריאליזם שאינה נתפסת תמיד בצורה חיובית.
הרעיון היה שהמהגרים שמגיעים לארצות הברית דרך הים יראו את הפסל, שכאילו מסמל להם עם הלפיד שלו את הדרך, ויבינו שהם הגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מקום עם הזדמנויות חדשות וחופש. למעשה, בשלב מסוים אפילו תכננו שהפסל ישמש על תקן של מגדלור, ושהלפיד יאיר כדי לקבל את דרכן של ספינות, מה שלא יצא לפועל עקב חוסר יעילות.
מה הגובה של פסל החירות?
גובה פסל החירות – כלומר מהקרקע ועד לקצה של הלפיד הנמצא בחלקו העליון – עומד על 92.9 מטר. הפסל עצמו, אם מורידים את הבסיס, מתנשא לגובה של כ-46 מטר. המשקל הכולל של הפסל הוא כ-204 טון.
בשנים עברו היה ניתן להגיע כמעט עד לקצה ולקבל תצפית רחבה מה”כתר”. הבעיה היא שב-2001 הגיעו פיגועי 11 בספטמבר ואסון התאומים, ושינו את הכללים. הוחלט להגביל את הכניסה לחלק העליון של הפסל, גם בשל העובדה שהתברר שהאזור הזה פחות בטוח למבקרים. היום אפשר להגיע רק עד לבסיס הפסל, גובה של 156 מדרגות, שם נמצא גם מוזיאון פסל החירות.
מיותר אולי לציין שמבנה שעומד על תילו כמה מאות שנים, חייב לעבור תהליכי שיפוצים מפעם לפעם. אחד הפרויקטים הגדולים ביותר בהקשר הזה התרחש ב-1986, עם שיפוצים מאסיביים בעלות של כ-76 מיליון דולר. במסגרתם החליפו את הלפיד, שבגירסה הנוכחית שלו עשוי מזהב 24 קראט. את הלפיד המקורי תמצאו היום במוזיאון פסל החירות, הנמצא בבסיס הפסל.
למה פסל החירות ירוק?
תופתעו אולי לשמוע, אבל פסל החירות לא היה ירוק כשהוא הוקם. לכאורה, הצבע שלו תלוי בשאלה ממה עשוי פסל החירות. התשובה היא שהשלד שלו עשוי מחומרים מתכתיים כמו ברזל ופלדה, המצופים בלוחות מנחושת. לכן במשך כמה עשרות שנים, הפסל היה בגוון החום-אדמדם המאפיין את הנחושת, צבע המזכיר מטבע פני.
עם הזמן, בעיקר בתחילת המאה ה-20, הוא החל להיות מכוסה פטינה – תרכובת ירקרקה שנוצרת באופן טבעי על משטחי מתכת עם השנים כתוצאה מהחימצון של המתכת – ומאז הגוון שלו הוא ירוק, שהפך לאחד הסממנים המזוהים ביותר איתו.
ממש לא בטוח שאלה הן חדשות רעות. הפטינה מעניקה לפסל מראה יוקרתי (למעשה, יש אמנים רבים שמצפים בכוונה תחילה את היצירות שלהם בפטינה) וגם שומרת עליו מפני תלאות הזמן ומזג האוויר.
הנה סרטון – קצת ארוך, אבל מעניין – שמסביר את כל מה שחשוב לדעת על פסל החירות מבפנים וההיסטוריה שלו.
הצדדים המפחידים של פסל החירות
פסל החירות הוא הרבה יותר מסתם מונומנט. בצד החיובי הוא סמל רב-עוצמה של חופש, תקווה ודמוקרטיה. בצד ההפוך, שהוא כמובן יותר מעניין אותנו, הפסל יכול להיות מקור מסוים לפחד ולחרדה. הגובה שלו והמיקום המבודד, המראה שנראה קצת מאיים והשימוש בו כסמל להרס בתרבות הפופולרית, כולם תורמים לצד האפל והמפחיד של הפסל.
אפשר לראות את פסל החירות כאובייקט קצת מאיים, וחיפוש קצר בגוגל הראה שאני כנראה לא היחידי שחושב ככה (יהיי!). אחד ההיבטים המפחידים ביותר של פסל החירות הוא הגובה שלו. למרות שהוא לא המבנה הגבוה ביותר בניו יורק – גורד השחקים הגבוה בעיר עונה לשם הלא מקרי “מגדל החירות”, והוא מגיע לגובה של כ-541 מטר (או 104 קומות) – עדיין אפשר להבין למה אצל אנשים הסובלים מפחד גבהים עצם המחשבה על טיפוס לראשו של הפסל עלולה להיות מרוכבת. החדשות הטובות בהקשר הזה הן שהיום כאמור אין אפשרות לטפס לראש הפסל, ככה שהפחד הזה יכול להיחסך בפועל.
אי אפשר לדבר על ניו יורק, שאחרי ה-11 בספטמבר, ולא להתייחס לפחד מטרור. למרות שהפסל עצמו לא היה מטרה במתקפת הטרור הנוראית בהיסטוריה, להבדיל ממגדלי התאומים, קשה לטעון שאפשר להיות רגועים בכל מאת האחוזים שלא יהיו בעתיד ניסיונות לפגוע בו, בעיקר בשל הסימליות.
בכל מקרה, העובדה שהפסל ניצב בודד על אי קטן בנמל ניו יורק מעלה תחושת בידוד מסוימת, שעשויה להיות מטרידה. המיקום של הפסל גם חושף אותו לסכנות טבעיות כמו סופות הוריקן, שיטפונות ועליית מפלס המים, מה שבא לידי ביטוי בסרטי האסונות שאל חלקם נתייחס בהמשך. ואגב, עקב הגובה של הפסל והעובדה שהוא מצופה בנחושת שמוליכה חשמל, הוא קורבן למכות ברקים. מספרים שבשנה, פוגעים בפסל כ-600 ברקים. אם הרוח חזקה, הלפיד צפוי לנוע כמה אינצ’ים לכל כיוון.
האם פסל החירות מבפנים הוא מפחיד?
נקודה חשובה נוספת היא שהמראה של פסל החירות יכול להיתפס כמפחיד עבור אנשים מסוימים. הפנים הגדולים והקפואים של הדמות, עם המבט הנחוש, נראים קצת לא אנושיים – תאורה דרמטית, למשל כשהפסל מואר, יכולה להגדיל את האפקט הזה. הפטינה שהתפתחה על גבי הפסל משווה לו מראה עתיק וקצת מיסתורי, כאילו מדובר בשריד של תרבות קדומה שנשמר עד המאה ה-21. המבנה הפנימי של הפסל, עם השלד המתכתי החשוף והמדרגות הצרות, נראה מאיים עבור חלק מהאנשים.
באופן לא מפתיע, בתוך הפסל יש חדרים ומעברים שאינם פתוחים לציבור הרחב, וכידוע מה שנמצא מחוץ להישג ידינו עשוי להיות גם מאיים. כמיטב המסורת, לאורך השנים נוצרו אגדות אורבניות והתפתחו תיאוריות קונספירציה שונות הקשורות לפסל, שנראים כאילו יצאו מספר של דן בראון: מסרים מוצפנים, מנהרות סודיות וכן הלאה.
רוחות הרפאים של פסל החירות
כמו הרבה מאוד מבנים ואתרים היסטוריים מפורסמים, גם לפסל החירות יש את סיפורי הרפאים שלו. הטענה – בעיקר של האנשים המתגוררים או עובדים בנמל – היא שבשעות הלילה, תוכלו לשמוע כאן רעשים שהם לא בדיוק אנושיים, עם חריקות, דפיקות על הקיר וכן הלאה. למרות שהיינו שמחים אם הסיפורים האלו יהיו נכונים, כנראה שיש להופעה שלהם הסבר מדעי יותר. הפסל עשוי מלוחות מתכת ענקיים, המחוברים זה לזה. מזג אוויר קיצוני עשוי לגרום לחלקי המתכת הקטנים לזוז, מה שמשמיע את הנקישות והקולות המפחידים האחרים. גם החלשת המתכת והצטברות הפטינה, עקב הזמן והמגע עם המים, גורמים לתנועה מסוימת בין החלקים החופפים.
עוד לפני שאי החירות זכה לשם הזה, הוא נקרא האי בדלו (Bedloe). מספרים שוויליאם קיד, שודד הים הסקוטי הנודע (“קפיטן קיד”), הגיע לכאן כדי לקבור את האוצרות שלו. לפי הסיפורים, בעבר שכן כאן מתקן צבאי. שני חיילים ששמרו עליו החליטו לנסות לחפור ולחפש את האוצר. בשלב מסוים, הם פלטו צעקה, לאחריה אחד מהם היה מחוסר הכרה. השני הסביר שהם מצאו תיבת עץ, וכשהתכוונו לפתוח אותה הופיע שד מפחיד. כל אחד מהם תיאר אותו בצורה שונה, אבל השורה התחתונה היא שהם סברו שהם נתקלו ברוח הרפאים של קפטן קיד, שנשף גופרית על אחד מהם.
סמל של חורבן והרס: פסל החירות בתרבות
פסל החירות מסמל לא רק את ניו יורק ואמריקה, אלא גם ערכים גלובאליים של חופש ואחווה. לכן, לא צריכה אולי להפתיע אתכם העובדה שהרס שלו, על כל המשמעויות הסמליות, עומד במרכזם של לא מעט סרטים אפוקליפטיים – ובעיקר סרטי אימה, אסונות ומדע בידיוני.
בטקסטים האלו הפסל מוצג כקורבן להרס או כסמל לנפילתה של הציוויליזציה האנושית, מה שעשוי להגדיל את ממד הפחד של הפסל. הסצנות האלה מזכירות לנו שאפילו הדברים הגדולים והחזקים ביותר יכולים ליפול, ומעוררות פחד עמוק מפני אסון ואובדן. השימוש החוזר בפסל החירות בהקשרים אלה מדגיש את מעמדו כסמל תרבותי רב-עוצמה, שהרס שלו מייצג איום על ערכי החופש והדמוקרטיה עצמם. אפשר לראות את זה לדוגמה בפוסטר של “היום השלישי: התחדשות”, סרט ההמשך הבומבסטי של רונלד אמריך מ-2016 בו חייזרים מאיימים שוב על כדור הארץ, כולל על כמה מהמקומות היותר מפורסמים וסמליים בו. דוגמה נוספת ועדכנית יותר היא “הקרב על אמריקה”, שמציג בפוסטר שלו חיילים על גבי הלפיד של פסל החירות – מה שמראה שהפעם, בעתיד הדיסטופי של הסרט, הקרב הוא בין הממשל האמריקאי לבין מי שמכונים “הכוחות הבדלניים המערביים”.
הנה כמה סצנות זכורות בהשתתפות פסל החירות:
מכסחי השדים 2 (1989)
“מכסחי השדים 2” הגיע חמש שנים לאחר הסרט הראשון, שהיה להיט עצום, והציג את הקאסט האהוב של המכסחים וחבורתם – ביניהם ביל מארי, דן אקרויד, סיגורני וויבר והארלוד ראמיס – מתמודדים שוב מול שדים מוזרים ומשונים. העלילה כאן היא די מוזרה אפילו בסטנדרטים של סרט פנטזיה קומי, עם נוזל סגול מסתורי ורוח של רוזן אכזרי מימי הביניים, אבל השורה התחתונה היא שמכסחי השדים צריכים למנוע חורבן של ניו יורק, מול רוח הרוזן.
באחת הסצנות המפורסמות והמדליקות בסרט, המכסחים האהובים נכנסים לתוך הכתר של הפסל ועושים את הקסמים שיקימו אותו לתחייה. הפסל מונע על ידם, יוצא מהמים והולך ברחובות ניו יורק, כדי לבצע משימת חילוץ אמיצה במיוחד.
קלוברפילד (2008)
בתור חובבי אימה, יכול להיות שהדוגמה הראשונה שעומדת לנגד עיניכם היא מסרט הפאונד פוטג’ המעולה “קלוברפילד” (Cloverfield). סרט האימה, האסונות והמדע בדיוני, בבימויו של מאט ריבס (“כוכב הכובים”, “תן לי להיכנס”) ובהפקתו של ג’יי ג’יי אברהמס, מציע סיפור אפוקליפטי בו ניו יורק מותקפת על ידי יצור מפלצתי ענק.
באחת מנקודות השיא של הסרט, הראש הכרות של פסל החירות נזרק לרחובות מנהטן, מעיד על ההרס העצום. הדימוי הזה, של הסמל האמריקאי האייקוני מושמד כאילו היה צעצוע שהוחזק על ידי ילדה עצבנית במהלך התקף טנטרום, מראה לא רק את הסכנה המוחשית של הגיבורים – אלא גם את הצד השברירי של כל מה שנראה לנו בטוח ויציב.
כוכב הקופים (1968)
“כוכב הקופים” מ-1968, המבוסס על רומן מאותו שם של פייר בור שנכתב חמש שנים קודם לכן, הוא מסרטי המדע בדיוני החשובים והמשפיעים בהיסטוריה. אנחנו פוגשים כאן אסטרונאוטים שמגיעים בעתיד הרחוק לכוכב משונה, בו האוכלוסייה מורכבת מקופים שהפכו כל כך אינטיליגנטיים, עד שהם מסוגלים לדבר, בעוד בני האדם הפכו לעבדים (אפרופו פסל החירות).
הסרט מציג את אחד הטוויסטים המוכרים והמצוטטים בעולם המדע הבדיוני. אם אפשר לחטוא בקצת ספויילרים – ברצינות, זה סרט מפאקינג שנת 1968 – בסוף הסרט, אחד הגיבורים מגיע לאזור ה”אסור” ורואה שם את השרידים הקבורים של פסל החירות. הגילוי המזעזע מראה בעצם שהחבורה לא הגיעה לכוכב אחר, אלא לכדור הארץ בעתיד הרחוק. אותה חברה הושמדה, כנראה כתוצאה של מלחמה גרעינית. במהלך השנים היו שטענו שהטוויסט הזה לא ממש הגיוני, אבל קשה להתעלם מהחשיבות שלו.
היום שאחרי מחר (2004)
סרט האסונות הבומבסטי של רונלד אמריך, בכיכובם של ג’ייק ג’ילנהול, דניס קוויד ואיימי רוסום, נחשב לאחד המצליחים בהיסטוריה. הסרט מראה מה יכול לקרות, אולי, אם כל תחזיות האימים של מומחי מזג האוויר והחוששים מההתחממות הגלובלית יתגשמו. התוצאה היא התנתקות קירחונים, מערבולות פולאריות, גלי צונאמי ענקיים והפתעות אחרות, שמאיימות להשמיד את האנושות – וגם להרוס את ניו יורק.
עידן הקרח ה”חדש” מבוטא בסרט, בין השאר, בסצנה זכורה בה גל צונאמי ענקית שוטף את ניו יורק, ופסל החירות נראה שוקע כמעט לחלוטין. מצד אחד, נראה שהפסל עומד איתן מול כוחות הטבע שמאיימים להטביע גם אותו, אבל התחושה היא של חוסר אונים, או אם תרצו קטנותו של האדם אל מול הטבע האנושי.
כך תפגשו את פסל החירות
אי אפשר להגיע לניו יורק ולפספס את פסל החירות, גם אם יש תיירים שיסתפקו במבט מרחוק. אפשר לחקור את הפסל בכמה דרכים:
🗽 סיור מודרך, שעשוי לכלול גם אטרקציות אחרות (לדוגמה, האי אליס והמוזיאון לתולדות ההגירה הממוקם בתחומיו)
🗽חלק מרשימת כרטיסי אטרקציות שונים בעיר, כמו Sightseeing Pass
🗽 ביקור במוזיאון של פסל החירות, שמציג את ההיסטוריה שלו ועובדות חשובות עליו
🗽 שייט פנורמי סביב הפסל ואתרים חשובים אחרים בניו יורק, כמו גשר ברוקלין, גשר מנהטן והאמפייר סטייט בילדינג
🗽 מעבורת ישירה עד הפסל, במחיר של כמה עשרות דולרים
🗽 רוצים לראות את פסל החירות בחינם? תוכלו לעלות על מעבורת חינמית לסטטן איילנד, שעוברת קרוב מאוד לפסל. ההפלגה נמשכת כחצי שעה ויוצאת, בכל אחד מהכיוונים, אחת לחצי שעה לערך
הנה כמה מהאטרקציות התיירותיות העיקריות סביב פסל החירות:
מוצרים בהשראת הפסל
פסל החירות, כיאה לאייקון מודרני, בא לידי ביטוי בשורה ארוכה של מוצרים מכל התחומים – ככה שאתם לא חייבים להגיע לניו יורק כדי לחוות אותו. תוכלו למצוא בין השאר:
🗽 תחפושת של פסל החירות מכל הסוגים (תחפושת פסל החירות לילדים, נשים ואפילו תחפושת סקסית)
🗽 פריטי לבוש, ביניהם שמלות, פיג’מות, גרביים, תחתונים וכדומה
🗽 אביזרים ספציפיים, בעיקר הכתר או לפיד
🗽 משחקים, כמו לגו של פסל החירות, פאזל דו ממדי ופאזל תלת ממדי מאתגר במיוחד
🗽 פסלים בגדלים שונים
🗽 פריטי אספנות, דוגמת בובות פאנקו פופ ואקשן פיגרס
