יער אאוקיגהארה: יער המתאבדים המצמרר של יפן
הוא נחשב לאחד המקומות הרדופים בעולם. גם אם מאמינים שסיפורי רוחות רפאים שמורים רק למסך הקולנוע ולא למציאות, אי אפשר להתעלם מעובדה אחת: המקום הזה, שמציע תפאורה מאיימת במיוחד, מושך אליו מדי שנה עשרות או מאות אנשים שמגיעים אליו במטרה לסיים את חייהם. זהו הסיפור המצמרר של יער אאוקיגהארה (Aokigahara) ביפן, שזכה לכינוי המפוקפק “יער המתאבדים”. סיפור על עצים מאיימים, רוחות רפאים, מצפנים מקולקלים וכל מה שיכול להיות בסיס לסרט אימה טוב באמת, שלמרבה הצער מתרחש במציאות.
המטרה: לעצור את ספירת הגופות
יער אאוקגהארה ממוקם למרגלות הר פיג‘י, בצד הצפון מערבי שלו, ומכונה בפי המקומיים גם “ים העצים” (Sea of Trees) על רקע כמות העצים האדירה שיש בו והצפיפות שלהם. היער מתפרס על פני כ-30 קילומטרים, ויש בו חלקים מתוירים יותר ופחות. בצד המערבי שלו תמצאו כמה מערות יפות, המכוסות בקרח בחודשי החורף. מרחבי היער יוצאים כמה מסלולים ליעדים פופולריים בסביבת הר פיג‘י. למרבה הצער, רבים מהמבקרים כאן לא עושים זאת למטרות תיירותיות. וגם לא כדי לטייל ביער או לעשות פיקניק משפחתי.
יער אאוקגהארה נחשב למקום השני בעולם במספר ההתאבדויות שבו, אחרי גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו. ההערכות הן שמאז שנות ה-50 של המאה הקודמת, לפחות 500 אנשים בחרו לסיים שם את חייהם – לרוב בבליעת כדורים או בתלייה מאחד העצים. מדי שנה מאותרות ברחבי יער ההתאבדות עשרות גופות, ועקבותיהם של חלק מהאנשים שנכנסו לשם טרם נמצאו. בשנת 2003, למשל, נמצאו כאן לא פחות מ-105 גופות. “עונת ההתאבדות” במדינה היא בסביבות חודש מרץ, כשההערכה העיקרית היא שהסיבה היא שבתקופה זו פשוט מסתיימת שנת הכספים ביפן. לפני החגים, בכל שנה, יוצאות משלחות של אנשי חוק, שומרי יערות יפן ומתנדבים לאתר גופות ביער.
כאן צריך לעצור רקע ולהזכיר שיפן היא מדינה שידועה בשיעורי ההתאבדות הגבוהים שלה באופן מסורתי. זה התחיל עוד בשנים עברו, כאשר בתרבות הסמוראית התאבדות נחשבה כאקט של גבורה לעומת האלטרנטיבה של להיות מובסים בקרב. כיום, אחוזי ההתאבדות במדינה הם הגבוהים ביותר מבין המדינות המתועשות, עם כ-20,000 מקרי התאבדות בשנה. הרשויות ביפן, כמובן, מנסות כמובן להילחם בכך ואחת המשימות היא לצמצם את ההתייחסות ליער המאיים כ”יער התאבדות”. זו לא ממש משימה פשוטה על רקע העובדה שהיער התפרסם בעיקר בנסיבות האלה. בשנות ה-60 של המאה הקודמת, סופר מתח יפני מצליח בשם סייצ‘ו מטסומוטו העמיד במרכז עלילת ספרו המצליח “מגדל הגלים” (Tower of Waves) גיבור שמתאבד ביער. ב“מדריך המלא למתאבד” משנת 1993 – יש טקסט כזה – הוא תואר בתור המקום האידיאלי להתאבדות.
מאז 2011 לא מפורסמים נתונים לגבי מספר התאבדות ביער, עקב המחשבה שדיווחים כאלה עלולים לדרבן אנשים לבחור בצורה העגומה הזו לסיים את חייהם: הנתונים מראים שחלק משמעותי מאוד מהאנשים המתאבדים ביער מגיעים אליו מקצוות אחרים של יפן, או אפילו ממדינות אחרות. הרצון של שלטונות יפן הוא למתג את היער כאתר טבע ולא כגיהנום עלי אדמות. בכניסה ליער תמצאו שלט ביפנית, שמבקש מהמבקרים לשקול שוב את החלטתם: “החיים הם דבר יקר שנתנו לך הוריך. חשוב שוב, בשלווה, על הוריך, אחיך וילדיך. אל תדאג לבד, דבר איתנו“. השלט נחתם במספר טלפון לקבלת סיוע נפשי במקרי חירום. במקומות שונים ביער תמצאו שלטים נוספים, ביפנית או באנגלית. זאת לצד פעולות אקטיביות שאמורות להקשות על המעוניינים לשים קץ לחייהם, דוגמת מעקות בגשרים הפזורים לאורך היער.
אז למה יער אאוקיגהארה כל כך מפחיד?
במהלך השנים, נקשרו סביב “יער ההתאבדויות” לא מעט סיפורי זוועה. האמונה המקומית מדברת על כך שגופותיהם של מתי היער. יש שמאמינים שהמקום הוא בעל מאפיינים אנרגטיים ייחודיים, שגורם לכך שהרוחות והשדים “חסומים” כאן ולא עוברים לעולם הבא. על פי האמונה ניתן להיתקל כאן ב-Yurei, השם היפני לרוחות רפאים, שכמו שלמדנו בסרטי אימה – לא סיימו משהו בעולם הזה. אלה הן רוחות של קשישים שהובאו ליער על ידי קרוביהם, יש שיגידו נזרקו ליער, כחלק המהנג מעורר המחלוקת של “Ubasute” (בתרגום חופשי: “לנטוש את האישה המבוגרת”). הרעיון כאן מצמרר: במשפחות שמתקשות להאכיל מספיק פיות עקב גודלן או המצב הכלכלי, הצעירים לוקחים את הנשים המבוגרות להר, ליער או למקום נטוש אחר ועוזבים אותן למות מרעב, מהתייבשות או באופנים שונים. אפשר לראות את זה כהמתת חסד או כמעשה מזוויע, ואפשר לטעון שמדובר בלא יותר מאשר סיפור פולקלור – אבל על פי האמונה המקומית, הוא מקושר היטב ליער ההתאבדויות. אחרים יטענו שמדובר ברוחות של אלו שבחרו לסיים בו את חייהם. לפי מיתוס אחר, היער הוא מקום משכנה של Tengu, שדה בדמות ציפור.
העובדה שמצפנים לא פועלים בחלקים נרחבים של היער תורמת אולי למחשבות האלה, אבל האמת היא שיש לה הסבר גיאולוגי די פשוט: האדמה בסביבת היער היא למעשה לבה שהתקשתה, כתוצאה מהתפרצות הר הגעש פיג‘י בשנת 864 לספירה, המכילה כמות גבוהה של ברזל. מכשירים חשמליים העמוסים בברזל, כמו מצפנים, עלולים לכן להשתגע. למרות המיתוס השכיח במקומות מהסוג הזה, טלפונים סלולריים ואינטרנט דווקא כן נוטים לעבוד כאן. אלא אם אתם משתמשים בחבילת אינטרנט של ספק סלולרי מישראל, אבל זה כבר סיפור אחר.
בין אם סיפורי הרוחות שמיוחסים ליער אאוגיהארה נכונים ובין אם לא, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר במקום קריפי במיוחד. העצים הצפופים יוצרים תחושה מאיימת. הם כאילו מקיפים את המבקרים, חלקם הגדול צומחים בזוויות משונות, וחוסמים את קרני האור מלהגיע. קל מאוד לאיבוד, ולפי דיווחי מבקרים שהיו כאן הדימיון פועל שעות נוספות. בעיקר בשעות הלילה, ובמיוחד כשנמצאים לבד או מאבדים את העקבות. קל מאוד ללכת כאן לאיבוד עקב העצים הצפופים, הסלעים והתפאורה שנראית כאילו חוזרת על עצמה. למעשה, מספרים שבערך קילומטר אחד לתוך היער העקבות של אנשים ששהו שם מתחילות להיעלם. החפצים האישיים שכן נתקלים בהם מעידים על אנשים שכבר נטשו את היער. חלקם חזרו על עקבותיהם, אחרים ככל הנראה סיימו את חייהם.
ויש גם את נושא השקט. יש יערות בהם אנחנו שומעים מדי פעם ציוצי ציפורים או רעשים אחרים. ביער ההתאבדויות נתקלים פעמים רבות בדממת מוות, תרתי משמע. הצפיפות של העצים תורמת לכך, כנראה גם אדמת הלבה שמחליפה את רשרושי העצים המוכרים מסרטי האימה. זו אולי אחת הסיבות לכך שמוזיקאי מקומי בשם קיוצ‘י וואטאנאבה החליט לפני כמה שנים לנגן דרך רמקולים בצריף שלו שירים שונים, למשל “Imagine” של ג‘ון לנון, כדי לשבור את הדממה או לנסות לנסוך אופטימיות במבקרים. בחלק מהמקרים הוא פשוט מנגן בעצמו עם הגיטרה ושר. לפי הדיווחים שלו, לא מעט אנשים שהגיעו ליער במטרה להתאבד חזרו על עקבותיהם, במידה מסוימת בזכות אותה מוזיקה.
יער אאוקיגהארה בתרבות (וגם בקולנוע האימה)
מצד אחד, ההערכות הן שמספר המתאבדים ביער הנודע לשמצה ירד בשנים האחרונות. מצד שני, המיתוס שלו בתור לוקיישן מאיים ממשיך להתקיים. בשנת 2018 כוכב היוטיוב לוגאן פול העלה סרטון מביקור שלו ביער, שכלל למרבה הזעזוע צילום של גופת מתאבד. הסרטון גרר מטבע הדברים ביקורות קשות, כך שללוגאן לא הייתה ברירה אלא למחוק אותו ולפרסם התנצלות.
לצד תוכניות טלוויזיה, שירים, משחקים ותכנים נוספים, הקולנוע אימץ את יער אאוקיגהארה – ולא קשה להבין מדוע. ב-2015, הוצגה בפסטיבל קאן הדרמה “ים של עצים” של הבמאי השנוי במחלוקת גאס ואן סנט. הסרט עוסק במורה אמריקאי (מתיו מקונוהי) שמגיע ליער כדי לסיים את חייו, פוגש באזרח יפני שנמצא שם למטרה דומה. מהרגע שבו השניים מתיידדים ומחליטים לחזור בהם מהחלטתם, הוא הופך למעין מסע הישרדות. הסרט זכה לביקורות שליליות רבות, כולל שריקות בוז בפסטיבל קאן, בעיקר מכיוון שהוא די רע ומאוד מייגע.
ב-2016, הגיע בשעה טובה סרט אימה אמריקאי שמעמיד במרכזו את המקום המסתורי: “היער“. הסרט מגולל את סיפורה של צעירה אמריקאית, שיוצאת לחיפוש אחר אחותה התאומה שנראתה לאחרונה בסמוך ליער (נטלי דורמר מ“משחקי הכס” בתפקיד כפול) ונתקלת, איך לא, בהזיות, ברוחות ובהפתעות נוספות שהיער טומן בחובו. העבודה על הסרט התחילה כשדיוויד ס.גוייר, לימים המפיק של הסרט, קרא על היער והופתע לגלות שלא נעשה עליו עדיין סרט אימה רציני. הוא הציע את הרעיון לג‘ייסון זאדה, לימים הבמאי בסרטו הראשון, שהתלהב מיד. הוא ביקר ביער עצמו ותיאר את החוויה כמפחידה במיוחד. ההפקה הייתה מורכבת. בהיעדר אישור מממשלת יפן לצלם ביער, רוב הצילומים התקיימו ביער בסרביה שמציע תפאורה דומה לזו של אאוקיגהארה. קשה לומר שהסרט היה מוצלח מדי, אבל הוא בהחלט חשף לצופים את סיפורו האמיתי של היער שנחשב אולי לאחד המפחידים בעולם.
