ביקורת “להעיר את השד”: סרט מדמם ויעיל שעושה כבוד לז’אנר

אם נצמדים להגדרה המילונית הדי פשוטה, חיוך הוא הבעת פנים, הנוצרת באמצעות מתיחת שרירים מסביב לפה ולרוב גם לעיניים, המבטאת הנאה או שעשוע. סרטי אימה לימדו אותנו שחיוך יכול להיות גם מפחיד, ונראה שהמגמה הזו רק מתגברת בשנים האחרונות. זה לא שלא היו דמויות (בעיקר אנטגוניסטים) שחייכו בצורה קריפית לפני זה: חשבו למשל על החיוך ההוא של אנתוני פרקינס ב”פסיכו”, מלקולם מקדואל ב”התפוז המכני” ועוד המון דוגמאות. אלא שנראה שקולנוע האימה  הנוכחי לוקח את זה קדימה. אנחנו לא מתכוונים רק ל”סמייל”, סרט שמציג יישות זדונית נוראה שגורמת לאנשים לחייך בצורה מבעיתה לפני שהם מבצעים מעשים נוראים. יש דמויות שלמות שחלק מהצד האפל שלהן הוא החיוך (לדוגמה, פניוויז מ”זה” או ארט הליצן מסרטי “מבעית”), סרטים שלא מתמקדים רק בחיוך אבל הופכים אותו לאלמנט הפחד המרכזי (“אמת או חובה”) וגם סרטים שמנסים לחקות סצנות חיוך מוצלחות בלי סיבה, בעיקר כי זה עבד בסרטים אחרים (“משהו לא בסדר עם ילדים”).

אז למה אני בוחר לציין את כל זה? פשוט מאוד: בסופו של דבר, כשאני אחשוב בעוד כמה שנים על סרט “להעיר את השד” שהוא מוצלח מכל הבחינות, יכול מאוד להיות שמה שאני אזכור ממנו בסופו של דבר הוא את המראה של אותה אמא רדופה, ובעיקר את החיוך שלה שחוזר בהרבה מאוד סצנות בסרט וכמובן שגם מופיע על גבי הפוסטר שלו. אם מוסיפים לדמות הנבל (או הנבלים) אווירה קריפית, כמה הפחדות יעילות והרבה מאוד Gore ואהבה לז’אנר, מבינים מדוע מדובר באחד הסרטים היותר מומלצים של 2023, וחשוב לא פחות: סרט שבהחלט עושה כבוד לזיכיון שהוא שייך אליו.


“להעיר את השד”: האימה עוברת מהיער לעיר

“להעיר את השד”, כמו שאפשר להסיק מהשם הלועזי שלו (“Evil Dead Rise”) אבל פחות מהתרגום העברי, הוא הסרט החמישי בזיכיון של “מוות אכזרי”. הסיפור הזה התחיל ב-1981, עם “מוות אכזרי” הראשון בו חבורה של צעירים הגיעו ליער ומצאו קלטת מסתורית שגרמה לשחרור שדים רעים שמשתלטים עם הצעירים וגורמים להם לכל מיני מיתות אכזריות. אחר כך הגיעו שני המשכים מעולים (“מוות אכזרי 2″ מ-1987 ו”צבא האפלה” מ-1992), בכולם כיכב ברוס קמפבל הנהדר בתור אש וויליאמס. בין לבין הגיעו גם סדרה טלוויזיה בת שלוש עונות (“אש נגד כוחות הרשע”) ועיבוד מחודש מפתיע באיכותו (“מוות אכזרי” מ-2013), וברור שזה לא יפסיק כאן. במהלך השנים דיברו על סרטי המשך נוספים, כולל למשל סיקוול ל”צבא האפלה”, ואפילו על סדרת אנימציה. 

“להעיר את השד” לוקח את הנרטיב המוכר של סרטי “מוות אכזרי”, על קללה עתיקה שמשתחררת ומשתלטת על אנשים, ומעביר אותה מהיער המאיים לסביבה האורבנית – מתחם דירות ישן ומוזנח בלוס אנג’לס, הממוקם בבניין בו היה בעבר בנק ונמצא ממש לפני הריסה. אחרי סצנת פתיחה מוצלחת מאוד שדווקא כן מתרחשת בסביבה פסטורלית וכוללת שימוש יצירתי מאוד ברחפן, אנחנו חוזרים יום אחורה ופוגשים את הגיבורות הראשיות. אלי (אליסה סאת’רלנד) היא אם חד הורית לשלושה ילדים: חובב המוזיקה דני (מורגן דיוויס), ברידג’ט אותה אפשר להגדיר כ”טום בוי” (גבריאל אקולס) וקאסי הקטנה (נל פישר), שכמו כל ילדה בסרט אימה מראה חיבה להתעללות בבובות. 

אלי, אמנית קעקועים במקצועה, מגלה שגידול שלושה ילדים בצורה יחידנית יכול להיות סרט אימה. בשלב מסוים היא מופתעת לגלות בפתח ביתה את אחותה, בת’ (לילי סאליבן), טכנאית גיטרות למחייתה, שעושה את הדבר ההגיוני ביותר לעשות אחרי שהיא מגלה בהריון: לבקר את אחותה, איתה הקשר די רעוע. כאשר שלושת הילדים יוצאים מהבית לקנות פיצה, מתרחש הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות בסרט אימה – מגש הפיצה נופל לרצפה והופך בלתי אכיל בעליל. חוץ מזה, דני חוקר את החדר שנפער ברצפה, ומגלה שם כמה חפצים דתיים, ספר עם ציורי שדים שהכריכה שלו עשויה מעור אדם וכמה תקליטים ישנים משנות ה-20. הוא מאזין להם, שומע את קולו של דמות דתית כלשהי, משחרר קללה עתיקה וגורם לכל הכיף להתחיל.

חייכו, אכלתם אותם

זמן קצר לאחר רעידת האדמה, אלי מחליטה לרדת במעלית. היא מותקפת על ידי אותה יישות זדונית, בסצנה עשויה היטב, ונאחזת דיבוק. מאותה נקודה, אנחנו מקבלים את אחת מנבלות האימה היותר מרשימות של השנים האחרונות, לפחות מבחינה ויזואלית. אליסה סאתרלנד, עם האיפור המוגזם, כתמי הדם סביב הפה, העיניים הפעורות לרווחה ומעל הכול החיוך המצמרר, היא האמא שלא תרצו לפגוש. היא מתה כתוצאה מהדיבוק, אבל חוזרת לחיים ומתחילה לטבוח בדיירי הבניין, ובהמשך גם בבני המשפחה שלה, שנותרים תקועים בקומה אחרי קריסת גרם המדרגות וחורבן המעלית. בבניין הקודר, עם הקירות הכהים, הרהיטים הישנים ובהמשך גם האפלה שנגרמת מהפסקת החשמל, מתחיל המאבק של בני המשפחה על החיים, או אם תרצו גם על הנשמה שלהם. ככה זה כשיישות רצחנית מנסה להשתלט עליהם ולהרוג אותם בדרכים יצירתיות, כולל שימוש שאני מודה שלא חשבתי עליו למגרדת גבינה, לאקדח קעקועים ולשלל כלי בית אחרים. 

את הסרט מביים ביעילות האירי לי קרונין, שזה הסרט השני שלו אחרי “The Hole in the Ground” משנת 2019: סרט אימה קטן שמציג גם הוא אם חד הורית שמתמודדת עם יישות שמשתלטת על הבן שלה, אחרי ביקור שלו בבולען. לי קרונין מצליח ליצור כאן, קודם כל, אווירה מצמררת. הסרט די איטי, אבל כל עוד אלי נמצאת בפריים – יש משהו לראות ולפחד ממנו. אליסה סאת’רלנד מרשימה כאן מאוד, לא רק בשל הטרנספורמציה החיצונית שלה, וגם שאר השחקנים עושים עבודה נאה בסך הכול. קרונין מראה כמה בחירות מעניינות מאוד, לדוגמה זוויות הצילום. אחת הסצנות היותר מקוריות בסרט היא טבח בשכנים אותו אנחנו (והדמויות בסרט) רואים דרך חור המנעול. יש כאן כמה סצנות מוצלחות מאוד שמצולמות במעלית, כולל כזו שמרפרפת את אחת מסצנות העצים הקלאסיות בסרט המקורי בזיכיון, וקרונין עושה את המקסימום מהלוקיישן. חלק מההפחדות כאן הן יעילות מאוד, ומציגות לעיתים איום ממקור בלתי צפוי, גם אם חובבי האימה יוכלו לזהות חלק מההפחדות לפני שהן מתרחשות.


העובדה שסם ריימי הוא אחת הנפשות הפועלות מאחורי הסרט לא צריכה להפתיע אתכם. ריימי כתב וביים את שלושת הסרטים בטרילוגיה הפולחנית. הוא אחד המפיקים של החידוש מ-2013 וגם של הסרט הנוכחי, יחד עם אותו ברוס קמפבל. בדומה לסרטים אחרים מבית היוצר של סם ריימי, כמו “קחי אותי לגיהנום” ו”הטינה”, גם כאן התוצאה מוגזמת ומודעת לעצמה: את הסרט ראיתי בבית, אבל כמעט יכולתי לדמיין את הצחוק המתגלגל של בני נוער מטופשים בבית הקולנוע בחלק מהסצנות. 

עוד משהו שלא צריך להפתיע אתכם, בהתחשב בנפשות הפועלות, הוא שהסרט מאוד מודע לעצמו ולז’אנר שלו. הוא כולל מחוות ברורות מאוד לסרטים כמו “הניצוץ” (סצנת המעלית, בה נעשה שימוש בלא פחות מאשר 6,500 ליטר של דם), “המנסרים מטקסס” (כולל כמה שוטים לקראת סוף הסרט שמצטטים את הסלאשר המופתי ההוא), “סיוט ברחוב אלם”, “מכסחי השדים” וכמובן שגם הסרטים הקודמים בזיכיון של “מוות אכזרי”. יש כאן עשרות Easter Eggs שחובבי האימה יתקשו לפספס. לפעמים זה מרגיש יותר מדי או מאולץ מדי, אבל לא ברמה שתקלקל לכם את הצפייה לדעתי.

יש ב”להעיר את השד” גם עומק. בערך

יש סרטי אימה שמזכירים סרטים אחרים כדי לקרוץ לחובבי האימה, להעיד על המקורות של הז’אנר או סתם לנסות להשוויץ שיש ליוצרים ידע קולנועי. במקרה של “להעיר את השד”, אפשר לראות שחלק מהציטוטים האלו נעשים למטרות האלה בדיוק, אבל אחרים מתכתבים עם התמות המרכזיות של הסרט. זה כמובן לא הסרט הראשון שעוסק באימהות מפלצתית, או כמו שמופיע על גבי הפוסטר שלו: עוסק ב”אמא שמתה עליך”. ראינו את זה כבר באינספור סרטים אחרים, החל מיצירות קלאסיות כמו “פסיכו”, “הנוסע השמיני” ו”תינוקה של רוזמרי” ועד לכמה מהיצירות היותר מעניינות של השנים האחרונות, לדוגמה “האחרים”, “מאמה” ו”הבאבאדוק”. במקביל אנחנו עדים לדימוי שגוי נוסף, והוא התפרקות המשפחה האמריקאית שגם הוא הופיע בהרבה יצירות אימה קלאסיות כמו “הניצוץ” ו”המנסרים מטקסס”. אין כאן ממש דמויות גבריות דומיננטיות – שתי הנשים חיות לבד, האבא לא בתמונה, לחלק מהדמויות הנשיות יש מאפיינים גבריים וגם הגברים החסונים שמנסים להציל את המצב נכנעים מהר מאוד.

הסרט משלב דיון נוסף רלוונטי מאוד בחברה הנוכחית, בעיקר בארצות הברית אבל לא רק, והוא סביב נושא האימהות וההפלות. הסוגיה הזו באה לידי ביטוי בסצנות המרכזיות שלו, שמציגות מאבק בין שתי דמויות אם (או לפחות: דמות אם שכבר לא עצמה ודמות נוספת, ששואלים עד כמה היא כשרה להיות אם), מאבק של הילדים על חייהם מול מי שאמור להגן עליהם ובכמה דיאלוגים ישירים בין הדמויות בסרט סביב נושאים אלו. גם כאן זה לא נושא חדש, מכיוון שיש לא מעט סרטי אימה קלאסיים העוסקים ניסיונות הכניסה להריון, גידול ילדים “בעייתיים” או אימהות מסוכנת. אלא שבשנים האחרונות ראינו שהקטלוג גדל, ולא רק בדרמות שמציגות את הדילמה של צעירה אם להיכנס להריון או להפיל. בגזרת האימה ראינו לדוגמה סרטים די בינוניים כמו “Clock” עם דיאנה אגרון, “הריון בסיכון” עם מליסה באררה (“צעקה”) או “False Positive” שמציגים את הבעייתיות בהריון ואת העובדה שלא תמיד יש לנו ניסים, גם אם המדע והרפואה מנסים לשנות את זה. גם סרטים מוכרים יותר, כמו “מייגן” המציג את הכנסת רובוטית בינה מלאכותית בדמות בובה לחייה של ילדה וקרובת משפחתה נטולת תא משפחתי (או רצון לכזה), מרומזים כאן.

Shop Now
לכך אפשר להוסיף גם את נושא הקפיטליזם, שבא לידי ביטוי בבחירת הלוקיישן (בניין דירות הרוס במה שהיה פעם בנק, מעוז הקפיטליקס והמעמדות), במאפיינים של הדמויות ובנרטיב הכללי, שניתן לקרוא באופן מרקסיסטי בתור השתלטות כוחות “רעים” המזוהים עם הקפיטליזם ומעמדות מסוימים על האנשים הפשוטים. התמה הזו חוזרת בסרטים קלאסיים, כמו “המנסרים מטקסס” ו”הניצוץ”. היא קיימת ב”להעיר את השד”, אבל לא מפותחת מדי.

בכלל, התחושה היא ש”להעיר את השד” נוגע בנושאים חשובים, אבל לא ממש מספק להם תשובה חד משמעית. קשה לטעון שלסרט יש עומק מרשים מדי, או שמשהו ממנו נשאר לאחר הצפייה. העלילה כאן היא די גנרית, והיה אפשר לנסות להוסיף קצת עומק ואפילו קצת ממדי רגשי באמצעות בנייה מוצלחת יותר של דמויות. הייצוג של חלק מהדמויות כאן הוא תמציתי מדי, לפעמים עד רמת הסטראוטיפי, וכשזה קורה אז קשה להגיע משהו רחב מדי, שיישאר עם הצופה. 

האם לראות את “להעיר את השד”?

השאלה שצריכה להישאל, כמו בכל סרט אימה אחר, היא האם כל הבעיות האלה בכלל משנות או מפריעות לצפייה. התשובה, לפחות לדעתי, היא ממש לא. אנחנו מקבלים בסך הכול סרט עשוי היטב שעושה את העבודה, עם כמה בחירות מקוריות ומספיק אימה, הפחדות והומור לאורך כשעה וחצי של פאן. “להעיר את השד” מעצב דמות מפלצתית (ובהמשך כמה דמויות נוספות, כולל סצנה מחרידה ועמוסת דם, קניבליזם ואיברים כרותים לקראת הסיום) שבהחלט יכולה להיות מה שנשאר ממנו בסופו של דבר. גם אם הוא לא יצירת מופת, וכנראה שגם לא יישאר אתכם אחרי הצפייה, הוא בהחלט ראוי להצלחה הקופתית הנאה שלו ולביקורות המאוד חיוביות שהוא קיבל, עם כ-84% ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes.

ככה שנראה שאנחנו יכולים בסך הכול לחייך, לא?