רוחות רעות, דם ומוות: הצדדים המפחידים (ויש כאלה) של ריקוד הגשם

זה קורה כמעט בכל חורף בשנים האחרונות, בישראל ובמקומות רבים ברחבי העולם. הגשם פשוט לא מגיע בכמויות המספיקות, עד לרמה של בצורת. באופן טבעי המומחים מזהירים מההשפעות האפשריות של מזג האוויר היבש ומפצירים בנו לעשות הכול כדי לחסוך במים, כי "אין לנו מים לבזבז". ולחשוב שבהיסטוריה, ובמובן מסוים עד עצם היום הזה, רבים מאמינים שיש אמצעי אחד שיכול אולי לשנות את המצב: קוראים לו ריקוד הגשם, הוא הופיע בתרבויות מגוונות, ויש בו לא מעט צדדים שנראים כאילו יצאו מתוך סרט אימה, שקשורים בעיקר (אבל לא רק) למפגש שהריקודים האלה עם הרוחות, לפעמים אפילו זדוניות. אז לא פלא שהחלטנו להכניס אותם למדור הריקודים המפחידים שלו.

מה זה ריקוד הגשם?

בימים עברו, כשהשמיים נשארו ריקים מהעננים והאדמה יבשה, רבים ניסו לפנות ל"כוחות עליוניים" בבקשה לעזרה. הסיבה היא שהאנושות, מאז ועד היום, זקוקה לגשם – מחסור בגשם מהווה איום קיומי על חקלאות, בעלי חיים וכמובן שגם החיים. בתרבויות שונות התפתחות טקסים שנועדו לזמן את הגשם, שזכו לכינוי "ריקודי גשם". 

ריקודי גשם מהווים לא רק אמצעי לזימון גשמים שחיוניים לשמירה על היבולים והחקלאות, אלא גם נקודת מפגש בין העולם הגשמי לרוחני, ואפילו בין החיים למתים. האמונה שעומדת בבסיס ריקוד הגשם היא שבני האדם יכולים להשפיע על הטבע ועל הגורמים שמעכבים גשם או לחלופין עשויים להביא לגשם, בין אם רוחות רפאים, אבות קדמוניים או אחרים. כלומר לא מדובר כאן בפעולה סמלית או טקסית בלבד, אלא שכזו שמאחוריה עמדה במשך שנים אמונה שהיא יכולה להתערב בטבע.

במהלך ההיסטוריה, ריקוד הגשם נעשה בדרך כלל בתקופות קשות, של משברים, ייאוש קולקטיבי ואפילו מוות. בשנים עברו, ובאזורים שונים בעולם גם היום, תקופות בצורת מזוהות עם רעב, חולי ומוות. ריקוד הגשם נכנס לתמונה לפעמים בתור המוצא האחרון, חבל ההצלה לפני משבר עצום. המשתתפים נתנו בריקודים האלו את כל כולם, לפעמים עד לרמה של אפיסת כוחות, כניסה למצב של טראנס ואקסטזה.

איך נראה ריקוד הגשם?

חשוב לציין שבתרבויות שונות שקיימו ושעדיין מקיימות את ריקוד הגשם (מה שקורה בעיקר במדינות אפריקה, מזרח אירופה והעולם השלישי), עשויה להיות "כוריאוגרפיה" שונה לריקודי הגשם. בין האלמנטים שמשולבים בריקודים האלה בחלק גדול מהמקרים ניתן למנות תנועות מעגליות, קפיצות שבאות לדמות את תנועת טיפות הגשם, רעשים שמחקים את הרעם, כלי נגינה שאמורים להעיר את האלים הרלוונטיים וכן הלאה. 

המשתתפים בריקוד עשויים לעטות על עצמם קישוטים מיוחדים, כמו נוצות שמסמלות את הרוח, אבני טורקיז או חפצים כחולים אחרים אחרים שמסמלים את הגשם, וכמובן שגם מסכות שבאות לסמל את הרוחות או האלים.

מטרה אחת, אינספור ריקודים שונים

בהרבה מאוד מקרים, המונח הראשון שעולה לנגד עינינו בהקשר הנוכחי הוא ריקוד הגשם האינדיאני, שהוא ככל הנראה המפורסם ביותר. ריקודי גשם בצפון אמריקה (במיוחד בחלק הדרום מערבי של ארצות הברית) בוצעו בעבר על ידי שבטים אינדיאניים, שראו בבצורת איום קיומי. חלקם מיישמים אותם עד עצם היום הזה.

היו גרסאות מוזרות מאוד של ריקוד הגשם האינדיאני, כמו "ריקוד הנחש" (Snake Dance") של חברי השבט האינדיאני הופי (Hopi). במהלך הטקס, שנעשה אחת לשנתיים במשך תשעה ימים, הרקדנים נעצו בפיהם נחשים חיים, שאספו מאזורים סמוכים שונים, בלי שיכלו לגעת בהם בידיים. הדגש היה על נעיצת השיניים במרכז הגוף, כך שהראש והגוף שלו יוכלו לזוז בכיוונים שונים. אחד מבני השבט קיבל את התפקיד של "להעסיק" את הנחש, בעזרת נוצה, ככה שלא יתקוף את הכוהן שהחזיק אותו. עם תום הריקוד, היו מאפשרים לנחש ליפול לקרקע ומשליכים עליהם קמח תירס. הם הועברו כלאחר כבוד מחוץ לכפרים, במטרה להעביר את הבשורה על הטקס והרצון לממטרים לאל הגשם.

באפריקה, לאורך ההיסטוריה ייחסו את הכוח לזמן גשם בדרך כלל למלכים ולשליטים. בחלק מהחברות האפריקאיות, מלכים שנכשלו במשימה של זימון הגשם היו עלולים להיות מואשמים כשעירים לעזאזל, או אפילו היו מוצאים להורג. בקרב שבט הלובדו בדרום אפריקה, לדוגמה, מלכת הגשם ("מודג'אדג'י") נחשבה לבעלת כוחות מיוחדים, כולל היכולת לשלוט בעננים ובגשם. היא הייתה ידועה כדמות מיסטית והיסטורית שהביאה גשם לבעלי בריתה, אבל בצורת לאויבים שלה, ושאפילו יכולה לזמן רוחות זדוניות שיענישו את מי שלא מקשיב לה.

בתאילנד ובקמבודיה, קיימים טקסים שונים להשגת גשם בזמן בצורת. הטקס המוזר ביותר הוא אולי תהלוכת "גברת חתול" (Hae Nang Maew), שבה חתול נישא בתהלוכה ברחובות הכפרים, בזמן שהתושבים הכפריים המקומיים מתיזים מים על החתול. האמונה היא שבאופן דומה למים שנופלים על החתול, גשם ייפול על האדמה ובני האדם.

בסין העתיקה, שאמאניות וו (Wu) היו מבצעות טקסי ריקוד גשם בתקופות בצורת.  השאמאניות, ששירתו בימים עברו כמתווכות בין האדם לרוחות הטבע ששולטות בין השאר במשקעים ובשיטפונות, היו מבצעות ריקוד מתיש במיוחד, בתוך טבעת אש, מה שכמובן גרם להן להזיע בכמויות מסחריות. מעבר לעובדה שהטקס טמן בחובו סכנה פיזית, הייתה אמונה שכישלון בריקוד עלול לגרום לכך שהשאמאנית תיענש על ידי הרוחות. 

אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר לריקוד גשם חריג היא ריקוד בשם "טיבאן", שמתרחש מדי שנה באינדונזיה. במהלך ה"ריקוד", המשתתפים מכים זה את זה חמש פעמים, במרכז הגוף (ולא מתחת לחגורה או למעל הצוואר) בעזרת שוט שעשוי מעצי עלי דקל מלופפים. התוצאה היא כמובן צלקות עמודות ומדממות בחלקן, מתוך אמונה שהדם משמש מנחה לאלים, בעוד שנראה שהרקדנים המוכים שומרים איכשהו על חיוכים ושמחה משך כל הטקס.

הצדדים המפחידים של ריקוד הגשם

ממד הפחד של ריקודי גשם קשור בעיקר למפגש שהם מציעים עם עולם המתים, לפי לא מעט מסורות. היו שהאמינו שהגשם עצמו מכיל את נשמות המתים, שחוזרות באמצעותו לפקוד את האדמה. אלא שכמו שכבר למדתם בטח בסרטי אימה, פתיחת השערים בין העולמות והמפגש בין החיים למתים עלול להיות מסוכן. 

אחד הפחדים העיקריים הוא שריקוד הגשם יזמן ישויות נסתרות, אפילו זדוניות, שלא בהכרח קשורות לגשם. לכן החשש הוא שהן ישתמשו בו כדי לפלוש לעולם החיים. אפשר לראות בהקשר הזה את הטקסים כמעין "חבר פיפיות": הם מאפשרים מצד אחד לבקש את סיוע הרוחות בנושא חשוב מאוד, אבל מצד שני עלולים לאפשר לרוחות מסוכנות לחדור לעולם.

דאגה אחרת היא לבריאותם של האנשים שמשתתפים בטקס. החשש הוא שהרוחות עלולות "להשתלט" על המשתתפים, או להשתמש בגוף שלהם כדי לתקשר. כל אותם ביטויים שאנחנו מכירים מסרטים, כמו איבוד הכרה, אובדן שליטה על הגוף ודיבור בשפות לא מוכרות, עלולים להיכנס כאן לתמונה, לפחות לפי מיתולוגיית האימה. בחלק מהמסורות מתוארים מקרים של רקדנים שנכנסו לטראנס עמוק במהלך הטקס ולא הצליחו לחזור לעצמם.

עם או בלי קשר לכך, חלק מהטקסים כללו מידה לא מבוטלת של סכנה עבור המשתתפים: החל מתשישות פיזית עקב המאמץ בריקוד הממושך, ועד לשימוש בחומרים שונים במהלך הטקס, שגורמים להזיות ולחוויות תחושתיות אחרות. היה חשש שמשתתפים בטקס או אפילו עדים לו ישתתפו כתוצאה מכך בפעולות בעלי אופי פולחני, חלקן אפילו מסוכנות.

האם אדם יכול להתערב בטבע?

עד היום, אנחנו רואים טענות – אמיתיות או קונספרטיביות – שהאדם משבש את מזג האוויר בעולם בזכות פעולות כמו זריעת עננים, חלקן לא הוכחו עדיין כיעילות מספיק למטרה החשובה הזו. ההיבט הזה קיים במידה מסוימת גם סביב ריקוד הגשם לאורך ההיסטוריה, כי אנחנו מנסים להשפיע על כוחות הטבע והסדר הטבעי. בחלק מהמסורות עלו סיפורים על אנשים שביצעו את הריקוד בצורה שגויה או ממניעים שגויים, ושילמו על כך. מהסיבה הזו, היו תרבויות שהעניקו את האפשרות להשתתף בריקוד רק לאנשים נכבדים יחסים או לכאלה שעברו הכשרה מיוחדת, דוגמת כוהני דת.

אפשר לטעון שעצם האפשרות שהאדם מסוגל להתערב במחזורי הטבע היא מקור לאימה, כתוצאה מערעור הסדר הקיים והפרת האיזון העדין שקיים בטבע. במובן מסוים, הפחד והאימה הקשורים לריקוד הגשם משקפים את הפחד של האנושות מפני כוחות הטבע הבלתי נשלטים ומפני האפשרות שמתחת לפני השטח של המציאות הרציונלית מסתתרים כוחות עתיקים ומסוכנים שניתן להעיר אותם דרך טקסים וריקודים. ריקוד הגשם מזכיר לנו את התהום הפעורה בין התרבות המודרנית לבין הכוחות האפלים והקדמוניים שעדיין רוחשים מתחת לפני השטח של העולם המתורבת.