"רוחות מלחמה": פוסט טראומה ושד ערבי נפגשים בסרט מבולגן מדי | ביקורת

1 באפריל 2025 מערכת האתר

לא חסרים סרטי אימה שעסקו בטראומה, ואפילו בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). לכל סרט יש את ההקשר הספציפי שלו, מבחינת זמן ומקום, אבל הרעיון הוא שחשיפה ל"סרט אימה" בתנאים האיומים של המלחמה או מעשי טרור, תשאיר נזק – גופני, אבל גם נפשי – שקשה להתאושש ממנו, עם אינספור טריגרים והשלכות על ההתנהגות. "רוחות מלחמה" לוקח את הרעיון הזה והופך אותו לסרט גירוש שדים עם דמות מהמיתולוגיה הערבית, סרט שעובר בין כמה וכמה ז'אנרים וגם מנסה לשזור מסרים על מלחמה.

השאלה החשובה היא עד כמה התוצאה הסופית מוצלחת, וכאן הדעות שלי חלוקות. מאחורי "רוחות מלחמה" יש במאי מיומן מאוד, צוות שחקנים שעושה בסך הכול את העבודה וכמה הפתעות ברמת התסריט או ההפחדות. בצד השלישי, הסרט מאוד מבולגן, כולל כמה אלמנטים חלשים בעשייה שלו (למשל חלק מהדיאלוגים), ולא ממש משאיר חותם, בטח לא פוסט טראומה. אפשר בהחלט לתת לו צ'אנס, כי הוא מהנה ברובו, אבל כדאי להוריד את הציפיות.

העלילה של רוחות מלחמה

"רוחות מלחמה" (במקור: "Refuge", כלומר, "מפלט" או "מקלט") – אל תתבלבלו כמובן עם המיני סדרה בעלת אותו שם משנות ה-80 לפי ספרו של הרמן ווק, וגם לא עם השיר "רוחות מלחמה" של רמי קליינשטיין" – עוסק בחייל בשם ריק פטרוני (אסטון מקאולי, "ההיסטוריה הסודית של דיוויד קופרפילד" ותפקיד קטן ב"רוקטמן"), שחוזר לביתו לאחר שירות צבאי באפגניסטן, שם עבר תקרית מסתורית בתוך מערה ונחשף לאובדן לא פשוט של חברים ליחידה.

כשטראומה הופכת לשד ערבי. מתוך "רוחות מלחמה" (באדיבות יונייטד קינג)

הבעיה היא שמשהו לא בסדר איתו. אשתו קייט (סופי סימנט המוכשרת מהדרמה המוזיקלית "The Lodge" של דיסני והסדרה "היום שאחרי" בנטפליקס) ואביו סבסטיאן (ג'ייסון פלמינג הוותיק, "לוק סטוק ושני קנים מעשים", "סנאץ'", "ממעמקי הגיהנום") מגלים אדם אפתי שלא מתקשר ושנוטה להתנהגויות מוזרות ואלימות. הם פונים למטפלת (ג'ואנה הרלין, אשתו של הבמאי רני הרלין שעשתה בשלב מסוים הסבה ממערכת החינוך לעולם הקולנוע, הייתה אחת מהמפיקות של "הזרים: חלק 1" ו"הקבלן" של בעלה, בו גם שיחקה), שמציעה טיפול עם מסיכה שהבחור הטראומתי יעצב לעצמו. ויש גם את הסיפור של אימאם בשם איברהים (ראזה ג'פרי, "הארי בראון" וסדרות הטלוויזיה "ספוקס" ו"אבודים בחלל"), שהמשפחה שלו – ובעיקר בנו המורד, פאריד (שרבין אלנבי האיראני-בריטי, שאנחנו מכירים מסדרת הטלוויזיה הישראלית "טהרן") – חשים רגשות נחיתות עקב מוצאם.

הצד האפל של הג'יני

בשלב מסוים, הסרט מקבל ממד מיתולוגי. אנחנו מבינים שהחוויה שריק פטרוני עבר באפגניסטן קשורה אולי למפגש שלו עם ג'יני ("The Djinn"), שהוא כמובן שונה מהייצוג המוכר ביותר של הג'יני: אותו שד מצחיק בגווני תכלת טורקיז שיוצא ממנורת הקסמים ב"אלאדין" ומאפשר לגיבור להגשים שלוש משאלות. ג'ינים מוזכרים עוד בקוראן, והם עשויים להיות טובים או מרושעים.

בצד החיובי, הג'יני עשוי לספק הגנה מעין הרע. מצד שני, לפי האיסלאם – שם השטן הוא לא אחר מאשר ג'יני שסירב לפקודת אלוהים להשתחוות לבני האדם – הג'יני עלול להונות את האדם. לפי המשמעות המילולית הברורה, אנחנו משתמשים במילה "מג'נון" לתיאור אדם משוגע (גם בעברית), והאדם המשוגע הוא כזה כי "נכנס בו שד", כלומר, "ג'יני".

הסרט לא ממש מסביר באופן מדויק מה היכולות של הג'יני, או כמו שהוא מכונה כאן לפעמים, "איזה שד ערבי", אבל ברור שהן חורגות מהגשמת משאלות. אנחנו מקבלים מעין גרסה מוסלמית של "מגרש השדים", עם הרעיונות המוכרים: אתם יודעים, דמות שבוהה באוויר בצורה מפחידה, עם עיניים בוהקות ויכולות על טבעיות, שגם עוברות לאנשים אחרים שהדיבוק נכנס בהם (ויש בסרט הזה לא מעט כאלה). בסופו של דבר המדע צריך לשתף פעולה עם האמונה, ואנשים מדתות אחרות לעבוד ביחד, כדי שאפשר יהיה לחשוב, אולי, על לנצח את המפלצת.

השדים של המלחמה עדיין כאן

לא צריך להיות מומחה גדול לפסיכולוגיה של הנפש כדי לראות ש"רוחות מלחמה" בעצם לוקח את הרעיון של טראומה מלחמתית ומלביש אותו בבגדים של סרט אימה גנרי על גירוש שדים, רוחות רפאים וכל מה שביניהם. זה כמובן לא רעיון חדש – ראינו הרבה מאוד סרטי אימה שעסקו בטראומות או אובדן, כמו "הבאבאבדוק", "תורשתי", "תינוקה של רוזמרי", "המידרון", "האחרים", "אימא!", "מוד הקדושה" ואחרים – בהם הטראומה יכולה לבוא בצורה של רוח רפאים, מפלצת, התנהגות פסיכוטית, ניסויים בבני אדם וכדומה.

"רוחות מלחמה" הוא גם לא הסרט הראשון שעוסק בשדים של המלחמה: הקדימו אותו למשל "חולות אדומים" (Red Sands), "רוחות הרפאים של המלחמה" (Ghosts of War), "אוברלוד" (Overlod) ואחרים. אולי הקלאסיקה הגדולה ביותר בהקשר הזה היא "חיים בצל הסיוט" (Jacob's Ladder) המעולה של אדריאן ליין, בו טים רובינס מגלם חייל משוחרר מוויטנאם שחווה חזיונות והזיות, עד לרמה של טשטוש מוחלט של הגבולות בין מציאות לדמיון.

ב"רוחות מלחמה" יש שילוב של העיסוק בטראומה עם פולקלור ערבי עם דיון מודרני, והכול מגיע עם דיון עכשווי על מלחמה, גזענות, הגירה וכדומה. אם ניצמד לדיון שמופיע כאן על כל סרט שעוסק במלחמה, יש שיראו את הסרט כ"ימני" ויש שיטענו שהוא "שמאלני" מדי, אבל השורה התחתונה היא שנראה שהסרט פשוט לא החליט לאיזה כיוון הוא פונה.

פוליטי מדי? מתוך "רוחות מלחמה" (באדיבות יונייטד קינג)

סרט של רוני הרלין. לטוב ולרע

את "רוחות מלחמה" ביים הפיני הוותיק רני הרלין, שפועל בהוליווד ומחוצה לה כבר כמעט ארבעה עשורים. מאחוריו רשימה ארוכה מאוד של סרטים, בין אם מותחני אקשן שוברי קופות ("מת לחיות 2", "סחרור מסוכן", "ים כחול עמוק") ובין אם סרטי אימה ("סיוט ברחוב אלם 4: אדון החלומות", "מגרש השדים: ההתחלה", "ציידי המחשבות"). לאחרונה ראינו את הרלין מחזיר לחיים, לא בהצלחה יתרה למען האמת, את "הזרים", עם סרט שלא ממש ברור מה הוא רוצה לראות. בהמשך יגיעו עוד שני סרטים בטרילוגיה המחודשת, גם כן בבימויו.

מצד אחד, קשה לטעון ש"רוחות מלחמה" הוא מהסרטים המשמעותיים בפילמוגרפיה של רני הרלין: למעשה, אם תבדקו בוויקיפדיה, תגלו שמתוך משהו כמו 30 סרטים שהוא ביים או הפיק, "רוחות מלחמה" הוא היחידי ללא ערך ויקיפדיה משלו (!). מצד שני, הסרט מראה שהרלין יודע לעשות קולנוע. ההפקה נראית מצוין, כולל השימוש בלוקיישנים והתאורה, שלשם שינוי מאפשרת לנו לראות משהו גם כשהפריים חשוך. הייצוג של הנבלים – כלומר, אנשים עם מסיכה קריפית, וקצת אפקטים ממוחשבים – עושה בסך הכול את העבודה. נראה שחלק מהמסיכות נמצאות כאן כדי אולי לעשות אודישן לסרטים הבאים של "הזרים", גם הם של רני הרלין, אבל יש בהן צד קריפי.

"הזרים", גרסת המלחמה? מתוך "רוחות מלחמה" (באדיבות יונייטד קינג)

מהרגע הראשון, מרגישים שמאחורי "רוחות מלחמה" עומדת יד מיומנת. עדיין, יכול להיות שזו גם הבעיה הגדולה ביותר שלו. נראה שהרלין לא החליט לגמרי לאיזה כיוון הסרט צריך להתקדם, או אפילו מה יהיה הז'אנר העיקרי שלו. בעוד שסיפורים מהסוג הזה מוצגים בדרך כלל בתור דרמה משפחתית בה אכפת לנו מהדמויות ומההתפתחות שלהן, כאן יש קצת יותר מדי דמויות וסיפורים, מה שקצת פוגע. יותר מדי אנשים מושפעים כאן מהשד, עד שבשלב מסוים אנחנו מקבלים משהו שנראה כמו עוד סרט של רומרו על מגיפת זומבים. התחושה הכללית היא של תוהו ובוהו, סרט קצת מבולגן מבחינת הסגנון, הנרטיב או הקצב. סרט שלפי הדיווחים נערך בצורה קצת מהירה, אחרי שפרויקט אחר של רוני הרלין התבטל, ורואים את זה.

בעיניי, הסצנות ההמוניות פגעו ב-DNA של הסרט והפכו אותו להרבה פחות מפחיד ממה שהוא היה יכול להיות. לא רק ברמת הביצוע, אלא גם פסיכולוגית. כי עם כל הכבוד למונחים כמו "טראומה קולקטיבית" שנכונים במידה מסוימת, בטח בישראל של אחרי שבעה באוקטובר, כל מקרה כזה של פגיעה נפשית – ומתנצל מראש על המונח השחוק – הוא עולם ומלואו. אם היינו נצמדים בעיקר לדמות של החייל הטראומתי ומפתחים אותה יותר, יכול להיות שהיה לצופה הממוצע אכפת יותר ממה שהוא רואה על המסך גם בפן הרגשי.

לשנן את השם? סופי סימנט מתוך "רוחות מלחמה" (באדיבות יונייטד קינג)

השחקנים עושים בגדול את העבודה, גם אם נראה שבחלק מהמקרים היו להם דיאלוגים לא פשוטים (ובעיקר לא ממש אמינים) להתמודד איתם. סופי סימנט גנבה בעיניי את ההצגה, עם תצוגה די ורסטילית ורגישה, עם מעט הומור, ואשמח לראות אותה פורצת עם עוד כמה סרטי אימה. גם ראג'ה ג'פרי בתור האימאם, או בעצם "מגרש השדים", הצליח ליצור דמות מעניינת וסימפתית.

הייצוג של החייל הטראומתי היה בעיניי מפוספס כי הבחירה הייתה בדמות אנמית מדי שנראית זומבית, ולא בדמות שמתמודדת בצורה ריאליסטית עם סיטואציה שיכולה לקרות בעולם שלנו: זה לא שאין חיילים הלומי קרב שמתקשים לדבר או לתפקד, למרבה הצער, אלא שכאן השינויים בדמויות היו נראים מעט סתמיים ואקראיים. היו כמה דמויות משנה מפוספסות ולא מפותחות, כמו הבן של האימאם או הרופאה המטפלת, שכיכבה בעל כרוכה גם בסצנת סיום די מיותרת, שרחוקה מלהיות ברורה.

האם לראות את רוחות מלחמה?

בסופו של דבר, "רוחות מלחמה" הוא לא מסרטי האימה המשמעותיים ביותר שראינו בשנים האחרונות, וגם לא בקריירה העשירה של רני הרלין. אני כן מצאתי בו כמה נקודות טובות משולבות עם עשייה קולנועית מהוקצעת, אבל גם מיגרעות שמסבירות אולי את העובדה שהסרט רחוק מלהיות מוכר, או זכה בעיקר לביקורות רעות. הוא מתאים בעיקר לצפייה בלתי מחייבת בשעת לילה מאוחרת, ולפעמים זה מה שאנחנו צריכים.