"לונגלגס" – הופעה מטורפת של קייג' במותחן בלשי מסקרן וקצת פגום | ביקורת

22 בדצמבר 2024 מערכת האתר

יש סרטים שאתה לא יודע מראש למה לצפות מהם. "לונגלס" הוא מבחינתי הדוגמה המובהקת. לכאורה, יש כאן את כל הפוטנציאל להיות אחד מסרטי האימה הטובים של 2024, או אפילו "גרסה מודרנית של שתיקת הכבשים", כמו שהגדירו אותו. מאחורי הסרט עומד אחד הבמאים המדוברים בקולנוע האימה (אוזגוד פרקינס), יש בו את אחת השחקניות הבולטות בז'אנר בשנים האחרונות (מייקה מונרה) וגם אחד בשם ניקולאס קייג', שעשה כמה סרטים בחיים שלו. ואם זה לא מספיק, הקמפיין השיווקי של הסרט היה מעולה ועורר את הציפיות, עם מספר טלפון פיקטיבי שמי שהתקשר אליו זכה לשמוע את קולו הקריפי של לונגלגס, ואפילו טריילר – רחמנא ליצלן – שמציג את האווירה של הסרט ולא הורס אותו.

אז מה הבעיה? ובכן, שבד בבד עם ההייפ סביב "לונגלגס", היו טענות של חלק גדול מחובבי האימה על כך שהוא אוברייטד או משעמם. באופן אישי פחות התחברתי לעבודות הקודמות של מר פרקינס, וחלקן אפילו הרתיחו אותי. עם ניקולאס קייג' אי אפשר לדעת למה לצפות, עם תפקידים מעולים לצד כמה בדיחות. וגם קמפיין שיווקי מבריק לא אומר שהסרט עצמו יהיה משובח.

החדשות הטובות הן שלפחות ברוב האספקטים, "לונגלגס" הוכיח מבחינתי שהוא ראוי לרוב הסופרלטיבים. זה סרט מותח ועשוי היטב, עם הופעות מעולות של הקאסט ובמאי שיודע את העבודה. אז מה בכל זאת חסר לו כדאי להפוך להיות יצירת מופת מודרנית, שאפשר להזכיר באותה נשימה עם "שתיקת הכבשים"?

בנוהל של לונגלגס: סרט עם סוכנת FBI, רוצח סדרתי… והרבה שאלות פתוחות

כשבוחנים את תקציר העלילה של "לונגלגס" (Longlegs), אפשר להבין אולי מאיפה מגיעות ההשוואות ליצירת המופת ההיא, סרט האימה היחידי שזכה עד היום באוסקר. העלילה מתרחשת בשנות ה-90 ועוקבת אחרי לי הארקר (מייקה מונרו, "משהו עוקב אחריי", "האורח", "גרטה", "החלון ממול", "האחר המשמעותי"), סוכנת FBI צעירה ודי מופנמת. אנחנו לא יודעים יותר מדי על הארקר, מעבר לעובדה שהיא נמצאת ביחסים די רעועים עם אמא שלה (אלישה ויט, "חולית" המקורי, "אגדה עירונית", "ונילה סקיי"). אהה, וגם יש לה אינטואיציה מאוד גבוהה, יש שיגידו אפילו חוש שישי, שמאפשרת לה למשל לדעת איפה נמצא פושע מסוים למרות שאין שום ראייה לכך, או לעבור בהצלחה איזה מבחן שבודק אינטואיציה.

בעקבות אותו חוש שישי, הארקר מקבלת מהבוס שלה, הסוכן קרטר (בלייר אנדרווד, "פרקליטי אל איי", "בטיפול") מקרה ותיק ובלתי מפוענח, שמתפרס על פני כמה עשורים. בכל אחד מהמקרים, בעל רצח את בת הזוג והילדים שלו, ולאחר מכן התאבד בעצמו. לכאורה, התיקים בלתי פתירים או הגיוניים, כי לא היו סימני פריצה או ראיות אחרות שמצביעות על כך שמישהו אחר היה בבית. מלבד פתק מוצפן, שכתוב בכתב יד זהה, עם החתימה "לונגלגס" ("רגליים ארוכות"). ויש גם את עניין יום ההולדת, כי בכל אחד מהמקרים היה לאחת הילדות במשפחה יום הולדת שחל ביום ה-14 באותו חודש. מהר מאוד היא משתמשת בכישורים שלה כדי להתקדם במקרה, ובהמשך מבינה שגם לה יש קשר מסוים לרציחות האלה.

על פניו, "לונגלגס" מציג תעלומה בלשית שנראית בלתי פתירה. הצופה אמנם יודע קרוב לוודאי מיהו הנבל הראשי, כי זה ניכר כבר בסצנת הפתיחה הקריפית (שמתרחשת שני עשורים קודם לכן), וגם כי חלק מגיעים עם ידע מוקדם לפיו ניקולאס קייג' מגלם כאן רוצח פסיכופת, עם איפור לבן די מפחיד ופאה. אנחנו כן מנסים לחשוב איך בדיוק הרציחות האלה התאפשרו, ובשלב מסוים עולה חשד לפעילות על טבעית, שקשורה אולי לחפצים מסוימים שמתגלים בהמשך העלילה. ויש גם את עניין שיתוף הפעולה, כי בהמשך אנחנו מבינים שלונגלגס, לא משנה עד כמה הרגליים שלו יהיו ארוכות (מטאפורית או לא), נעזר אולי במישהו אחר.

הבימוי של אוזגוד פרקינס מסביר, במידה רבה, את הסופרלטיבים שהוא קיבל – לפחות ברמה הטכנית. פרקינס, שהוא כמובן הבן של אגדת האימה אנתוני פרקינס ("פסיכו"), מצליח לבנות את המתח ככל שהסרט מתקדם. הוא יוצר אימה הדרגתית, אבל גם משתמש מדי פעם בטכניקות שנחשבות ל"זולות" יותר, כמו הקפצות וסאונד פתאומי (בחלק מהמקרים זה עובד מצוין, באחרים פחות). פרקינס מראה, כמו בסרטים הקודמים שלו, כישרון בבחירת זוויות צילום ובבניית קומפוזיציה מעניינת, שתורמת לתחושות חוסר הנוחות ואי הוודאות. כך למשל פרקינס גורם לנו לתהות בכמה מקרים האם יש משהו בעומק הפריים, מאחורי הגיבורה, ממתין בחשיכה. התשובה בדרך כלל היא שלילית, אבל היי, לפחות יצרנו מתח.

בשאר האספקטים של העשייה הקולונעית, אפשר בגדול לסמן "וי". הפסקול של מוזיקאי בשם זיגי – שם הבמה של אלביס פרקינס, אחיו הקטן של אוז – בהחלט עושה את העבודה.

מייקה מונרו ב"לונגלגס" — קומפוזיציה ותאורה תורמים ליצירת מתח. מתוך "לונגלגס" (באדיבות "פורום פילם")

ניקולאס קייג' בעוד תפקיד מטורף

ההצלחה של סרט כמו "לונגלגס" להעביר את תחושת האימה תלויה במידה רבה בהופעה של השחקנים. מייקה מונרו היא בעיניי שחקנית מצוינת ודי מגוונת, שראויה להגדרה שלה בתור "בחורה אחרונה" מודרנית. היא עושה את התפקיד של הסוכנת המופנמת והקצת מוזרה בצורה עדינה וראויה לציון, עם דיבור מונוטוני שכאילו לא מחובר לסיטואציה. נראה שהיא הבינה בדיוק מה הבמאי מצפה ממנה להראות, כי ההופעה שלה היא אחידה (מה שלא מובן מאליו למרבה הצער). למרות זאת, הדמות עצמה היא מעט חד ממדית ולא מתפתחת מספיק לאורך הסרט, ככה שבשלב מסוים היא נעשית קצת משעממת. עם עוד עומק רגשי, למשל שיסביר יותר את ההתנהגות ה"מוזרה" שלה, היינו יכולים אולי לשפר את ההזדהות עם הדמות.

ניקולאס קייג' הפך בשנים האחרונות לבדיחה שחוקה בקרב חובבי האימה, ובכלל, בזכות העובדה שהוא עושה יותר מדי סרטים, חלקם רעים. אני באופן אישי תמיד אהבתי את ניק, גם כשהוא היה חלק מסרטים שהאיכות שלהם בעייתית עד נמוכה מאוד (נניח, העיבוד האיום של "אנשי הקש" או "ארץ הפלאות של וילי"), ובטח בשנים האחרונות, שנראה שהוא בוחר פרויקטים שמתאימים לו יותר. כתבנו באתר לא מזמן על "הם באים בלילה" הבינוני אבל מהנה, או "האיש מהחלומות" המוצלח, עם תצוגת משחק מבריקה של קייג' בתור פרופסור אפור שהופך לסלב אחרי שהוא מופיע בחלומות של אחרים.

כאן הוא מתפרע אפילו יותר, ולא רק בהופעה החזותית הקריפית כשלעצמה. הוא מצליח ליצור דמות מפחידה בטרלול שלה, שנראית כאילו ניקולאס קייג' נולד כדי לגלם אותה, במשחק המוגזם והמשוגע שלו. חבל שזמן המסך שלו די מצומצם, ושפרקינס כאילו מתריס בצופה כשהוא בוחר להציג חלק מלונגלגס מחוץ לפריים (בכל זאת יש לו רגליים ארוכות), או לחתוך בדיוק בקטע שנראה מעניין. זה עובד ביצירת המפלצת, כי המפלצת המפחידה ביותר היא תמיד זו שאנחנו לא רואים, ומעורר ציפיות לגבי ההמשך. הבעיה היא שההרגשה היא שהיה אפשר לקחת את הדמות עוד יותר לקיצון ולהפוך אותו לאינטגרלי יותר בעלילה של הסרט, למשל בכל הנוגע למפגש המאוחר עם הארקר, שאמנם מציג הופעה מטורללת (בפן החיובי) של קייג', אבל לא ניצוצות מהמפגש בין שני המוחות.

שווה לראות את הסרט רק בזכות ניקולאס קייג'. זו לא ההופעה של אנתוני הופקינס ב"שתיקת הכבשים", שהצליח לבנות דמות בלתי נשכחת בזמן מסך של משהו כמו 24 דקות, אבל בהחלט הופעה שתספק את אוהדי ניקולאס קייג'. או את כל מי שחלם לראות פעם אותו במראה שמזכיר קצת את שרה נתניהו, מחופשת למרילין מנסון, בתוך סרט של רוב זומבי, צועקת "!Hail Satan" ושרה בצורה שכנראה לא הייתה שולחת אותה לאירוויזיון.

ניקולאס קייג' ב"לונגלגס" — מי נתן לו רישיון נהיגה? ניקולאס קייג מתוך "לונגלגס" (באדיבות פורום פילם)

ובכל זאת, משהו קצת משתבש

הזכרתי קודם לכן שהיה לי קצת קשה להתחבר ליצירות הקודמות של פרקינס. "פברואר" (ידוע גם בתור "The Blackcoat's Daughter) הציג רעיון מעניין – שקצת דומה לזה של "לונגלגס" – עם תצוגות משובחות של הקאסט (כולל אמה רוברטס ולוסי בוינטון), אבל קצת היא מסורבל ולא מובן. "אני הדבר היפה שחי בבית", סרט רוחות די איטי, היה בעיניי מייגע כמעט בכל אספקט. ויש כמובן את "גרטל והנזל", אותו עיבוד אימה לאגדת עמי ומתי, שהיה פספוס עצום מכל הבחינות.

"לונגלגס" לטעמי הוא המוצלח ביותר בפילמוגרפיה הדי קצרה של פרקינס, אבל גם בו יש בעיות. כצופה במעשייה בלשית, לא הרגשתי כאילו אני שותף בתעלומה. הבחירה של פרקינס (הפעם התסריטאי) להציג את האינטואיציה הגבוהה של הסוכנת הארקלי, יחד עם כמה פלאשבקים וזכרונות שהתחברו קצת יותר מדי טוב, גרמו לכך שההתקדמות המטאורית בפתרון התעלומה הייתה קצת אקראית. יש כאן קצת יותר מדי חורים בעלילה ותשובות לא מוסברות היטב, כולל כאלה שמתחברות לשאלה העל טבעית ולזהות משתף הפעולה הפוטנציאלי עם לונג לגס, שאלה שהתשובה לה נראית בלתי הגיונית מצד אחד, אבל גם קצת צפויה מהצד האחר. גם הקשר של הארקל למקרה, שהוא הדוק יותר ממה שנראה בפועל, כולל הרבה מאוד סימני שאלה ברמת האמינות וההיגיון העלילתי.

הסרט מזכיר ולפעמים אפילו מתכתב עם יצירות אימה קאנוניות. לא רק "שתיקת הכבשים", שהציג עלילה די דומה של סוכנת FBI צעירה בסביבה גברית שמתחקה אחר רוצח סדרתי חכם במיוחד, אלא גם "שבעה חטאים", "זודאיק", "הניצוץ" ואחרים. יש כאן אווירת פרברים שמזכירה מאוד את סטיבן קינג, עד בשלב מסוים ציפיתי לראות את הסוכנת הארקר רוכבת על אופניים, או נתקלת במישהו עם בלון. הדיאלוגים של הבת הצעירה עם אמה שלה, הפנאטית הדתית, לוקח אותנו באופן כמעט טבעי ל"קארי" של בריאן דה פלמה. למעשה, בשלב מסוים ציפיתי שהאם תבקש מהילדה שלה לא להצטרף לחקירה, כי כל הבלשים האחרים יעשו ממנה צחוק.

מייקה מונרו, מתוך "לונגלגס" — עוד הופעה משכנעת. מייקה מונרו ב"לונגלגס" (באדיבות "פורום פילם")

לונגלגס מציג: פסיכוזה, או סגידה לשטן?

בתור חקירה של מקרי רצח מורכבים, הרגשתי שהעלילה כאן היא קצת דלה ולא מספקת, בעיקר סביב הגילויים של החוקרת והאופן בו היא התקדמה, לכיוון דתי ו/או על טבעי. ההתפתחויות בחקירה נראות קצת מהירות מדי, כאלה שמתאימות אולי לחקירות של אד ולוריין וורן. החלק האחרון קצת מנוגד למה שהסרט בנה קודם לכן, בסגנון או בנושא, בעיקר כי חלק ממנו הוא די מטופש. בלי יותר מדי ספוילרים, הסרט שואל בשלב מסוים אם יכול להיות שסגידה לשטן, הלא הוא "האיש למטה", הוא המניע של הרוצח, וגם חלק מהתעלומה.

ראינו את השילוב הזה של ופעילות דמונית על טבעית גם בסרטים אחרים – כמו למשל סרטי "לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן" המאוד בינוני – אבל כאן הפתרון של העברת הכדור לשדה המשחק של השטן נראה קצת תלוש. הסיום מנוגד לסרט ברמת האווירה והעלילה, יש שיגידו פותח חורים יותר משהוא סותם אותם, עד לרמה שעד כתוביות הסיום חשבתי לעצמי משהו בסגנון "שטן יקר, תעשה בבקשה שהפתרון של הסרט יהיה אחר ממה שאנחנו מבינים עכשיו".

בלי ספוילרים, יכול להיות שהפתרון כאן מתאים יותר לייקום הקולנועי של "לזמן את הרוע" ו"אנאבל". זה פחות התחבר לי עם מותחן FBI שמתיימר להיות ריאליסטי וקודר. למרות שהרעיון של שילוב ז'אנרים שנראים מנוגדים הוא מעניין, פרקינס לדעתי לא החליט בדיוק למה הוא מכוון – בעיה שבלטה גם בחלק מהסרטים האחרים שלו – והסרט קצת נשאר בין הטיפות. בסרטי אימה אני מקווה גם להירטב.

מייקה מונרו ב-Longlegs — בתור תעלומה בלשית, התוצאה מאכזבת. מייקה מונרו ב"לונגלגס" (באדיבות פורום פילם)

אם מביאים בחשבון את הנושאים הרבים האחרים שהסרט מתייחס אליהם – כמו פעילות על טבעית, חפצים דמוניים, יחסי אם ובת, יחסי גברים ונשים, דת ועוד – אפשר לטעון שהסרט פשוט לא מורכב מספיק כדי לתת להם מענה. הוא מעלה שאלות ותמות, אבל הם נשארים בחלק גדול מהמקרים תלויים באוויר. התחושה היא שהסרט לא מתחבר לגמרי לכדי יצירה אחת שלמה, גם אם יש בו הרבה נקודות טובות. כאילו משהו השתבש בשלב ההידוק הסופי של כל התוצרים למשהו כמו 100 דקות של סרט.

האם לראות את לונגלגס?

אז אפשר לומר ש"לונגלגס" הוא בהחלט סרט מצוין, גם אם לא מושלם. הוא ראוי להצלחה שלו בקופות (כ-127 מיליון דולר ברחבי העולם), ודי מצדיק את הביקורות החיוביות שהוא קיבל (כ-86% ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes), ככה שכדאי לפנות לו קצת יותר משעה וחצי בלוח הזמנים שלכם.

מה שחשוב לא פחות שהסרט הראה בדיוק את הכישרון של פרקינס הבן, אבל גם את הבעייתיות המסוימת בסרטים שלו, שגורמת לכך שאצלי לפחות יש בנקודת הזמן הנוכחית במאי אימה מסקרנים יותר, שאני סופר את הימים עד ליצירות החדשות שלהם. ובכל זאת, אם המגמה הזו של השיפור תמשיך, יכול להיות שהסרט הבא של פרקינס שיגיע ממש עוד כמה חודשים – עיבוד מסקרן מאוד ל"הקוף" של סטיבן קינג – יראה שכל הסופרלטיבים שמוצמדים לו מוצדקים.