מתוקה רצח הוא סרט ערפדים מעולה, שחבל שידענו שהוא סרט ערפדים
זה קרה בערך בחודש ינואר, כמה חודשים לפני שהסרט “מתוקה רצח” – או בשם המקורי והיותר קשור שלו, “אביגייל” (Abigail) – הגיע למסכים ברחבי העולם. הידיעות הראשונות על הסרט הגיעו. במקביל, ראינו בפעם הראשונה את הפוסטר שהציג ילדה בשמלת בלרינה לבנה, עם כתמים כהים שנראים קצת יותר מדי כמו דם, ופונט אדום שנראה ממש כמו דם. כשחובבי האימה ברחבי העולם ראו שהסרט הוא מבית היוצר של מפלצות יוניברסל, החלו לעלות תהיות לגבי אותה ילדה מסתורית. ואז, בכמה פרסומים, כבר כתבו שהסרט יעסוק במישהי שהיא כנראה הבת של דרקולה. כמה מהר, ככה מעצבן.
אני לא כותב את זה כדי לעשות ספוילרים, חלילה, כי הם כבר נמצאים בכמויות בפוסטר, בשם הסרט, בתיאור העלילה, בטריילר וכמעט בכל מקום אחר. הבעיה היא שהסרט כנראה לא מודע באופן מלא לידיעות המוקדמות של הצופים, מה שפגע בקמפיין השיווקי שלו, בחוויית הצפייה וכנראה גם בביצועים בקופות ברחבי העולם, שלא היו מרשימים. וחבל, כי מדובר באחלה סרט ערפדים, שהוא בגדר חובה לחובבי הז’אנר וקומדיות האימה המדממות.
הנה הטריילר של “מתוקה רצח”, שאפשר לוותר עליו אם אתם רוצים איכשהו להגיע לסרט עם כמה שפחות ידע מוקדם:
מתוקה רצח: התעלומה שלא באמת הייתה
“מתוקה רצח” – סורי, אבל אני חייב ללכת כאן עם השם ה”ישראלי” של הסרט – עורר ציפיות כבר כשראינו מי עומדים מאחוריו. הסרט מגיע מבית היוצר של Radio Silence, שאחראים לכמה מסרטי האימה היותר מדוברים של השנים האחרונות, כמו “מי שעומד מאחורי” המעולה, “צעקה 5″ ו”צעקה 6”, סרטי “V/H/S” ואחרים. באופן ספציפי יותר, הבמאים הם מאט בטינלי-אולפין וטיילר ג’ילט, שביימו את הסרטים האלו. את התסריט כתבו גיא באסיק (אחד מהכותבים של סרטי “צעקה 5”, “צעקה 6″ ו”מי שעומד מאחורי”) וסטפן שילדס, שדווקא כתב סרטים אחרים ומשמעותיים פחות (כמו “The Hole in the Ground” ו-“Hunted”).
“מתוקה רצח” הוא סרט פלישה ביתית (Home Invasion), אבל כמיטב המסורת של סרטים מהסוג הזה בשנים האחרונות, כזה שמגיע גם טוויסט לסיפור המוכר. חבורה של פושעים שלא מכירים זה את זה נפגשים למשימה פשוטה יחסית: לחטוף ילדה בלרינה של איש עשיר מאוד, תמורת כופר של 50 מיליון דולר. הילדה הזו עונה לשם אביגיל (אלישה ויר, מי שגילמה את מטילדה וורמוד במיוזיקל המצליח של נטפליקס), והיא נראית.. אממ… ממש מתוקה.
בסצנת הפתיחה אנחנו חוזים בכישורי הריקוד שלה, בסצנה שחובבי סרטי הערפדים יזהו כבר את הקשר הראשון שלה לדרקולה. המוזיקה ברקע, שתחזור גם בנקודות אחרות בסרט, היא “אגם הברבורים” של צ’ייקובסקי. מעבר להיותו אחד הקטעים הקלאסיים המפורסמים ביותר לכל מי שלומד ריקוד, הנעימה המהפנטת הזו שימשה בכותרות הפתיחה בגרסה מ”1931″ של דרקולה. כבר בנקודה הזו אפשר להבין את הכיוון שאנחנו הולכים אליו. יש בסרט הזה המון רמזים לעולם של דרקולה, שחובבי הז’אנר ישמחו לגלות.
כשאימה פוגשת סרט פשע
בסצנת הפתיחה אנחנו לומדים להכיר את הדמויות שילוו אותנו בסרט, או לפחות מנסים להכיר: בבחירה שמתכתבת ביותר ממובן אחד עם סרטים כמו “כלבי אשמורת” של טרנטינו, לחוטפים מצמידים בהמשך שם וסיפור רקע. ג’ואי (מליסה באררה, “צעקה”) היא החוטפת הדומיננטית, מנוסה עם בתור פרמדיק, היסטוריה של התמכרות וילד בבית, מה שאמור כנראה להפוך אותה לסימפטית יותר.
פרנק (דן סטיבנס, “היפה והחיה”, “האורח”) הוא שוטר לשעבר, שמצליח להיות סימפטתי ומעצבן באותה מידה. החבורה כוללת גם צלף לשעבר בשם ריקלס (וויליאם קטלט, שהתחיל בתור כוכב יוטיוב), האקרית עשירה אבל חובבת ריגושים בשם סמי (קתרין ניוטון, “פריקי” ו”ליסה פרנקנשטיין”), נהג שודים בשם דין (אנגוס קלאוד מ”אופוריה”, שלמרבה הצער נפטר זמן קצר לאחר סיום הצילומים ממנת יתר) ובריון משעשע ולא חכם במיוחד בשם פיטר (קווין דורנד, שהופיע במגוון סרטים וסדרות טלוויזיה, כולל תפקידים ב”X מן המקור: וולברין”, “האויב שבפנים: הגמול”, “כוכב הקופים: ממלכה חדשה” ועוד).
מהר מאוד, אנחנו מגלים שיש סיפור מסתורי סביב האב של אותה ילדה – בטח כבר הבנתם מיהו באמת – וכמה רציחות אכזריות שקשורות למשפחה. אנחנו מגלים מהר מאוד שהאבא של הילדה הוא איל פשע בשם קריסטוף לאזאר, שנעזר במחסל אכזרי בשם ולדאז. אחרי הרצח הראשון החבורה ננעלת בבית, ואז עולה האפשרות שאותו ולדאז נמצא בבית. מישהו מעלה גם את האפשרות שאחד מחברי הכנופיה הוא ולדאז, מה שכמובן מרפרפר באופן כמעט מיידי לסרטים כמו “החשוד המיידי” והתעלומה סביב דמותו של קייזר סוזה.
אלא שאני, עם הידע המוקדם שלי, כבר ידעתי מה בדיוק הלך לקרות. המשפטים של אביגיל התמימה מקבלים משמעות שהצופה הממוצע מבין, בניגוד לדמויות (“אני מצטערת על מה שהולך לקרות לכם”). גם העובדה שהטריילר של הסרט הדגיש יותר מפעם אחת את העובדה שהחבורה חטפה ערפדית (“חטפנו ערפדית מזוינת”), לא תרמה למתח. לא בכל המקרים יש בכך בעיה, כי אפשר להסתכל בזהות הרוצח או הרוצחת בתור “מגאפין”, כלומר פריט בעלילה שהדמויות נעות סביבו וחוקרות אותו, אבל הוא רחוק מלהיות מרכז העלילה או גולת הכותרת של הסרט. בכל זאת, כאן הסרט לקח את נושא המסתורין ברצינות, וזו בעיה כשאין מסתורין.
בתנאים האלו, הפתיחה של הסרט נראית קצת ארוכה מדי, ואנחנו מצפים שהאקשן יתחיל. החדשות הטובות הן שכשזה קורה, אחרי משהו כמו שליש סרט, הסרט מקבל תנופה ולא מביט לאחור. חבורת הפושעים נלחמת על חייה מול אביגייל, שמתגלה כרוצחת יעילה עם הרבה חוש הומור (“אני אוהבת לשחק עם האוכל שלי”), מה שבא לידי ביטוי בכמה סצנות ריקוד מוצלחות: לדוגמה ריקוד שלה עם גופה ללא ראש, או סצנת השתלטות על דמות תוך ריקוד שנראית כאילו יצאה מסרטי “מוות אכזרי”. למרות שהריקודים האלו הם מוצלחים ומתאימים כמובן לאופי של הדמות, האופן בו הם השתלבו בסרט לדעתי לא היה מושלם. במילים אחרות: קיבלתי מעט תחושה שהסרט מנסה ליצור ריקוד “אייקוני” ו”וויראלי” באופן די אגרסיבי, אולי בעקבות ההצלחה של ריקודים מפחידים אחרים, כמו הריקוד של מייגן או של וונסדי אדאמס, עליהם כתבנו באתר לא מזמן.
הקאסט עושה יופי של עבודה. מליסה באררה היא לא מהשחקניות האהובות עליי, בלשון המעטה, אחרי הפוסטים העקביים שלה נגד ישראל. כאן היא מצליחה ליצור דמות מעניינת, שמשלבת קשיחות וגם רוך מסוים, גם אם הניסיון ליצור הזדהות מסוימת של הצופה איתה זוכה להצלחה חלקית כי לטעמי היא עדיין שחקנית מעט מוגבלת מחוץ למרחב הבטוח שלה. דן סטיבנס כהרגלו נוטף כריזמה מקילומטר, גם בדמות הבלש שלעבר שנראה כמו רואה חשבון בהווה, וקתרין ניוטון מוכיחה שוב חוש קומי מפותח מאוד, בתפקיד שקצת קטן למידותיה מכיוון שבפן הרגשי אין בדמות שלה יותר מדי.
גם שאר הקאסט מצליח להרשים, אבל אן ספק שאת ההצגה גונבת אביגיל, שמצליחה להיות מהפנטת במראה שלה, במימיקה וגם בתצוגת המשחק. ברגעים שהיא לא נמצאת בפריים, הסרט לפעמים קצת מאבד תנופה.
מתוקה רצח: סרט אחד, אינספור רפרנסים
“מתוקה רצח” מודע לעצמו, ובמקרה הזה באופן חיובי. מעבר לרפרנסים שלו לסרטי דרקולה, וגם כמה קישורים שמעידים על כך שהוא מתרחש באותו עולם כמו “מי שעומד מאחורי”, יש הרבה רפרנסים לסרטי אימה, כמו למשל “פולטרגייסט”. הסרט כולל כמה בדיחות ערפדים מצוינות, סביב מיתולוגיית הערפדים שהאדם הממוצע נחשף אליה בעיקר דרך ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה (“דרקולה”, “דם אמיתי”, “דמדומים”, “באפי” וכדומה). גם שמות הדמויות, הבדויים והאמיתיים, הם הכול חוץ ממקריים.
קשה לומר ש”מתוקה רצח” הוא סרט מפחיד מדי, אבל יש בו כמה הקפצות יעילות, קצת Gore, הרבה הומור ובעיקר אהבה לז’אנר. המבנה הנרטיבי שלו מזכיר במובן מסוים את “מי שעומד מאחורי” המעולה, בו סמרה וויבינג האלוהית נאבקת על חייה במשחק מחבואים רצחני מול מי שהייתה אמורה להיות המשפחה של בעלה. אנחנו מקבלים כמה סצנות שגורמות לנו לחשוב שאנחנו בסרט בסגנון אחר, גילוי של הטבע האמיתי של הדמות, ואז שילוב של רפרנרסים (מישהו אמר סרטי “צעקה”?), בדיחות פנימיות ואינטרטקסטואליות, אלימות, הומור וכדומה. “מתוקה רצח” קצת פחות מוצלח בעיניי מ”מי שעומד מאחורי”, אבל קשה שלא לראות את טביעת האצבע של הבמאים, שהופכים לשמות מבטיחים מאוד בעולם האימה. למעשה, יש אפילו כמה אזכורים ישירים ל”מי שעומד מאחורי“.
גם האופן בו העבר של חלק מהדמויות מתקשר להווה של הסיפור הוא מבנה נרטיבי ידוע ודי יעיל, שמזכיר אולי יצירות של אגאתה כריסטי (כמו “עשרה כושים קטנים”), אבל בלי יותר מדי מסתורין מנקודת המבט של הצופה. הסרט לא מושלם ברמת הקצב, הדמויות והסצנות, והסיום שלו הוא מעט בעייתי, אבל עדיין מדובר באחד הסרטים היותר מהנים בעיניי בז’אנר בשנים האחרונות.
האם נראה סרט המשך? נקווה שכן!
“מתוקה רצח” לא הרשים יותר מדי בקופות, עם הכנסות של כ-42 מיליון דולר ברחבי העולם. לסרט די מוצלח עם תקציב של כ-28 מיליון דולר לפי הדיווחים וקאסט די מרשים, הנתונים האלו אפילו מאכזבים (למרות שלפי הדיווחים, המספרים של “מתוקה רצח” לצפייה ישירה הרבה יותר מרשימים מאשר בקולנוע). יכול להיות שהסיבה היא שהקהל היום קצת פחות נמשך לסרטי ערפדים, כמו שתעיד העובדה שגם סרטים כמו “רנפילד” ו”דרקולה: מסע הדמים” נכשלו אפילו יותר, עם הכנסות נמוכות מהתקציב. אולי קמפיין השיווק הבעייתי פגע בסרט, כי אולם היה מקום ליצור יותר מסתורין סביב מה שקורה כאן (הדוגמה המוצלחת היא “לונג לגס”, שהצליח להעביר את האווירה וליצור סקרנות בלי לספר מה בדיוק יקרה בסרט). ואולי זה סרט שרק בעתיד נגלה שהוא משמעותי, יש שיגידו עד לרמת הקאלט, כמו לדוגמה “הגוף של ג’ניפר”.
הסרט “מתוקה רצח” בהחלט העלה את הפוטנציאל להמשך, עם מה שקורה לגיבורות והגילוי סביב האב האמיתי של אביגייל (גם כאן, בחירה שהיא לא מקרית). במציאות הכלכלית של היום לא בטוח שיגיע סרט כזה, אם מביאים בחשבון את ההצלחה המוגבלת שלו, אבל באופן אישי אשמח אם זה יקרה.
