פחד עד העצם: מקור האימה וסוד הקסם של כלבים מפחידים

ראיתם סרט אימה על משפחה שעוברת להתגורר באחוזה עתיקה ליד יער, או על בית רדוף רוחות? סבירות גבוהה שיהיה מעורב בעלילה כלב. הרבה מאוד פעמים כלב בסרט אימה הוא יותר מאשר החבר הטוב ביותר של האדם. הוא זה ששם לב בין הראשונים לסכנה – עד כדי כך שהאמונה לפיה כלבים רואים רוחות רפאים היא די שגורה היום – ולמרבה הצער, גם מי שעלול להיות אחד הנפגעים הראשונים. בתור חובב כלבים שגם מגדל שניים מבוגרים, קשה לי להישאר אדיש לסצנה בה פוגעים בחיות מחמד. לעזאזל, תטבחו בקבוצה שלמה של צעירים עמוסי הורמונים ואל תפגעו בכלב!

אם חשבתם שכלבים חייבים להיות חמודים, חשבו שוב. יכול מאוד להיות שמקור האימה, בסרטים או בחיים עצמם, יהיו הכלבים עצמם. זה בדיוק המקרה של כלבים מפחידים, שמוצאים את מקומם בסרטי אימה וגם בחיים שלנו. אז מה בדיוק הופך כלב ל”מפחיד”, עד כמה זה מסוכן ולמה בכל זאת אנחנו אוהבים אותם?

כלב מפחיד? תלוי את מי שואלים

כבר בשלב הזה, חשוב להזכיר דבר אחד: “פחד” הוא מונח רחב מאוד, וגם סובייקטיבי. רואים את זה גם במקרה של כלבים מפחידים, או אפילו בהיבט הרחב יותר של פחד מכלבים. יש אנשים, מבוגרים וילדים כאחד, שיתרחקו מכל כלב באשר הוא. קיימים מקרים של פחד מכלבים אצל ילדים בו הם יירתעו דווקא מאלו הגדולים יותר, מסיבות ברורות, ואחרות בהם דווקא הכלבים הקטנים אם אלו שיפחידו את הילדים. במילים אחרות: החוויות האישיות של האדם, כמו גם המאפיינים של הכלב הספציפי, עומדים בבסיס אפקט הפחד כאן.

אם נכנסים כבר יותר לעובי הקורה, אפשר להצביע על כמה מאפיינים שמגדירים את הסיכוי שכלב מסוים יוגדר כ”מפחיד”. זה מתחיל כמובן עם ההתנהגות שלו. ככל שההתנהגות של הכלב אגרסיבית יותר – וזה כולל נביחות, נהמות, קפיצות וכן הלאה – כך גדלים הסיכויים שיפחדו ממנו, בין אם מדובר בתוקפנות כלפי בני אדם ובין אם בכזו המופנית לכלבים אחרים. כלבים מאולפים או מחונכים עשויים לכן להיראות פחות מפחידים, סיבה נוספת לחשוב על אילוף שלהם. יש לא מעט מאלפים שאפשר להיעזר בהם, לצד תוכניות אימון דיגיטליות (כמו Brain Training For Dogs או Sirius Dog Training) שבמקרה הזה דווקא נראות די מגניבות.  

זה לא אומר כמובן כלום על עצם הסכנה. דווקא הכלבים שנראים רגועים יותר הם אלו שעלולים בשנייה אחת לתקוף (כן, אני מתכוון אל הכלב שלי), לדוגמה כשילד קטן מנסה ללטף אותם חזק מדי או להרים אותם. על אותו עיקרון, יכול מאוד להיות שאותה תוקפנות היא דווקא תכונה חיובית שמעידה על אינסטינקטים “בריאים” של הכלב או על נאמנות שלו כלפי בעליו. ברור האם הכלב הוא לא מאולף או “מתורבת”, כמו שמכנים את זה, הוא עלול להיראות מפחיד וגם להיות מסוכן. צריך לזכור שכלב מתקשר במידה רבה בצורה גופנית, כל עוד כמובן לא מנסים להבין את המשמעות של הנביחות שלו. התנהגויות די טבעיות של הכלב, כמו בהייה ארוכה, מנח גוף נוקשה או שיניים חשופות, עשויות להפחיד.

המראה של הכלב בהחלט משפיע, למרות שגם כאן זו לא תורה מסיני. בהרבה מאוד מקרים הכלבים הגדולים יותר הם אלו שיעלו את מפלס האימה, גם אם בפועל הם עשויים להיות הנחמדים, החביבים והנאמנים ביותר שתמצאו (ובהרבה מאוד גזעים, זה בדיוק המקרה). ייתכן מאוד שאנשים יחשבו על הסכנה של הכלבים הגדולים, לכאורה או שלא, מה שיגרום להם לפחד. למרבה הצער אנשים היום שופטים כלבים גם על פי המראה שלהם, ככה שכלב שלא יילך לתחרויות יופי – אם נגיד את זה ככה – עלול להיתפס כמאיים גם אם הוא הידידותי והרגוע ביותר שתמצאו. מספיק שתעשו חיפוש מהיר בגוגל של מונחים כמו “תמונות של כלב מפחיד” כדי להבין שחלק גדול מהתמונות שתראו שם לא עומדים, נגיד את זה ככה, באידיאל היופי היום (אם יש אידיאל כזה בכלל בקרב כלבים).

אז למה בכל זאת אנחנו אוהבים כלבים מפחידים?

לא רק פחד הוא רגש סובייקטיבי, אלא גם אהבה. יש אנשים שהופכים את הכלבים המפחידים והמסוכנים ביותר לחברים הטובים ביותר שלהם, ולעומתם כאלה שיפחדו מכלבים באשר הם. אם בכל זאת ננסה להבין למה כלבים שנחשבים כ”מפחידים” הם אהובים מאוד על ידי הרבה מאוד אנשים, נצביע על כמה סיבות עיקריות.

בהמשך לתיאור שהבאנו מעלה של תכונות פיזיות שעשויות לאפיין כלבים “מפחידים”, יש אנשים שנמשכים בדיוק לתכונות האלה. מבחינתם, ככל שהכלב הוא גדול, חזק ומאיים יותר, ככה עדיף. העובדה שכלבים אלו מגלים בחלק גדול מהמקרים התנהגות שנחשבת לחיובית, כמו אהבה לבני אדם, ביטחון עצמי או נוכחות, עשויה להסביר את האהבה עליהם. זאת ועוד, תכונות כמו נאמנות, אינטיליגנציה או נכונות לאילוף קיימות אצל חלק ניכר מהגזעים הגדולים או ה”מפחידים” ביותר, ככה שנכון אולי להדגיש שלא שופטים כלב לפי הפרווה שלו.

למרות שהיום אנחנו רואים את הכלבים בעיקר כחיות מחמד, אסור לשכוח את התפקיד ההיסטורי של גזעים רבים שעדיין נוכח בלא מעט בתים: לספק הגנה. יש אנשים שבונים על כך ששלט המוצב בכניסה לבית שלהם יעשה את העבודה (“זהירות, כלב נושך!), גם אם בפועל מסתתר מאחורי השער כלב קטן ולא מאיים. במקרים אחרים, הבחירה מראש היא בכלב בעל מראה הנחשב ל”מפחיד”, למטרת הגנה ישירה מפני איומים פוטנציאליים כמו פורצים. ברור שכלב הוא לא חומת ההגנה האולטימטיבית, וגם אותו אפשר לרמות בחלק מהמקרים (כולנו מכירים את תרגיל הבשר מסרטי האימה), אבל הוא כן עשוי לתרום להרתעה, וחשוב לא פחות: לתחושת הביטחון של הבעלים שלו.

כלבים מפחידים בקולנוע

סרטי אימה בהחלט תרמו לפיתוח חלק מהפחדים שלנו, כולל פחד מבעלי חיים: מספרים למשל שלא מעט אנשים פחדו להיכנס למים אחרי ש”מלתעות” יצא, אי שם בשנות ה-70 של המאה הקודמת, או על כאלו שמדמיינים עכבישים במיטה שלהם ממש אחרי שהם סיימו לראות את “ארכנופוביה” של שפילברג או סרטים דומים. ראינו כמעט כל סוג של בעל חיים שהופך לרצחני בסרטי האימה, בין אם נחשים, חתולים, דגים, נמרים, אריות, כבשים ואפילו בונים. בהרבה מאוד מקרים אלו הם סרטי הישרדות, של האדם נגד הטבע ובמקרה הזה נגד בעלי החיים שבו. החיות האלה עשויות להיות מאיימות מעצם טבען, אבל גם להפוך למאיימות בעקבות מקרה מסוים המתואר בסרט, דוגמה ניסוי שמשתבש, חשיפה לחומרים אסורים, מגפה עולמית וכן הלאה. לעזאזל, ראינו בזמן האחרון סרט על דוב שטובח באנשים אחרי שהוא לוקח בטעות קוקאין (“חומר דוב”), ובהמשך אליו צפויים כמה מוקבאסטרים עתידיים שנראים די חובבניים על כריש שלוקח קוקאין (“Cocaine Shark”), דביבון שנחשף לקראק (“Crack Coon”) ואפילו תנינים שנחשפים למת’ (“Attach of the Meth Gator”).

במקרה של כלבים, התמונה קצת שונה. כמו שהזכרנו קודם לכן, בהרבה מאוד סרטים כלב הוא דווקא מקור לסימפטיה או להזדהות, ומהווה חלק מהדמויות ה”טובות” שאנחנו רוצים שיישארו בחיים. היו כמובן סרטי אימה בהם הכלב הוא הנבל הראשי, אם כי המספר שלהם הוא די מצומצם. חשבו למשל על קוג’ו (Cujo) של סטיבן קינג משנת 1981, שעובד לסרט בעל אותו שם ב-1983. העלילה כאן עוסקת בכלב סן ברנרד גדול אבל ידידותי מאוד בשם קוג’ו, שמרדף אחרי ארנב מוביל אותו למערה עם עטלפים, שלמרבה הצער נגועים בכלבת. הוא ננשך, הופך לחולה ולרוצח, שמאיים על אם ובנה שנלכדות ברכב.

דוגמה מוצלחת נוספת היא “הזן” (The Breed) מ-2006, בהפקתו של אמן האימה המנוח ווס קרייבן ובכיכובה של מישל רודריגז. בסרט, קבוצת אנשים מגיעה לאי אקזוטי, שמתברר כהיפך המוחלט מפסטורלי בעקבות להקה גדולה מאוד של כלבים רצחניים. כאשר החברים נתקעים באי הבודד – מעולם בסרט אימה לא היה אי שגם חזרו ממנו בקלות – הם נאלצים להילחם על חייהם.

יש דוגמאות נוספות לסרטי אימה בהם האיום העיקרי הוא כלבים, אם כי עדיין לא מצאנו יותר מדי סרטים מצליחים מהשנים האחרונות שהעמידו את האיום הזה במרכז. 

כמובן שלא צריך שסרט שלם יעסוק בהולכים על ארבע כדי שתהיה בו דמות של כלב מפחיד, וגם לא שהוא יהיה סרט אימה. אם תעברו על רשימות של הכלבים המפחידים ביותר בקולנוע, תמצאו למשל ייצוגים של הכלב שהופך להיות סיריוס בלאק ב”הארי פוטר והאסיר מאזקבאן”, הכלב המעוות עם פני האדם מ”פלישת חוטפי הגופות”, הכלב הנגוע ההוא מ”היצור”, כלבים זומבים (כמו שיש למשל בסרטי “האויב שבפנים”) ואפילו הכלב עם העיניים הצהובות הרדופות מכותרות הפתיחה של הסדרה “צמרמורת”.

למרות זאת, ובניגוד לפחדים אחרים שסרטי אימה עלולים לתרום להם כמו פחד מליצנים – במקרה הזה, לדעתי, קשה להאשים את סרטי האימה ביצירת פחד מכלבים. כל עוד זה לא קורה נמשיך לראות כמה כלבים מפחידים רנדומליים בסרטי אימה או לקוות שהכלבים ה”טובים” לא יהיו הקורבנות הראשונים.