ג’ק או לנטרן: איך הפכה עששית הדלעת המגולפת לסמל של האלווין?
כמעט בכל סרט של האלווין, תראו אותן. דלועים (צורת הרבים של דלעת, נו), שמקשטות את הבתים שמציינים את החג. הטוויסט הוא שלא מדובר כאן רק בדלעת, אלא בעששית מדלעת – ולעיתים גם צמחים אחרים – שגולפה לצורה של ראש מפחיד. קוראים לזה ג’ק או לנטרן, או בתרגום חופשי “ג’ק נושא העששית”. לא כולם יודעים, אבל מאחורי אחד הסמלים המובהקים של החג מסתתרת אגדת עם אירית, ומאחורי המלאכה הזו (יש שיגידו אומנות) יש הרבה מחשבה. בואו להכיר את מיתוס האימה המפורסם, שהתחיל עוד באירלנד ה-18 והגיע משם לליל כל הקדושים ולהרבה מאוד סרטי אימה שקשורים אליו.
מה זה ג’ק או לנטרן?
ג’ק או לנטרן (Jack-o’-lantern) הוא עששית שעשויה לרוב מדלעת, אבל יכולה להיות גם מצמחים אחרים כמו לפת או רוטבגה (אחד הזנים של כרוב הנאפוס, הידוע גם בתור כרוב הלפת). את הכרוב מרוקנים מהתוכן ומגלפים, בדרך כלל לצורה שמזכירה ראש מפחיד עם חיוך שנראה כאילו יצא מבית היוצר של סרטי “סמייל”. בתוך “ג’ק נושא עששית” ממקמים נר או אמצעי תאורה אחר, שמציג את הדלעת באור אחר ומאיים יותר.
את הג’ק או לנטרן מציגים לראווה במקום בולט, בין אם המרפסת, חצר הבית, החלון, הדלת וכן הלאה. מעבר לקישוט הבתים לקראת ליל כל הקדושים, במהלך ההיסטוריה השתמשו בג’ק או לנטרן למטרות אחרות, חשובות יותר. במיתולוגיה הבריטית, ובעיקר באירלנד ובסקוטלנד, האמינו שפרצופים מפחידים שמונחים בפתח הבית יכולים לגרש ממנו רוחות רעות: אם תרצו, באופן דומה לעבודה שדחלילים אמורים לעשות על יונים. הרצון הזה הגיע עם המהגרים גם למדינות העולם האחרות, כולל כמובן ארצות הברית, והשתרש שם כחלק ממסורות החג.
הכירו את ג’ק הערמומי
אז מיהו בכלל אותו ג’ק, ולמה לעזאזל הוא נושא עששית? כדי להבין את הסיפור, צריך להיצמד לאגדה אירית קדומה. מספרים שג’ק היה איכר פשוט למראה, אבל גם ערמומי ובעיקר קמצן. ערב אחד, כשהוא שתה בפאב כי זה מה שאיכרים עושים, הוא פגש את השטן והזמין אותו לדרניק. מכיוון שהוא היה קמצן וערמומי, הוא הצליח לשכנע את השטן להפוך למטבע, שישמש אותו לשלם על המשקה. השטן התמים עשה את זה, אבל ברגע שנהפך למטבע, ג’ק הניח אותו בכיס המכנסיים שלו, שם היה במקרה צלב עשוי כסף. הצלב הזה מנע מהשטן לחזור לצורה המקורית שלו… בתור שטן.
ג’ק הסכים לנהל משא ומתן עם השטן, ודרש לשחרר אותו תמורת שני תנאים: השטן הצטווה לא להטריד אותו למשך שנה אחת, ולא לקחת אותו בגיהנום אם הוא ימות. השטן הסכים, כי מי הרי יוצא לחיות בתוך מטבע בכיס של איכר שיכור. עברה שנה, והשניים נפגשו שוב. ג’ק ראה פרי על עץ, והצליח לשכנע את השטן לקטוף אותו עבורו. השטן טיפס וג’ק, בהיותו ערמומי, חרט על גזע העץ צורה של צלב, שהביאה לכך שהוא לא יכל לרדת מהעץ. הפעם הדרישות במשא ומתן של ג’ק היו אפילו קשוחות יותר: להתרחק ממנו במשך עשר שנים.
כשג’ק נפטר ביום מן הימים, הוא פגש את אלוהים. אלוהים היה מודע למעשים הרעים של האיכר והחליט לחסום בפניו את שערי גן עדן. השטן לא יכל הרי להכניס אותו לגיהנום, כי הוא דווקא מקיים הבטיחות, וכך נוצר המיתוס של ג’ק נושא העששית. הוא שלח אותו ללילה החשוך, עם לא יותר מאשר נר דולק, בניסיון למצוא סוף סוף מקום בו הנשמה שלו תוכל לנוח. ג’ק האומלל נאלץ להכניס את הנר לתוך לפת מגולפת, כי כנראה שזה נוח יותר, והמשיך לנדוד בעולם לנצח.
דלעת אחת, הרבה מאוד משמעויות
ג’ק או לנטרן מייצג הרבה מאוד דברים, ובמידה רבה את הניגודיות העומדת בבסיס ליל כל הקדושים: ניגוד בין חיים למוות, או בין חושך לאור, או אפילו בין כל מה שמפחיד למה שמשעשע. הוא מתחבר בעצם לאחת המשמעותיות העיקריות של החג (וקומדיות אימה גרועות המבוססות עליו), והוא להתמודד עם הפחדים שמופיעים אצל כל אחד ואחת מאיתנו באחת הצורות היעילות ביותר, והיא בעזרת הומור.
מבחינה מסורתית, הגילוף נעשה בעיקר עבור פסטיבל אירי בשם Samhain, שמסמל בפולקלור המסורתי את סיומה של עונת הקציר. מהסיבה הזו, חלק מהתפילות במסגרת הפסטיבל נאמרו רק לאחר הדלקת העששית.
יש הרבה מאוד אמונות שמיוחסות לאותה עששית. יש שסבורים שג’ק או לנטרן עשוי לייצג את הנשמות הנוצריות או אפילו להכיוון את המתים לבית שלהן, ושאור בתוך העששית עצמו מסמל את הנשמה האבודה של ג’ק הקמצן. אחרים חושבים שהעששית יכולה לאפשר לראות לנו את המתים או אפילו ערפדים שמסתובבים ליד הביתף ולספק לנו הגנה מפניהם. חלק מאמינים שג’ק או לנטרן עשוי לסייע לנו לתקשר עם המתים ואפילו לחזות את העתיד. תפיסה אחרת היא שהעששיות יכולות להביא מזל לבית שמתפאר בהן.
הכול התחיל בפסטיבל בבריטניה: התפתחות מסורת ג’ק או לנטרן
הסיפור של ג’ק או לנטרן מראה איך אגדה עממית פשוטה יכולה להתפתח לכדי סמל תרבותי, אפילו גלובאלי. עם הזמן האגדה הזו הגיעה לקצוות שונות של העולם, נשמרה אבל גם המשיכה להתפתח ולהתאים את עצמה במידה מסוימת לתקופה בה אנחנו חיים.
בתחילת הדרך, אם נצמדים לאגדה המקורית, העששיות היו עשויות בעיקר מלפת, ירק ממשפחת המצליבים שנפוץ מאוד באירלנד, או אפילו מתפוחי אדמה. האנגלים אפילו השתמשו לצורך זה בסלק. הבריטים היו ממקמים את העששיות במקומות שונים בבית, בעיקר סמוך לדלתות או לחלונות, כדי להרחיק את ג’ק ההוא ורוחות רעות אחרות.
במאה ה-18 מהגרים רבים מבריטניה הגיעו לארצות הברית, חלקם בקיאים במלאכה של גילופי הלפת, אותה עשו גם בפסטיבלים מקומיים. מהר מאוד הם הבינו שהדלעת מתאימה יותר למטרה הזו, מכיוון שהיא גדולה יותר וגם פשוטה יותר לחקיקה, וגם על רקע העובדה שבארצות הברית של אותן שנים היה קשה הרבה יותר להשיג לפת.
מכאן, המסורת התחילה להתפתח בכיוונים שונים. עם הזמן היא הפכה להיות מזוהה עם ליל כל הקדושים, והיום היא אולי סמל החג המובהק ביותר – גם בזכות סרטי אימה, אליהם נתייחס בהמשך.
יש לי דלעת הכי.. משהו
במהלך המאה ה-19 גם החלה באירלנד המסורת של תחרויות גילוף דלעת, כשאחד הדיווחים הראשונים הוא על פאב קטן באירלנד שקיים תחרות כזו כבר ב-1837. כמיטב המסורת, יש כמובן כמה שיאים המיוחסים לגילוף דלעת. הנתונים מראים שהג’ק או לנטרן הגדול ביותר גולף מדלעת ששקלה כ-1,810 פאונד, כלומר, למעלה מ-820 ק”ג – זוהי גם הדלעת הכבדה ביותר מאז ומעולם. שיא מעניין נוסף מתייחס לזמן גילוף הדלעת, כאשר ב-2013 בחור בשם סטפן קלארק השלים את המלאכה תוך 16.47 שניות בלבד.
גם העיירות עצמן יכולות להתחרות ביניהן, בניסיון להיות זו עם הכי הרבה ג’ק או לנטרנים שדולקים באותו זמן או משהו כזה – ויש אפילו שיאי גינס על זה. העיירה הקטנה קין בניו המפשייר שבניו אינגלנד שבארצות הברית נחשבת למובילה בהקשר הזה. ב-2006, הודלקו לא פחות מ-30,128 עששיות בו זמנית בפארק בוסטון קומון שבבוסטון, מסצ’וסטס. ב-2011 היה ניסיון באילינוי לשבור את השיא, כשהספירה הלא רשמית הצביעה על 30,919 עששיות, אבל העיירה לא פעלה לפי תקנות גינס, וההישג לא נרשם. ב-2013 קין שברה את השיא (30,581 עששיות), ולאחר מכן עוד משהו כמו שמונה פעמים.
הדלעת קמה לחיים: ג’ק או לנטרן בסרטי אימה
דלעת נחשבת לאחד הסמלים המוכרים ביותר של ליל כל הקדושים, אחד הסמלים המעורערים שלו ולכן גם של עולם האימה. ראינו את הנוכחות שלה (או לפחות של ג’ק או-לנטרן) באינספור סרטי אימה שמתמקדים בחג: היא מהווה למשל מוטיב מרכזי בסרטי “ליל המסכות”, כמו שרואים בכותרות הפתיחה של רוב הסרטים ובחלק מהסצנות, או בסרטים כמו Terrifier 2 שהתרחשו בליל כל הקדושים או אנטולוגיית האימה שהקדימה אותו, All Hallows’ Eve.
היו דמויות אימה שעוצבו במידה כזו או אחרת בהשראת דלעת, כמו השד סם מהסרט “תעלולים נבזיים” שמעניש את מי שלא מקיים את מנהגי החג; רוכב הסוסים חסר הראש (בערך) מ”סליפי הולו” של טים ברטון; ואפילו ג’ק סקלינגטון ב”הסיוט שלפני חג המולד”, הלא הוא “מלך הדלעת”, שכולל בעיצוב האייקוני שלו אלמנטים שמזכירים את הדמות, בשילוב עם שלד.
כמובן שגם במחוזות אחרים ראינו דמות המעוצבת בהשראת ג’ק או לנטרן, כשאחת הדוגמאות המוכרות ביותר היא דמות נבל העל בעל השם המפתיע “ג’ק או לנטרן” מהייקום הקולנועי של מארוול. מה שמפתיע כאן הוא שבניגוד לרוב הנבלים של מארוול, כאן מדובר בדמות (או למעשה אלטר אגו) שחולקות לא פחות מאשר שש דמויות. למיטב הבנתי, שלוש דמויות הן אויביות של ספיידרמן, הרביעי חוזר בכמה קומיקסים אבל נלחם בפעם הראשונה נגד קפטן אמריקה, החמישי שיתף פעולה עם הגובלין הירוק והשישי היה אויב של ונום. מתנצל מראש על אי הדיוקים, אם יש כאלו, מכיוון שבאופן אישי אף פעם לא הייתי טיפוס של מארוול.
אם נחזור למחוזותינו, אי אפשר שלא להזכיר כמה סרטי אימה קלאסיים יותר שלקחו את דמות הדלעת לקיצון, כמו “Pumpkinhead” מ-1988 או “הלילה האפל של הדחליל” מ-1981, שהופיע כבר בסקירה שלנו על סרטי דחלילים מפחידים. כמובן שהדוגמה האחרונה היא “הדלעת” שסקרנו באתר ממש לא מזמן, שמציג דלעת כימיקלית שיוצאת נגד המנהג הזה והורגת בדרכים אחריות (ומלאות Gore) את כל מי שמעז לגלוף את הדלועים או משתף פעולה עם זה. למעשה, הסרט החביב הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות שהחלטנו לספר לכם קצת על מיתוס הדלעת – במיוחד על רקע העובדה שליל כל הקדושים נמצא ממש מעבר לפינה.
האומנות של גילוף הדלעת
המלאכה של יצירת ג’ק או לנטרן, או אפילו האומנות שבכך, מתחילה כמובן בבחירת דלעת מתאימה. החורט מצטייד בכלי עזר חיוניים, ובעיקר סכין חקיקה, כף חפירה באמצעותה ירוקן את הדלעת מתוכה, עיפרון או כלי סימון אחר ועוד.
השלבים העיקריים של הגילוף כוללים:
🎃 חיתוך “מסכה” לדלעת, לרוב בחלק העליון
🎃 ניקוי יסודי של פנים הדלעת, בעיקר מזרעים ומסיבים
🎃 שרטוט העיצוב הרצוי על גבי הדלעת
🎃 חקיקה זעירה, בעזרת סכין או כלי חיתוך אחר, בהתאם לשרטוט
🎃 פעולות שונות לשימור הדלעת, לדוגמה בעזרת וזלין
כמובן שהיום ידועות טכניקות מתקדמות יותר, שיכולות לשפר את המראה שאנחנו מקבלים וגם להפוך את התוצאה ל”טכנולוגית” יותר. כך למשל תוכלו לראות טכניקות של חקיקה תלת ממדית, תאורה מתוחכמת עם אפקטים מיוחדים, תבניות דיגיטליות מודפסות על גבי הדלעת, שימוש במחשב כדי לייעל את התהליך וכן הלאה.
ברוב המקרים ג’ק או לנטרן יכול להחזיק משהו כמו 10-5 ימים, מספיק זמן כדי לציין את החג בצורה מפחידה. בחיפוש מהיר באינטרנט אפשר למצוא כמה טיפים ו”שיטות סבתא” לשיפור המלאכה, כמו רחצה של הדלעת באמבטיה לפני שמתחילים את הגילוף, ובמקרים מסוימים אפילו אמבטיה של מי קרח יכולה לסייע. טיפים אחרים מתייחסים לביצוע הגילוף מאחור ולא מלמעלה, השארת הגבעולים במהלך הפעולה ועוד.
