"קוף הדם" מציג קוף שהופך לרוצח סדרתי כתוצאה מכלבת. וזה מטופש ומהנה כמו שזה נשמע I ביקורת

כשבוחנים את המאפיינים של קופים, אפשר לשאול למה אין יותר סרטי אימה שמעמידים אותם במרכזם. אחרי הקול, הם די מפחידים, בעלי פוטנציאל זעם גדול וגם מזכירים את האדם, מה שאומר שהם מתוחכמים מצד אחד ובעלי יצר אלימות טבעי מהצד האחר. ובכל זאת, לאורך ההיסטוריה ראינו רק מספר מצומצם יחסית של סרטים שהעמידו במרכזם קופים, גורילות, שימפנזיות ומה שביניהם, בדרך כלל עם טוויסט כלשהו שהפך אותם לרצחניים או אפילו לעל טבעיים: החל מיצירות קלאסיות כמו "קינג קונג" ו"כוכב הקופים" (שחודשו בשנים האחרונות), דרך כמה מותני אימה משנות ה-80 (כמו "תופעה" של דריו ארג'נטו, "לינק" של ריצ'ארד פרנקלין ו"Monkey Shines" של ג'ורג' רומרו) ועד ליצירות מודרניות יותר, כמו "פרא" הבומבסטי והמטופש עם "דה רוק", "הקוף" של אוז פרקינס ששילב הפעם קוף צעצוע שגרם לאסונות בסגנון "יעד סופי" ועוד כמה סרטים מוזרים מז'אנרים אחרים, כמו "Better Man: סיפורו של רובי וויליאמס", בו משום מה החליטו להפוך את זמר הפופ לקוף. אבל איך הופכים את השימפנזה לנבל אימה?

ז'אנר האימה יכול לקחת את הפחד מקופים למקום הטבעי ביותר שלו, לכאורה כדי ליצור תרחיש ריאליסטי.  שימפנזה ביתית – מסתבר שיש אנשים שמגדלים שימפנזה בתור חיית מחמד – שמתחילה לרצוח את כל מי שנמצא סביבה מסיבה ביולוגית כלשהי, למשל כלבת שמסתבר שקשורה איכשהו לפחד ממים, כפי שמוכרז בתחילת הסרט.  

זו העלילה של "קוף הדם" (Primate), סרט עם שם עברי די מטופש שמצליח להיות מטופש לא פחות, עם צעירים טיפשים בהוואי שעושים כל טעות טיפשית אפשרית כדי להירצח בצורה אכזרית על ידי קוף שננשך על ידי נמיה חולה בכלבת. אלא שהסרט עמוס הפגמים הזה הצליח להיות בעיניי מהנה, אפילו מהנה מאוד, בזכות קאסט אטרקטיבי (לפחות בעין), קוף חביב במיוחד וכמה סצנות הרג יעילות, שמצליחות לצוף בים הטמטום שמקיף אותנו בכל רגע.

קוף אחרי… צעירים מטופשים? (או: העלילה של קוף הדם)

"קוף הדם" הוא מה שנהוג לכנות באופן לא רשמי "סלאשר של ינואר" (January Slashers), כלומר, סלאשרים או סרטי אימה, לפעמים עצמאיים, שמופצים בתקופה שנחשבת יחסית מנומנמת, אחרי להיטי הקיץ הגדולים וסרטי האוסקר המתישים, ולפני עונת הפרסים. למרות ש"קוף הדם" הוא סרט ראוי, בתקציב של כ-20 מיליון דולר שגרף יותר מפי שניים מכך, אין ספק שהוא מיועד להיות קודם כל בידור זול. מקסימום אדרנלין, מינימום היגיון.

העלילה של "קוף הדם" היא בסיסית מאוד, אפילו מדי: קוף ביתי שחולה בכלבת מתחיל להרוג בזה אחר זה חבורה של צעירות, וגם כמה צעירות, עד לעימות האחרון מול כמה צעירים או צעירות שהיו הדמויות המרכזיות. למעט אקספוזיציה קצרה שלא ממש מלמדת אותנו משהו על הדמויות או גורמת לנו לחוש כלפיהן סימפתיה או רגש כלשהו, אנחנו מקבלים בעיקר את זה. סצנות בהן הקוף הורג את חסרי המזל בדרכים יצירתיות, לפעמים עם כמות ראויה של Gore, לצד כמה רגעים מותחים שנובעים מהעובדה שאנחנו (כמו הדמויות) לא יודעים איפה הקוף נמצא, או אם הוא ימצא את הדמויות שמתחבאות, או אם הוא יצליח להגיע לדמויות שצפות באמצע הבריכה, כי קופים עם כלבת מפחדים ממים.

אבל בכל זאת יש כאן עלילה כלשהי. הגיבורה שלנו היא בחורה סקסית, קשוחה וקצת מצחיקה, בשם לוסי (ג'וני סקויה, התפקיד הראשי בסדרה "Believe" ואודרי ב"דקסטר: דם אמיתי"), שסיימה ללמוד משהו איפשהו, ומגיעה לחופשת הקיץ בבית משפחתה בהוואי. היא איבדה לאחרונה את אימה – פרופסורית לבלשנות שחקרה את התקשורת עם שימפנזות דרך קוף מחמד בשם בן ואפליקציית תקשורת כלשהי, שמאפשרת "לדבר" דרך לחיצה על כפתורים. אב המשפחה הוא חירש (השחקן החירש כשלעצמו טרוי קוטסור, זוכה האוסקר על "CODA" ב-2022), שמרוויח את לחמו בתור סופר מצליח, שכתב כמה ספרים עם המילה "שקט".  המשפחה טחונה מאוד, גרה בוילה על צוק בפאקינג הוואי, עם בריכה פרטית. בפועל, סצנות החוץ מעוררות הקנאה צולמו באי הפורטוגלי מדיירה, ממנו הגיע כריסטיאנו רונאלדו – אולי האדם היחידי שמרוויח יותר מאשר משפחה שההורים שלה הם סופר ופרופסורית לבלשנות.

אהה, ויש עוד כמה דמויות משנה. לוסי עושה את הדרך במטוס עם החברה הטובה שלה, מישהי שאני לא זוכר את שמה אז אכנה אותה "וואלה-גם-היא-די-שווה", שהדבר היחידי בערך שאנחנו יודעים עליה הוא שהיא די שווה ושיש לה שרשרת של חצי לב (ויקטוריה וייאנט). הן פוגשות אחרי הנחיתה עם האח של אותה חברה, גבר-די-חתיך-ומחוטב (בנג'מין נק). לוסי כנראה דלוקה על אותו אח די חתיך ומחוטב, אבל רחוקה מלסמפט את מי שמצטרפת איכשהו לחופשה, גברת בוא'נה-היא-די-סקסית-אבל-גם-ביצ'ית שעונה לשם האנה  (ג'ס אלכסנדר, שראינו בתור הצלע השלישית ב"מתחת לפני המים" החושני ולאחרונה גם בסדרה "ביוטי" של ראיין מרפי), שבשלב מסוים תתמזמז איתו איתו. ויש גם את אחותה של לוסי, החמודה-הצעירה-שמשחקת-באיזה-משחק-מרוצים-בטאבלט-ולא-מתקשרת-עם-מישהו-חוץ-מזה (ג'יה האנטר, "שרלוק וביתו"), צמד חברים – האחד דביל-מעצבן-בלונדיני (צ'ארלי מאן) והשני דביל- מעצבן-כהה עור (טיינה סימון) – ועוד כמה דמויות משנה, שהיו יכולות להיות מוחלפות בבננה מהסיבה הפשוטה שהן נועדו לשמש רק טרף של השימפנזה.

רוב הדמויות האלה – וסליחה מראש על התיאורים השטחיים והפוגעניים, אבל מה לעשות שהסרט לא ממש מפתח מישהי מהן – הן רק תפאורה למעשי הרצח של בן השימפנזה, הכוכב האמיתי של הסרט. בהחלטה שלדעתי די נכונה, החליטו שיגלם אותו שחקן ו"מומחה תנועה" בשר ודם, בשם מיגל שורס אומבה. השחקן הקולומביאני, עם רזומה בתיאטרוני תנועה ומופע יחיד שזכה לשבחים, נעזר בחליפה מיוחדת, באנימטרוניות ובאפקטים מעשיים כדי לחקות בצורה די מרשימה את השימפנזה (לפחות עד כמה שאני יודע איך מתנהגים שימפנזים, מהחמש דקות בשנה שאני צופה בהם בגני חיות). אולי המסיכה והחליפה הם לא האביזרים המרשימים ביותר שראינו בסרט אימה, אבל בשילוב עם התנועה והמחוות הפיזיות, נוצרה כאן דמות יחסית משכנעת – בטח בהשוואה לשימוש באפקטים ממוחשבים זולים, שהיו כנראה מוזילים את הסרט. "אני יכול להמשיך עוד ועוד על כל הדברים המטורפים שקנינו, אבל בשבילי, הדבר הגדול היה הוא שהדמות הייתה חייבת להיות בעלת אישיות", תיאר במאי הסרט, יוהנס רוברטס. "רציתי, במידה מסוימת, כמעט פרדי קרוגר".

השראה ברורה אחרת של הסרט היא מיצירת המופת "קוג'ו" של סטיבן קינג מ-1981, ששנתיים לאחר מכן הפך לסרט שהפך עם הזמן לקאלט, על כלב סן ברנרד שחולה בכלבת ומתחיל לרדוף אחרי אם ובנה. רוברטס סיפר שלסצנות הבריכה הארוכות, הוא שאב השראה מצפייה בכלבת המחמד של אמו, שפשוט רצה סביב בריכת השחייה המשפחתית. משם הגיע הרעיון של ללכוד את הדמויות בלב בריכה חלק גדול, כנראה גדול מדי, מזמן המסך. רוברטס, שכתב את התסריט יחד אם ארנסט ריירה, שותפו לכמה וכמה סרטים, הבין שזה יכול להיות בסיס הפחד כאן. "אתה מרגיש קצת אמפתיה לכלב, אבל שימפנזים? אני פשוט חושב שהם מפחידים. כלבים הם דבר אחד, אבל שימפנזים הם חרא קטן", הוא אמר. וכשמי שמעורר הכי הרבה הזדהות בסרט הוא "חרא קטן", סימן שהתסריט קצת מחורבן.

מודעה

מסתבר: האדם טיפש יותר מהקוף

הדבר הפשוט ביותר הוא לקטול סרטים כמו "קוף הדם" על העלילה שלהם, במיוחד כשהיא דלה כמו במקרה הזה. את כל התיאור הבומבסטי על הדמויות מהפסקאות הקודמות אנחנו לומדים בערך בעשרים הדקות הראשונות של הסרט. מהרגע שהקוף מתחיל לצוד את החבורה, הסרט הופך למעין משחק של חתול ועכבר, או במקרה שלנו: קוף ובננה. החבר'ה שלנו, שעד עכשיו שחו, שתו ועישנו בבריכה, צפים בה כי זה המקום היחידי שהקוף כנראה לא יכול להגיע אליו.

באופן פלאי, אין לאף אחד מהם טלפון בהישג יד – כן, מקרה היסטורי של צעירים שנמצאים בבריכה ולא מתעדים כל שנייה לסטורי – וחלק גדול מהסרט מתמקד בניסיון שלהם להשיג טלפון כדי להעלות סוף סוף את הסטורי מהבריכה, לבדוק אם יש התאמות חדשות בטינדר ואולי גם לנסות להזעיק עזרה מתישהו. בשלב מסוים הם משיגים מזרון ים ונאחזים בו כאילו הם נמצאים בלב ים שוצף כרישים, ולא בבריכה עם (אולי) מים רדודים, או לפחות דופן מרוחקת מהקוף שאפשר לנוח בה כמה דקות.

טוב, קבלת ההחלטות כאן של הדמויות היא שערורייתית גם ביחס לדמות של כוסיות וחתיכים בסרטי אימת נעורים. אני בן אדם שפוי ואנושי בדרך כלל, אבל מצאתי את עצמי בסרט עושה קולות של בבון, מנופף בידיים שלי בפראות כמו שימפנזה וזורק בננות על המסך כמו במלחמת אוכל בין קופים בג'ונגל מרוב תסכול. בלי ספויילרים, היו כל כך הרבה הזדמנויות לדמויות לנצל הזדמנויות, לברוח או אפילו להביס את הקוף. ואני לא אתחיל אפילו לדבר על הגברים שלכאורה הגיעו בתור מושיעים, אבל אחד מהם – בלי ספויילרים – איכשהו כמעט מצא את עצמו מתנה אהבים עם הקוף באיזו מיטה אדומה רומנטית, עד שהקוף התחשב בכולנו ועשה משהו שישמוט לכם את הלסת. זה נכון שבאת להשכיב, גבר אלפא כשכמותך, אבל המטרה שלך הייתה הנשים הסקסיות, ולא הקוף השעיר.

מודעה

בלי פיתוח, בלי היגיון

יש כאן כמה אי דיוקים, שגם מישהו עם ידע מינימלי על קופים יכול לשים אליהם לב: לא רק עובדות טריוויה כמו שבהוואי אין כלבת (נאמר גם בסרט!) וגם אסור לגדל שימפנזה כחיית מחמד (נאמר ב-IMDB), אלא גם כמה סצנות שנראה שנבנו בצורה מסוימת, ונטולת הגיון, כדי ליצור מתח. למה מייקל מאיירס השעיר שלנו, ששומע רעשים בארון וחושד שנמצאות כמה קורבנות פוטנציאליים, לא משתמש בחוש הריח המפותח שלו, לפחות ביחס לאדם, כדי להבין שמישהי מתחבאת בתוך הארון? איך הגברים הצליחו לדעת איפה הבנות גרות, אם בזמן שהם התקשרו אליהן, השיחה הופסקה כי בן בדיוק עשה תספורת לאחת הדמויות (ועוד לזו עם השיער הקצר יותר)? ולמה לעזאזל הטלוויזיה נדלקת במקרה על פאקינג דורה, אם האחות הקטנה יותר לא נראית עד כדי כך קטנה? ועם כל הכבוד לצעצועים של בן, למה בסרט בלי אף ילדה קטנה מעצבנת, אנחנו רואים כל כך הרבה דובים מפרווה?

הסרט בונה כמה יסודות בתחילת הסיפור, כמו משולש האהבים (מישהי מאוהבת במישהו שמנשק מישהי) שמתרסק לתוך צוק מהר מאוד, אבל הכל נשכח ברגע שהקוף הופך להיות גרסה פרוותית של פרדי קרוגר. הדמויות פחות או יותר נשארות כמו שהציגו אותן באקספוזיציה, בלי פיתוח כלשהו לרפואה. אני לא בטוח שזו בהכרח אשמת השחקנים, כי מה לעשות שהפוקוס בסרטים כאלו הוא על היבטים אחרים של העלילה.

ג'וני סקויה היא אולי היחידה שיש לה משהו תסריטאי ממשי לעבוד איתו, והיא בהחלט מרשימה. לא רק מבחינת המראה המצודד שלה – שבמהלך הסרט ניסיתי להבין אם היא מזכירה לי גרסה צעירה של ברי לארסון, או את דורין אור (אתם יודעים, ההיא מ"הכוכב הבא" ששרה במקום לדבר), או ואלרי חמאתי, או מישהי אחרת – אלא גם ביכולות המשחק. מי שכן הצליחה להתבלט, ואפילו זכתה בזה שאני אציין את השם של הדמות שלה במקום תיאור סטריאוטיפי או אנטי פמיניסטי, היא האנה שהייתה מעצבנת אבל דינמית, ובשלב מסוים גם אמיצה. לפרקים, היא הייתה פחות סתומה מהדמויות האחרות.

זה נדיר שבסרטים מהסוג הזה תמצאו שחקן זוכה אוסקר, וטרוי קוטסור המוכשר מנסה בסך הכול לבנות דמות מעניינת, אבל הוא מבוזבז על מינימום זמן מסך. במצב הזה קשה מאוד להותיר רושם, ועוד בשפת הסימנים. את שאר השחקנים אני זוכר בעיקר בגלל המראה שלהם או הקטגוריה הסטריאוטיפית שהם נופלים אליה, וזה אומר משהו על הדמויות. 

אנחנו לא מקבלים מספיק מהדילמות הרגשיות שאמורות ללוות מצבים מהסוג הזה – האם לנסות להציל "בן משפחה" אהוב שנפגע, או מה המחיר הרגשי של הפגיעה בו. הסרט מתקשה לומר משהו מעניין על הסוגיות שאמורות לעמוד במרכזו, כמו תקשורת בין בני אדם לבעלי חיים, ומסתפק במאבק על החיים והמוות, בין הטוב לרע, בין החכם לטיפש מאוד. במקום לקבל משהו שיגרום לנו לחשוב על יחסי אדם ובעלי חיים, או על המקום שבעל חיים באמת יכול למלא בתור בן משפחה, אנחנו מקבלים משוואה די שטחית של קוף שהפך להיות מרושע כי הוא חלה בכלבת. וזה בערך כמו להגיד שפרדי קרוגר רוצח ילדים כי יש לו כמה פצעים בעור.

מודעה

והנה הטוויסט – הסרט דווקא מהנה

אם נוצר אצלכם רושם ש"קוף הדם" הוא סרט רע, בהרבה מאוד מובנים אתם צודקים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, מצאתי את הסרט דווקא מהנה. הוא די קצר (פחות מ-90 דקות), מתקדם בקצב מהיר מאוד וכולל כמה הריגות מגניבות. בתור חובב אימה שמכור לסרטי Teen Horror, העובדה שדמויות מטופשות משלמות על הטיפשות שלהן ומתות היא לא בהכרח חיסרון. הסרט כולל כמה רגעים משעשעים, גם אם היו חסרים לי אירוניה ומודעות עצמית.

הסרט משלב כמה תת ז'אנרים של אימה. והתוצאה היא בלאגן מהנה. זה לכאורה סרט מפלצות (Creature Feature) שמעמיד במרכזו בעל חיים שעובר שינוי רצחני, עם כמה שוטים שהזכירו לי יצירות קלאסיות כמו "הנוסע השמיני" או "הטורף" – רק עם קוף משפחתי במקום חייזר. לפרקים, הוא מרגיש יותר כמו סלאשר, עם רוצח בחליפת קוף. יש שם כמה סצנות שיזכירו לכם אולי סלאשרים קלאסיים, כמו הסצנה בארון שהתכתבה עם הסצנה ההיא מ"ליל המסכות" – בין השאר בזכות מוזיקת הסינטיסייזרים – עד שחשבתי שבשלב מסוים, אחת הגיבורות תצא מהארון ותדקור את הקוף למוות עם בננה. כמו מייקל מאיירס, הקוף הצליח להגיע איכשהו לפני דמויות למקומות שונים גם כשהוא זז באיטיות, ואפילו היה כאן את השטיק של העלמת המפתחות לרכב והחזקה שלהם באוויר בהתרסה, מול דמות כלשהי בתוך הרכב שמבינה שהיא נדפקה. לעזאזל, בשלב מסוים חשבתי לעצמי שאולי נזכה לראות טוויסט בו הקוף יוריד את החליפה ברגעי השיא של הסרט, ואז נגלה מתחתיו את האם המנוחה של האחיות שמסתבר שהיא בכלל בחיים, האבא שמחפש השראה לספר הבא שלו, גבר אלפא שהבנות התעלמו מההודעות שהוא שלח פעם (כלבות!), או משהו בסגנון. 

הסרט מתרחש אמנם בהוואי, אבל מבחינה נרטיבית הוא מזכיר יותר סרטי פלישה ביתית (Home Invasion), בהם קבוצה של אנשים לכודים בבית מול איום רצחני כלשהו שחודר למרחב הפרטי שלהם. ויש כאמור גם אלמנטים של ספלאטר, כלומר, קצת Gore (לא מספיק!). ואפילו כמה סצנות שנראו כאילו יצאו מתוך סרט כרישים כלשהו, אין לי מושג למה.

העשייה הקולנועית כאן היא סבירה, עם כמה פגמים. הקצב היה מהיר ומספק בעיני, אבל היו יותר מדי חורים וכשלים תסריטאיים שנועדו בעיקר כדי ליצור מתח בצורה מלאכותית. יש כמה שוטים מרהיבים, כשרוברטס והצוות שלו בוחרים במשחקי אור וצל, פוקוס והיפוך המצלמה כדי להציג את האיום הקופי או את העובדה שהדמויות לא תמיד מודעות לנוכחות שלו, אבל יותר מדי סצנות חשוכות מדי, כי ככה זה בסרטי אימה היום. הרבה מאוד מהאלמנטים של העשייה הקולונעית נמצאות איפשהו באמצע. 

יוהנס רוברטס הוא שם שכנראה יהיה זר לרובכם, אבל האמת היא שהוא ביים כמה וכמה סרטים חביבים בשנים האחרונות, את חלקם גם כתב: שני סרטי "47 מטר" שמציגים מסע הישרדות בעומק הים מול כרישים רצחניים (שזה בערך כמו להיתקע בבריכה כשמסביב קוף רצחני), הסרט העל טבעי "הצד השני של הדלת", "טרף לילי" (ההמשך של "הזרים", לפני הטרילוגיה המוזרה האחרונה) ואפילו הפרק האחרון של "האויב שבפנים", מינוס מילה ג'ובוביץ, בשם "האויב שבפנים: ברוכים הבאים לראקון סיטי". רובם ככולם בינוניים, אבל כיפים לצפייה. 

"קוף הדם" נמצא בערך באותה נקודה, ולפעמים זה מספיק. הוא מהיר, אינטנסיבי ומהנה, כשהפגמים הרבים שקיימים בו אינם פוגעים בעיניי בחוויית הצפייה. הייתי אומר שהוא מסרטי הקופים הרצחניים היותר מבדרים שראינו בשנים האחרונות, אבל מכיוון שכמעט ואין סרטי אימה על קופים, סביר להניח שזה לא ירשים אתכם יותר מדי. מה שכן, באופן אישי יותר נהניתי ממנו מאשר "הקוף" של אוז פרקינס, שהגיע למסכים זמן קצר קודם לכן. חוץ מזה, זה סרט אימה על קוף שחולה בכלבת והופך להיות גרסה שעירה של מייקל מאיירס, שרוצח בעיקר צעירים וצעירות שנראים טוב, אז כדאי לתת לזה צ'אנס.

מודעה

קוף הדם (Primate) – כל מה שחשוב לדעת

שנה: 2025

בימוי: יוהנס רוברטס

שחקנים: ג'וני סקויה, ג'סיקה אלכסנדר, טרוי קוטסור, מיגל טורס אומבה, ויקטוריה וייאנט, ג'יה האנטר

תסריט: יוהנס רוברטס, ארנסט ריירה

אורך: 89 דקות

ארץ הפקה: ארצות הברית, האי מדיירה (פורטוגל)

שפה: אנגלית, שפת הסימנים, קולות של קופים, קולות של טאבלט שקוף מתקשר דרכו

תאריך עלייה למסכים (ישראל): 8.1.2026

תקציב: כ-21 מיליון דולר

הכנסות: הסרט גרף ברחבי העולם כ-41.5 מיליון דולר, לפי Box Office Mojo

MPAA: הסרט זכה לדירוג R עבור אלימות ודם, Gore שפה פוגענית ושימוש בסמים ובאלכוהול על ידי בני נוער. אין עירום

ציון ביקורות:

IMDB: 5.8

Rotten Tomatoes: 78%

Metacritic: 58

עוד כתבות שיפחידו אתכם

"חברה מושלמת": מפגש מהנה ומצחיק בין רעיונות, ז'אנרים וטוויסטים, עם שחקנית מושלמת אחת | ביקורת "עיני לב" הוא סלאשר מצחיק וקצת מטורף, שאפשר להתאהב בו בקלות | ביקורת "יעד סופי: קשר דם": המוות חוזר, סוף סוף, מהנה יותר מאי פעם | ביקורת "צמודים": אימת הגוף מקבלת טוויסט זוגי, אבל לא מספיק טוויסטים | ביקורת