"לשחרר את השדים": סרט ביכורים סביר ומבולגן מאוד של המבקר ההוא מהיוטיוב I ביקורת

14 בדצמבר 2025 ליאור פרג'

יכול להיות שזה קרה לכם פעם. ישבתם מול מה שזה לא יהיה – משחק כדורגל, תוכנית בישול, ריאליטי שירה או סרט קולנוע – וחשבתם "אני יכולתי לעשות את זה יותר טוב" (בהתאם לכישורים שלכם, כמובן). סביר מאוד להניח שהיוטיוב ומבקר הקולנוע כריס סטאקמן, עם יותר משני מיליון מנויים בערוץ היוטיוב שלו, העלה מחשבה דומה בשלב מסוים בחיים שלו.

המחשבה הזו הולידה פרויקט מימון המונים מוצלח מאוד, שיתוף פעולה עם אשף האימה מייק פלנגן ואת סרט הביכורים "לשחרר את השדים" (במקור: Shelby Oaks), שהוא בהחלט מה שאפשר לצפות לו מהפיצ'ר הראשון של יוצר נלהב: כמה רעיונות מקוריים וכישרון מאחורי המצלמה, שהולכים לאיבוד בבלאגן שלם של סגנונות, נרטיבים וטכניקות. סרט שבונה אווירה אבל הורס אותה ככל שהוא מתקדם, יוצר תעלומה שהתשובות לה פחות מעניינות מהשאלות, ובעיקר – הרגשה שעם קצת יותר ניסיון, התוצאה הייתה יכולה להיות משופרת.

מפחדים לקרוא הכול? היעזרו בתוכן העניינים

העלילה של "לשחרר את השדים" (או: סרט משוחרר מדי)

אחד הדברים שכדאי להתכונן אליו, במהלך הצפייה ב"לשחרר את השדים", היא לתחושה של דה ז'ה וו. סיפור העלילה כאן נשמע מוכר עד כאב. בחורה בשם מיה (קמיל סאליבן, "האנטר האנטר") מנסה לגלות בדיוק מה קרה לאחותה הקטנה, ריי (שרה דרן), שנעלמה לפני משהו כמו 12 שנה. ריי הייתה חלק מקבוצה של יוטיוברים בשם "Paranornal Paranoids", שחקרו שורה של מקומות על טבעיים. בשלב מסוים הם הגיעו לעיירה נטושה בשם שלבי אוקס (שם הסרט במקור, שכמובן לא אומר כלום לצופה הישראלי) ונעלמו. האחות הגדולה מתראיינת לסרט דוקומנטרי, אבל קורה משהו שמניע את העלילה וגורם לה לצאת לחפש תשובות, עד לשורה ארוכה של גילויים שכנראה קשורים לשדים, לכתות או לשקרים-כלשהם על טבעיים.

"לשחרר את השדים" משלב, בנקודת ההתחלה, בין כמה סגנונות. כמו שאפשר להסיק מהפוסטר של הסרט, שמציג דמות מחייכת בתוך מה שנראה כמו קטע מצילום ישן מאוד, תמצאו כאן קטעי פאונד פוטג', בעיקר כאלו שצילמו היוצרים הנעלמים בעיירה. אתם יודעים, עם כמה קטעים מבהילים, פריימים שאם עוצרים עליהם ומגדילים את הפריים מקבלים תמונה מגורענת שבה אולי מסתתר משהו מפחיד, משפטים מסתוריים שהדמויות אומרות וכן הלאה.

במקביל הסרט משתמש בטכניקה של סרטים מוקומנטריים, כלומר, סרטים שמתיימרים להיות דוקומנטריים. יש לזה הסבר עלילתי, כי בדיוק מפיקים סרט שמציג את המקרה והחיפושים של האחות המבוגרת, אבל הכול נדוש מדי. אנחנו מקבלים כמה טיפוסים מהעבר, חוקרים ומומחים שונים, שמדברים באופן שמזכיר מאוד סרטים מוקומנטריים אבל לא ממש טבעי: סיום של מונולוג במשפט מפוצץ כלשהו שיתחבר לסצנה הבאה, לדוגמה. החלקים כאן רחוקים מלהרגיש אותנטיים, הן מבחינת הפאונד פוטג' והן בכל הנוגע לקטעים המוקומנטריים, אבל זה איכשהו עובד ובונה את המסתורין.

בשלב די מוקדם, סטאקמן זונח כמעט לגמרי את הסגנונות האלו ואנחנו מקבלים סרט טיפוסי על מישהי שהולכת לגלות מה קורה למישהי אחרת ובוחרת לעשות הכול כדי לבנות מתח וג'אמפ סקייר: ללכת למקומות דווקא בזמנים המפחידים ביותר שלהם, להתנהל לאט דווקא כשצריך להיות מהירים וכן הלאה. תוך כדי היא מגלה כמה רמזים למה שאולי קרה לאחותה, שייתכן שקשור לעבר שלה ולשדים שרדפו אותה בילדותה (היי! סרט על טבעי!), למצב נפשי רעוע של אחת מהדמויות (נניח בעקבות טראומה פסיכולוגית שקשורה לחלונות), לכת שהיא נתקלה בה (אימה דתית? צ'ק!), לסיפור פולקלור כלשהו (שדים עם שמות מוזרים, שעם קצת אילוף יכולים להיות אחלה של מנקי חלונות), לזקנה מלחיצה שנמצאת בתוך בקתה ביער, למישהו מוזר שנכנס לתוכו אולי שד ועוד כמה עולמות, שלא נחשוף כאן. לעזאזל, היוצרים אפילו לא הסתפקו בכך שיש עיירה נטושה, ובחרו למקם בתוכה לוקיישנים נטושים אחרים עם פוטנציאל להיות קריפיים, כמו פארק שעשועים עזוב או בית כלא, ממש כאילו הם עוקבים נלהבים אחרי מדור המקומות המפחידים הנטושים שלנו (וידוע שכל יוצרי האימה מקבלים את הרעיונות שלהם רק מהאתר שלנו).

שרה דרן ב"לשחרר את השדים" (Neon) — הפאונד פוטג' חוזר לחיים? שרה דרן ב"לשחרר את השדים" (יונייטד קינג)

בקיצור, יש כאן יותר מדי סגנונות קולנועיים ונרטיבים, שאמורים ליצור עניין או סקרנות. בפועל, קורה בדיוק ההיפך. ככל שאנחנו מתקדמים בפתרון ה"תעלומה", היא הופכת לקצת פחות מעניינת. אין לנו כמעט חיבור רגשי לאחיות ולקשר ביניהן, למרות שהמשחק של סאליבן ודרן הוא בהחלט סביר ומעלה. המשחק של סאליבן לדוגמה סובל מחוסר יציבות, בעיקר ברגעים אינטנסיביים בהם היא נחשפת לאימה. זה די טבעי שסטאקמן לוקה עדיין בהדרכה של השחקנים, ויכול להיות שבסרטים הבאים של הבמאי נראה שיפור מהבחינה הזו.

ראינו כבר שחיפוש אחרי אחות נעלמת יכול להיות רק נקודת ההתחלה לסרט שאפשר לקחת לאלף כיוונים. ראינו את זה ממש לאחרונה ב"עד הזריחה" שקצת מזכיר את "לשחרר את השדים" בעובדה שיש כאן תעלומת חיפוש אחרי מישהי, שכוללת מעבר בין כמה וכמה ז'אנרים. ב"עד הזריחה" זה נעשה באופן רשמי ומודע לעצמו יותר, גם אם שם החיבור של הסצנות לסרט אחד היה לוקה בחסר. כאן, אנחנו עוברים במהירות בין לוקיישנים, סמלים, שמות וכמה דמויות משנה משמעותיות אפילו פחות מאשר הנרצחים התורניים בסלאשר, כמו בעל (ברנדון סקסטון השלישי, שלפי השם שלו צריך בכלל להיות שליט של איזו מדינה סקסונית באירופה) שעושה עבודה מעולה בלהיות מעצבן במינימום זמן מסך שיש לו, וכמה חברים אחרים ל"Paranormal Paranoids" שנמצאים שם כדי לצלם כמה שוטים בפאונד פוטג' ולמות.

מודעה

עוד יוצר צעיר ונלהב מדי?

באופן אישי, אני מעדיף לקרוא ביקורות קולנוע ולא לצפות בהן ביוטיוב. כהכנה לסרט ולכתיבת הביקורת הזו, החלטתי לחרוג ממנהגי ולראות כמה מהביקורות של כריס סטאקמן. הבחור, בגדול, נשמע אחלה. הביקורות שלו מעניינות, רהוטות וברורות, בלי לחפור במשך שעות. ניכר שהוא אוהב את הז'אנר, וזה בולט גם בסרט עצמו. זה לא רק המעבר בין סגנונות, תתי ז'אנר ונרטיבים, אלא גם העובדה שהרבה מאוד (יותר מדי) אלמנטים יזכירו לכם סרטים אחרים, כמו "פרויקט המכשפה מבלייר", "מוות אכזרי", "בקתת הפחד", "תינוקה של רוזמרי" – והרשימה עוד ארוכה.

קל להיות ציניים כלפי יוטיוברים ומבקרים שמנסים ליצור סרטים, בעיקר כי כמות ההצלחות כאן היא די מינימלית: אנחנו זוכרים למשל את האחים האוסטרליים דני ומייקל פיליפו, שהתחילו ביוטיוב ויצרו כמה סרטים ויראליים מאוד (כמו "הארי פוטר נגד מלחמת הכוכבים"), עד שקיבלו הזדמנות ולקחו אותה בשתי ידיים (תרתי משמע) עם "נגעת נרצחת", ולאחר מכן "להחזיר אותה". סטאקמן עצמו סיפר שהתחיל לכתוב ביקורות קולנוע קצרות כבר מגיל 14, אבל שרצה להיות יוצר סרטים בעצמו בעקבות הצפייה ב"סיינס" של מ. נייט שיאמאלאן. הוא יצר תוך כדי סדרת רשת על בסיס פאונד פוטג', שעשתה באותה קבוצת חוקרים על טבעיים מהסרט, בה אחת השחקניות העיקריות היא שרה דרן, שמגלמת כאן את אותו תפקיד. הסרט בעצם לוקח כמה קטעים שעלו בתור סדרת הרשת ומשלב אותם בתוך העלילה, רעיון שנשמע מגניב מאוד על הנייר.

סאליבן מתמקד אמנם באימה, אבל אם תעברו בעמוד הביקורות שלו, תראו שהוא עובר בין ז'אנרים. ב-2016, לראיה, הוא כתב את הספר " Film Buff's Bucket List: The 50 Movies of the 2000s to See Before You Die", שמציג רשימה של 50 הסרטים הטובים ביותר בעיניו החל מתחילת שנות האלפיים, מסרטי קולנוע שוברי קופות ועד לסרטים אינדיים.

מודעה

סרט אחד, אינספור תחנות

העבודה על הסרט התחילה עוד ב-2021, אבל ההפקה שהייתה מתוכננת לסוף אותה שנה נדחתה מסיבות כלכליות וכאלה הקשורות לשביתה הקולנועית. זו הייתה הזדמנות מצוינת עבור סטאקמן להגדיל את התקציב, והוא עשה את זה בעזרת פרויקט מימון המונים מצליח מאוד ב"קיקסטאר", שהוליד עבורו למעלה ממיליון דולר (מה שהופך אותו לפרויקט מימון ההמונים המצליח ביותר לסרט אימה). אחד הפוסטרים של הסרט, אגב, מורכב משמות התורמים שלו בכתב זעיר מאוד.

סטאקמן כתב את התסריט יחד עם אשתו סמנתה אליזבת' וההפקה יצאה לדרך: הצילומים הושלמו עוד ביוני 2022, הפוסט פרודקשן הופסק במהלך 2023 בעקבות שביתת אמני הטלוויזיה והרדיו, ורק בינואר 2024 העבודה על הסרט כביכול הסתיימה. כביכול, כי במהלך אותה שנה נרכשו זכויות ההפצה על ידי ענקית האימה Neon, והחליטו לערוך אותו מחדש. ב-Neon קבעו לסטאקמן שלושה ימי צילום נוספים, בתקציב של למעלה ממיליון דולר, כדי לתת לו את ההזדמנות להגשים את מה שהיה לו בעייתי ליצור עם תקציב נמוך מדי.

רק במרץ 2025 התקיימו צילומי ההשלמה, שאחת המטרות העיקריות שלהן הייתה להפוך את הסרט למפחיד ולאלים יותר ממה שהוא היה, תוך שיפור אלמנטים טכניים כמו איכות התמונה והקול. יש דיווחים שונים לגבי התקציב של "לשחרר את השדים", אבל סביר להניח שהוא עמד בסופו של דבר על כ-3 מיליון שקלים – סכום מרשים מאוד לפרויקט שהתחיל מאפס והתבסס, לפחות בהתחלה, על מימון המונים. אז קיבלנו כאן פרויקט ראוי יותר, אבל מרוב תחנות ושינויים, כנראה שמשהו הפך למבולגן מדי בסרט.

הופעה מרשימה, אבל לא אחידה. קמיל סליבן ב"לשחרר את השדים" (יונייטד קינג)

מצד אחד, הסרט בהחלט ראוי צפייה. העשייה הקולנועית של סטאקמן מרשימה לפרקים, והסרט בהחלט מופק ברמה גבוהה. רואים שלסטאקמן יש כישרון וידע, אהבה לז'אנר ושהוא קיבל כמה עצות ממייק פלנגן (סדרות הטלוויזיה "מי מתגורר בבית היל" ו"מי מתגורר באחוזת בליי", והסרטים "השער", "המשחקים של ג'רארד", "שקט", "דוקטור סליפ" ועוד), שליווה את הפרויקט משלב מוקדם יחסית. מצד שני, התוצאה קצת נראית כמו מישהו שמגיע לריאליטי שירה ובאודישן שלו משלב בין כמה סגנונות, מניפולציות, מודולציות, שבירות קול או איך שלא קוראים למונחים האלו מ"הכוכב הבא", כדי שיראו כמה הוא מוכשר.

על אותו עיקרון, אני מעריך יוצרים שמנסים להביא מהעולם הפנימי ומסיפור החיים שלהם – ובמקרה הזה, סטאקמן היה פעם חבר בארגון המשיחי יוצא הנצרות "עדי יהוה", ראה את אחותו מורחקת משם ועזב אותו בעצמו כדי להגשים את חלום הקולנוע שלו. אבל אם התוספות האלה רק הופכות לעמוס מדי סרט גדוש ממילא, נשאלת השאלה אם לא היה כדאי לוותר על חלק מהחלקים שלו, כדי ליצור שלם הומוגני יותר.

מודעה

האם לראות את לשחרר את השדים?

פעם, שאלו את שדרן ופרשן הכדורגל נדב יעקובי אם הוא שוקל מתישהו לאמן קבוצה. למיטב זכרוני, יעקובי ענה בשלילה וציין איזה פרשן שהפך למאמן בברזיל אבל נכשל מהר מאוד. אחרים מציגים את המקרה של גארי נוויל, שחקן עבר בינוני ופרשן מעולה, שהפך לתקופה קצרה למאמן עם כמה כישלונות מפוארים. גם בריאליטי אוכל, כמו "מאסטר שף", אנחנו רואים בחלק גדול מהמקרים שיוצרי תוכן ומבקרים שמגיעים לתוכנית לא ממש מצטיינים בה, גם אם יש יטענו שהשופטים מראש פחות הוגנים איתם כי העבודה שלהם נראית כמו פגיעה במקצוע. אז האם כל מי שרואה כדורגל יכול לאמן, כל מי שמבקר אוכל צריך להכין אותו, ומי שמחזיק מצלמה ומבקר סרטים צריך ליצור אותם? התשובה מורכבת, אבל ברור שהמעבר הזה הוא לא קל.

הסרט הבא נמצא מעבר לפינה? מתוך "לשחרר את השדים" (יונייטד קינג)

כריס סטאקמן כנראה מבין בקולנוע, ויכול להיות שעוד כמה סרטים הוא גם ידע לעשות את זה בצורה מוצלחת יותר מאשר סרט הביכורים שלו. הניסיון שלו לשלב כמה סגנונות והרבה מאוד רעיונות ראוי לציון, גם אם יכול מאוד להיות שזה מה שגם הכשיל אותו: הסרט מתכתב עם סרטים ותת ז'אנרים, אבל בלי שהצופה הממוצע ירגיש את העונג והנוסטלגיה (מה שאולי היה אפשר להשיג עם קצת הומור ותסריט חכם יותר). הוא לא מצדיק למה יש את המעבר בין הסגנונות, ובעיקר: לא מנצל את החוזקות של כל סגנון כדי ליצור משהו מותח או מפחיד באמת. הגילוי המרכזי של מה שקרה לאחותה של הגיבורה, סצנה שהייתה אמורה להיות אחת מנקודות השיא של הסרט, מועבר בצורה שגרתית ומשעממת מדי. מנקודת מבת אימתית, אנחנו מקבלים קצת מתח (בעיקר בחלקים הראשונים), אבל האימה עצמה מתבססת במיוחד על הקפצות, וזה פחות עובד בתור סרט. למעט אולי סצנה אחת אפקטיבית, קשה לומר שמראה כאן הפחיד או הפתיע אותי.

אפשר לטעון שכריס סטאקמן עובר את הצעד הראשון שלו בתור יוצר קולנוע בצורה סבירה, אולי סבירה פלוס. הסרט קיבל בסך הכול חוות דעת ממוצעות וזכה להכנסות של כ-6.5 מיליון דולר ברחבי העולם, בערך כפול מהתקציב שלו אחרי כל השינויים והשדרוגים. סטאקמן הוא בעצמו ציין שאחרי שהבין עד כמה קשה לעשות סרט באופן עצמאי, הוא יהיה הרבה יותר סלחני בביקורות שלו. גם אנחנו נהיה סלחניים כלפי כריס ונאחל לו להמשיך ליצור ולהגשים את החלום שלו, בתקווה שהסרטים הבאים יהיו מוצלחים יותר. כנראה שגם הוא צריך לשחרר בעצמו כמה שדים.

מודעה

איפה לראות את לשחרר את השדים? (מתעדכן)

🎦 לשחרר את השדים בקולנוע

הסרט "לשחרר את השדים" הגיע לבתי הקולנוע בישראל ב-23 באוקטובר 2025, והוקרן ברשתות הגדולות לצד בתי קולנוע נוספים ברחבי הארץ. הסרט קיבל הגבלת צפייה מגיל 16 ומעלה, בעיקר בשל תכני האימה והמתח שהוא כולל.

מבחינה מסחרית, הסרט רשם הצלחה צנועה יחסית עם הכנסות של כ-8 מיליון דולר ברחבי העולם — נתון שמתאים להפקה עצמאית ממוקדת קהל, אך עדיין מצביע על עניין מצד חובבי הז’אנר.

📺 לשחרר את השדים בטלוויזיה

בדומה לסרטי אימה רבים, "לשחרר את השדים" הגיע מהר יחסית לפלטפורמות הצפייה בישראל. ככל הידוע לנו, נכון למועד הבדיקה שלנו (מרץ 2026) הסרט זמין עבור לקוחות Yes דרך ספריית האימה של ה-Movie Store, כלומר, בתשלום נוסף של כמה עשרות שקלים. סביר להניח שבעוד כמה חודשים, הסרט יהיה זמין לכלל לקוחות ה-VOD של Yes ללא תשלום נוסף.

למבצע ההצטרפות ל-Yes

כמובן שהמידע נכון לבדיקה שלנו ועשוי להשתנות. אנחנו ננסה לעדכן אתכם בהקדם על כל פלטפורמת צפייה חוקית נוספת בישראל שמציגה את "לשחרר את השדים", בין אם סלקום TV, דיסני פלוס או כל דבר אחר.

מודעה