אי הנחשים בברזיל: המקום שלא תרצו להגיע אליו
באחת הסצנות המוכרות ב“שודדי התיבה האבודה“, יצירת המופת של סטיבן ספילברג, הארכיאולוג וההרמפתקן הנודע אינדיאנה ג‘ונס מגיע ל“באר הנשמות“. הוא נתקל שם בעשרות רבות של נחשים, ומגיב באכזבה: “נחשים. למה זה חייב להיות נחשים?”. למרות שבסופו של דבר אינדי מצליח לשרוד את המפגש עם הזוחלים המאיימים, סביר להניח שהוא לא היה שמח להגיע לאתר הבא: אי הנחשים בברזיל, או בשמו המקורי איליה דה קווימדה גרנדה (Ilha da Queimada Grande, “אי השריפה הגדולה”), שנחשב לאחד המקומות המאיימים ביותר שתשמחו לא לבקר בהם.
נחשים… נחשים בכל מקום
אי הנחשים ממוקם בצד המזרחי של ברזיל, או למעשה כ-33 קילומטר מחופי סאו פאולו שבברזיל. במבט ראשון, האי הירוק הזה נראה פסטורלי ומציע מזג אוויר טרופי. חלקו הגדול מכוסה ביער גשם, ובאזורים אחרים מציעים אדמה סלעית או דשא חשופים כתוצאה מכריתה מאסיבית של יערות. למעשה, שמו הפורטוגזי של האי מרמז על זה בדיוק. המונח הפורטוגזי “Qiuemada” משמעותו “שריפת יער“, והיא מבטאת את העובדה שכאשר המקומיים ניסו לפנות את השטח לקראת שתילת בננות ברחבי העיר, הם שרפו את יערות הגשם.
אבל לא באנו לדבר כאן על יערות וגם לא על הפגיעה של האדם בטבע, חמורה והרסנית ככל שתהיה. הסכנה הגדולה באי הזה, כמו שכבר הבנתם, היא נחשים. ככל הנראה, הם הגיעו לשם בעקבות עלייה במפלס המים לפני כ-11,000 שנה, שגרמה לכך שהם עברו מהים ליבשה. מכיוון שהם לא יודעים לשחות, הם נתקעו למעשה באי. יש סיפור מקומי שתולה את האשמה בפיראטים, שקברו את האוצרות שלהם באי והביאו אליו נחשים ארסיים על מנת להגן על האוצר, אבל כנראה שמדובר בלא יותר מאשר מיתוס.
יהיה המקור של הנחשים אשר יהיה, התמונה כיום ברורה. בכל מטר רבוע של האי הזה – ששטחו כ-430 דונם – תמצאו בין נחש אחד לחמישה נחשים. אנחנו לא מומחים גדולים למתמטיקה, אבל נראה לנו שהמשמעות היא שיש שם המון נחשים. פעם אפילו חשבו שיש כאן מאות אלפים מהם, כשההערכות דיברו על לא פחות מכ-430,000. כיום ההערכות צנועות הרבה יותר, ככל הנראה סביב כ-4,000-2,000 נחשים המרוכזים רובם ככולם באזור יערות הגשם של האי. יכול להיות שההסבר לכך הוא ירידה משמעותית בכמות הזוחלים הארסיים האלו באי עקב התחרות שלהם על אותם משאבים בשטח די מצומצם, כמו גם תופעה טבעית של זיווג בין בעלי קרבה משפחתית מסוימת (Inbreeding).
רעל שהורג אתכם תוך פחות משעה
לא רק כמות של נחשים תמצאו כאן, אלא גם “איכות“. הנחשים שנמצאים כאן הם לא רק מאיימים למראה, אלא גם הארסיים ביותר שאפשר לחשוב עליהם: נחשי צפע קטלניים בשם גומצן אינסולאריס, המכונים גם “גומצן ראש חנית זהוב” (Golden Lancehead), החיים אך ורק באי הזה. נחשים אלו, המאופיינים בקשקשים בצבע זהוב–בהיר וברצועות חומות–זהובות, בולטים בעיניים הצהובות שלהם. הם מגיעים לאורך של עד כ-120 ס“מ, או בממוצע כ-70 ס“מ, וניזונים בין השאר מעופות, לטאות, נחשים ועוד.
שיטת התקיפה האהובה עליהם היא מארב בין ענפי העצים, ובאי עם מספר אסטרונומי של נחשים הסיכויים שזה יקרה הם גבוהים מאוד. הרעל של גומצני ראש חנית זהוב נחשב לחזק בערך פי חמישה משל נחשים יבשתיים “רגילים” והוא פועל מהר מאוד, כחלק מההתפתחות האבולוציונית שלהם והרצון לשרוד בתנאים מינימליים: המטרה היא לתקוף מהר מאוד את מי שהם נתקלים בו, לרוב ציפורים, ולא לתת להם אפשרות לשרוד או לברוח. אין לרעל שלהם תרופה, והוא עלול להמיס את הבשר של הקורבן באזור הננשך, לגרום לכשל בכליות, לפגוע ברקמת השריר או במוח. מרגע ההכשה, האדם עלול למות תוך שעה אחת בלבד. הסיכוי למוות במקרה הכשה עומדים על כ-7% לפי ההערכות, או עד לכ-3% גם אם מקבלים טיפול רפואי. כאשר יש שעה אחת בלבד לקבל טיפול רפואי הולם, באי מרוחק מכל מרכז רפואי, אתם מבינים את המשמעות.
ביער הגשם של האי חיים גם נחשים אחרים, במיוחד מזן ה-Dispas Albifrons, אבל הם לפחות לא נחשבים לארסיים וניזונים בעיקר מחלזונות ומחרקים קטנים אחרים. לא תמצאו כאן יותר מדי בעלי חיים, וגם ציפורים הבינו שכדאי להן לנחות במקומות אחרים.
החדשות הטובות: אסור לבקר באי הנחשים
בהתחשב בבעלי החיים הקטלניים שהפכו את אי הנחשים בברזיל לביתם, קשה לנו להאמין שאדם בר דעת היה רוצה לבקר במקום כזה. ככל הנראה הייתה כאן בעבר התיישבות מינימלית, אולי של אנשים בודדים, כפי שאפשר להסיק מהעובדה שיש כאן מגדלור בודד. לפי האגדה המקומית לפחות אחד מבני המשפחה מצא את מותו עקב הכשת נחש שחדר לביתו, אי שם בתחילת המאה ה-20. המגדלור עדיין מתוחזק ונמצא בשימוש, בעיקר על ידי אנשי חיל הים הברזילאי. סיפור נוסף הוא על דייג שהלך לאיבוד בים, בחיפושו אחר בננות, והגיע לרוע מזלו לאי. הוא אכן הבחין בכמה בננות, אבל נתקל בהמוני נחשים. הוא ניסה לחזור במנוסה לסירה שלו, אבל הותקף פעם אחר פעם ולא שרד.
מאז עברו כאן הרבה נחשים, ותשמחו אולי לשמוע שהיום אין אפשרות לבקר באי. חיל הים הברזילאי מפטרל בים ומוודא שאין מסיגי גבול, והחיילים חסרי המזל הם אלו שאחראים על תחזוקת המגדלור. הצבא המקומי הוא הגורם היחידי שמוסמך לספק אישורי כניסה לאי, ואישורים אלה יינתנו במקרים חריגים – בעיקר לחוקרים. כל מי שמקבל אישור להגיע לאי, חייב להיות מלווה כמובן עם רופא צמוד. מעבר לסכנה הברורה שבהגעה לאי, הרשויות בברזיל מתייחסות לזן זה של נחשים ככזה הנמצא בסכנת הכחדה, ולא קשה להבין מדוע. הרצון הוא להגן על האדם ועל בעלי החיים ככל שניתן, עם מינימום התערבות והפרעה של האדם לטבע.
השאלה שצריכה להישאל היא עד כמה החוקים האלה באמת עובדים, כי אנחנו הרי חיים בעולם בו לא כולם מקבלים את החוקים, ויש אנשים שרוצים להתבונן במוות בעיניים שלו. כאן נראה שאנחנו יכולים להיות רגועים באופן יחסי. בניגוד לאתרים דוגמת יער אאוקיגהארה ביפן, בו מוצאים בכל שנה עשרות גופות של אנשים שבאים לשם במטרה להתאבד, סביר להניח שברחבי אי הנחשים של ברזיל אין מראות כאלה. מספרים שדייגים או שוחרי הרפתקאות מגיעים קרוב לאי מפעם לפעם, וגם על סוחרים שמגיעים לכאן כדי ללכוד את בעלי החיים הנדירים ולמכור אותם בשוק השחור (נחש כזה עשוי להיות מוערך בכ-30,000-10,000 דולר), אבל למרבה המזל אין סיפורי גבורה (או אסון) על מפגשים כאלו. אולי זה יקרה באחד החידושים הבאים בסדרת אינדיאנה ג‘ונס.
אוהבים נחשים? הנה סרטון קצר מה-National Geographic שמציג את אי הנחשים ליד ברזיל והסכנות שלו:
