גועל מושלם: "יופי מסוכן" הוא יצירת מופת שתפתח לכם את הבטן | ביקורת

31 בדצמבר 2024 מערכת האתר

סרטי אימת גוף (בודי הורור – Body Horror) הם תת ז'אנר קיצוני מאוד של אימה. כי מה יכול להיות יותר מפחיד מאשר הרגעים בהם גוף האדם מופר, יש שיגידו מחולל, בצורה גרוטסקית ולרוב גם מגעילה. סרטי בודי הורור יצירתיים מאוד מבחינת התהליכים הנוראיים שהגוף עובר, שיכולים להיות חריגות, מוטציות, אלימות, מחלות – והרשימה עוד ארוכה. אלא שסרטים מהסוג הזה יכולים להציע יותר מאשר Gore. אחת לכמה שנים, במקרה הטוב, אנחנו רואים סרט שעשוי היטב מכל הבחינות, כולל עומק (לרוב ביקורת חברתית) ומוגדר על ידי חלק מהמבקרים ומחובבי האימה כיצירת מופת.

"יופי מסוכן" (במקור: The Substance, או "החומר") מציע הרבה יותר מזה. הסרט שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון וקיבל ביקורות נלהבות, וכמו שמדגישים בטריילר המעולה, גם "11 דקות של מחיאות כפיים סוערות". האמת היא שהשבחים האלו בהחלט במקום, כי "יופי מסוכן" של הבמאית והתסריטאית קארלה פארג'ה (בסרטה הראשון דובר האנגלית) הוא בעיניי יצירת מופת, עם משחק מדהים של דמי מור ומרגרט קוואלי, משולבים בעשייה קולנועית מרשימה. זה סרט מהפנט ועמוס משמעויות, שקשה להסיר ממנו את העיניים למרות שהמראות שרואים על המסך הם לא פשוטים, אם נאמר בעדינות.

דמי מור ומרגרט קוואלי מציגות: שילוב מסוכן

העלילה של "יופי מסוכן" היא די פשוטה, וזה לא מובן מאליו בסרט שנמשך משהו כמו 140 דקות. דמי מור מגלמת את אליזבת' ספרקל, שחקנית שזכתה בעבר באוסקר. הבעיה היא שבגיל 50, הקריירה שלה דועכת, מה שמבוטא בשוט מבריק שפותח את הסרט, בו הכוכב ההוליוודי שלה עובר תהליך אנטי אייג'ינג משולב עם התעללות. היא מנחה תוכנית אירובי, מה שמזכיר במידה מסוימת את הקריירה של אחת בשם ג'יין פונדה, שאחרי שני אוסקרים עברה בסביבות גיל 45 לעולם האימונים הביתיים. ביקור בלתי צפוי בשירותים של הגברים מלמד אותה שמנהל הרשת (דניס קוויד, שעושה נהדר תפקיד של גבר מגעיל ודוחה במקום ריי ליוטה, שלוהק לתפקיד במקור אבל נפטר במפתיע במהלך הצילומים של "ים של סכנה") מתכוון להעניק לה מתנה נהדרת ליום ההולדת ה-50: לפטר אותה מהתוכנית, במטרה למצוא מישהי צעירה יותר.

אליזבת' הנסערת נוסעת הביתה, דעתה מוסחת על ידי שלט חוצות שלה שמוסר כלאחר כבוד מפוקפק, ועוברת תאונת דרכים. שם, היא נתקלת באח קצת מוזר, שמעניק לה דיסק און קי. דרך המכשיר הזעיר, היא לומדת על "החומר" (The Substance), מעין נסיוב שמאפשר "ליצור גרסה טובה יותר של עצמך", ובמקרה הזה צעירה ויפה יותר. החוקים די פשוטים: שימוש בחומר והקפדה על ההנחיות (בעיקר, אספקה של נסיוב מייצב מהגוף של "המקור" לגרסה המשופרת" תיצור גרסה משופרת של אותו אדם, שתתקיים במקביל לזו הרגילה, במתכונת של שבוע-שבוע. במילים אחרות: כשגרסה אחת ערה, האחרת חייבת להישאר מחוסרת הכרה. אם עוברים על ההנחיות, צפויות השלכות לא נעימות שאתם יכולים כבר לנסות לנחש מהן.

"החומר" יוצר גרסה מושלמת של אליזבת', אפילו מושלמת מדי. סו (מרגרט קוואלי, הנפלאה כהרגלה) היא כל מה שאישה יכולה לחלום עליו, וכנראה שגם גבר (כלומר, חלומות מסוג אחר). סו מקבלת בלי בעיה את התפקיד שאיישה הגירסה המבוגרת שלה והופכת לסנסציה. תוכנית האירובי שלה, הפעם בגירסה סקסית וחושנית יותר, זוכה לנתוני צפייה מדהימים. Pump it up, שיר הריקוד, הופך למעין סלוגן שמזוהה איתה. המצלמה מתענגת על כל תנועת גוף שלה, עם קלוז'אפים על איברים מוצנעים שלא היו מביישים החפצה של דוגמנית נאה שמגיעה ל"הישרדות".

אבל כאן הסיפור רק מתחיל. הנה טריילר קצר, שלמרבה השמחה לא מגלה הכול, שיכניס אתכם לאווירה של "יופי מסוכן":

התוצאה: אללה איסטר, פחד אלוהים ישמור

אם ראיתם בחייכם כמה סרטי Body Horror, או סרטי אימה בכלל, אתם יכולים לצפות לרגע בו דברים מתחילים לצאת מאיזון. סו "מפספסת" כמה החלפות, ואנחנו מקבלים בהדרגה סיוט שמתחיל להיבנות לנגד העיניים שלו. אנחנו מגלים שהגוף המושלם של סו עובר כמה שינויים, כמו כל מיני דברים שצומחים או יוצאים ממנו, ומפלס הגועל עולה בהדרגה. אלא שהבעיה היותר גדולה היא הגוף של אליזבת', שכתוצאה מכפה הפרות של החוקים הופך בהתחלה למבוגר מאוד, ובהמשך למפלצתי. נחסוך מכם את התיאורים הגרפיים, אבל נציין שלסרט בהחלט מגיע אוסקר אחד לפחות, הפעם בקטגוריית האיפור. שזה בעצם הישג מרשים מאוד, כי לא מדובר כאן בבלוקבאסטר עם תקציב מפלצתי.

ככל שהסרט מתקדם שני הגופים מתחילים בהידרדרות שלהם, עד לחורבן שלהם. שתי הגירסאות של אותה בחורה מפתחות ביניהן יריבות, אבל לא מהסוג של אגו ואלטר אגו, לדוגמה, שראינו הרבה סרטי אימה. אליזבת' בעצם "מולידה" את הגרסה הצעירה שלה, ומערכת היחסים נראית כמו אם מזדקנת שמקנאת בבת היפה שלה. אם נישאר במדיום הקולנועי, אפשר לראות את הסרט כגלגול של יצירת המופת "הכול אודות חווה" עם בטי דיוויס ואן בקסטר מ-1950, על מעריצה שחולמת להחליף כוכבת מזדקנת ותעשה הכול בשביל זה, גם אם הפעם השחקנית היא פשוט הגרסה הצעירה והמושלמת של אותה דמות.

מרגרט קוואלי ודמי מור ב"יופי מסוכן" — שתיים רבות, הגוף מפסיד. מרגרט קווארלי ב"יופי מסוכן" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

בשלב מסוים היא נאלצת לבצע כמה בחירות, שמתקשרות לרצון שלה להגשים את עצמה בתור אישה מבוגרת (יחסית!), אבל במקביל לחלום לחוות מחדש את ההצלחה בזכות הגרסה הצעירה. זו בחירה בלתי אפשרית וגם בלי אפשרות לתיקון, כי את הנזקים שנגרמו לגוף אי אפשר לתקן, אלא רק לנסות לעצור את המשך ההידרדרות.

התוצאה המאוד גרפית היא אחת המפלצות המחרידות ביותר שנראו בעולם הקולנוע. בלי יותר מדי ספויילרים, חצי השעה האחרונה של הסרט היא גן עדן לחובבי האימה הגרפית, וכנראה שגיהנום לכל היתר. היא כוללת כמה סצנות בלתי נשכחות, כמו אחת שמתרחשת לעיני כל אמריקה בערך. למרבה הצער (או שלא) את חלקן לא זכינו לראות בגרסה של "יופי מסוכן" בקולנוע בישראל, שהייתה קצרה בכ-7 דקות מהמקור.

יופי מסוכן מדבר (גם) על הוליווד

הביקורת הראשונה ש"יופי מסוכן" יוצא נגדה, באופן לא מפתיע, היא תעשיית היופי הנוכחית, שמוציאה מאידיאל היופי את כל מי שכבר "עבר את הגיל", גם אם הגיל הוא שנות ה-40 או ה-50. כדי להישאר בעניינים האדם – בעיקר האישה, למען האמת – צריך לחשוב איך הוא מעלים את סימני ההזדקנות, כשאחד הפתרונות המתבקשים הוא תעשיית ההזרקות. ברור שכאן יש טוויסט לדימוי המקובל של ההזרקות, או אם תרצו יישור קו עם הביקורת של לא מעט אנשים לגביהן. שעם כל הכבוד לבוטוקס ולטיפולי הקמטים, שיכולים לעשות קסמים בחלק מהמקרים, במצבים אחרים ממש לא בטוח שהתוצאה שמקבלים מהן באמת עדיפה על המקור.

לכל אחד יש את הסלבריטאים שהוא מכיר שעונים על ההגדרה הזו, תמונות שראינו והרשינו לעצמנו לגחך ולומר משהו כמו "מה לעזאזל היא עשתה לעצמה?". לכאורה קל לזלזל, אבל יכול להיות שהסיפור כאן הוא שמראש, תעשיית היופי מעמידה את אלו שנמצאים בתוכה בסטנדרטים לא הגיוניים ולא אנושיים. מהבחינה הזו, המראה – חפץ די שכיח בסרטי אימה – עלולה להיות אויב לא פחות גדול מאשר כל המפלצות שגדלנו עליהן בסרטי אימה.

דמי מור מתוך "יופי מסוכן" — לפעמים, המראה הופכת לאויב. דמי מור ב"יופי מסוכן" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

בדומה ל"נקמה" המצוין של הבמאית קוראלי פארז'ה, בה מתילדה לוץ מגלמת צעירה שיוצאת למסע נקמה בגברים אחרי שהם מחפיצים אותה, אונסים אותה ושלב מסוים מנסים להרוג אותה, גם כאן קשה לומר שהגברים מוצגים בצורה חיובית. פארז'ה משתמשת בכל אמצעי ביטוי קולנועי שעומד לרשותה כדי להציג חלק מהדמויות הגבריות, בעיקר מנהל הרשת, בצורה מבחילה. אנחנו מקבלים צילומי תקריב לא מחמיאים של הפנים, חיוכים זדוניים, סצנות של אכילה שנראות יותר כמו התעללות באוכל, וכן הלאה. היו בשנים האחרונות לא מעט סרטים שהציגו גברים באופן שלילי, בין אם כחלק מהפרוגרס ובין אם כתוצאה מעליית ה-Me Too.

"יופי מסוכן" הולך באותה דרך, אבל הפעם יש כאן משמעות שמתכתבת בצורה מרשימה עם הרעיון המרכזי של הסרט. למרות שהרעיון הזה של הסרט הוא כמובן לא חדש – כל בוגר לימודי קולנוע ותקשורת (אופס) יכול לצטט מתוך שינה את התפיסות של התיאורטיקנית לורה מאלווי, שכבר בשנות ה-70 טענה שהקולנוע ההוליוודי הקלאסי מבוסס על החפצה של האישה בפני הגבר, כשהאישה הופכת לאובייקט תשוקה ל"מבט הגברי" – אבל כאן הרעיון משתלב מעולה עם נושא הגילנות, בצורה שאולי מבקרת גם את הצופה. פארז'ה כאילו מטיחה בצופה משהו כמו: "נהנית לראות את הישבן והמחשוף של מרגרט קוואלי? בואו נראה אותך עכשיו מתמודד עם הגוף הזה".

יש כאן הרבה מאוד עירום נשי פרונטלי, של דמי מור ומרגרט קוואלי, אבל קשה לומר שהוא מיני במיוחד. במקום זה אנחנו מקבלים את הסממנים המובהקים והקיצוניים ביותר של ההזדקנות, שמהר מאוד הופכים למפלצת ללא כל צלם אנוש: קמטים הופכים לעור מרופט, הגוף מאבד את הצורה שלו ואיברים (הן של הגירסה הצעירה והן של המבוגרת) מתחילים להתפרק כאילו מדובר בצעצוע זול במיוחד שקנו ממוכר ידוע לשמצה באליאקספרס. כי מה שמתחיל בתור שיער נושר, שן מתפרקת או ציפורן נופלת במערכה השנייה, יהפוך ליצור מהגיהנום במערכה השלישית.

הרבה עירום, לא בהכרח מיני. מתוך "יופי מסוכן" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

יופי מסוכן מדבר (גם) על הוליווד

אפשר בהחלט לראות את "יופי מסוכן" בתור ביקורת, אפילו רפלקסיבית, על תעשיית הסרטים עצמה. זה מתחיל מהליהוק. מי שמלוהקת כאן לתפקיד הראשי היא דמי מור, שבנקודות שונות לאורך הקריירה שלה ציינה שזכתה ליחס מזלזל אחרי שהגוף שלה התחיל להראות את סימני ההזדקנות שלו. היא מגלמת כאן אישה בת 50, למרות שבמהלך הצילומים התקרבה יותר לגיל 60 (היום היא בת 62), אולי כי בקולנוע רגילים "להצעיר" נשים שפשוט מבוגרות מדי. למרות שדמי מור עצמה לא ממש אישרה את זה, התפיסה המקובלת היא שהיא עברה במהלך השנים הרבה מאוד טיפולי קוסמטיקה וטיפוח, מכל הארסנל הרחב (בוטוקס, חומצה היאלורונית, ניתוח אף, ניתוח עפעפיים וכדומה. לכאורה, כמובן).

אפילו מרגרט קוואלי הכמעט מושלמת למראה, העידה שבסרט היא השתמשה בשדיים תותבים, שיצר לפי הדיווחים אמן איפור צרפתי נודע בשם פייר אוליבייה פרסין. "החזון של פראז'ה היה בהשראת שנות ה-80, ליצור ישבן ושדיים כמו של ג'סיקה ראביט", היא אמרה, בהתייחס כמובן לדמות המפורסמת מ"מי הפליל את רוג'ר ראביט", שרבים מגדירים כמעין שילוב "פרנקנשטייני" של חלקי גוף מושלמים של כוכבות הוליווד. "למרבה הצער, אין שיקוי קסם, אז היו צריכים להדביק לי את השדיים".

במילים אחרות: בסרט שיוצא באופן מובהק נגד תעשיית האיפור והטיפולים הקוסמטיים, אנחנו מקבלים שימוש בטכניקות האלו בדיוק בתהליך ההפקה והיצירה של מודל היופי המושלם, ובהמשך גם המפלצת. אפשר לטעון שזו צביעות, אני מעדיף לראות את זה כביקורת נוספת, הפעם על עולם הקולנוע עצמו, בו הסטנדרטים לא ריאליים, גילנות שולטת והשחקנים עצמם הופכים להיות וורבנות של הגיל שלהם. עולם שבו גם מישהי שנראית כמו דמי מור, אפילו בגיל 50, זוכה בו לקיטונות של בוז ברמה כזו שהיא מרגישה כל כך חסרת ביטחון כדי לצאת לדייט עם מכר מבוגר מהעבר, עד שהיא מחליפה את ההופעה החיצונית והאיפור כמה וכמה פעמים, מחרבת את המראה שלה ומבריזה מהדייט. הביקורת הזו הופכת למוחשית אם מביאים בחשבון את העובדה שהסרט עצמו לא הוליוודי, אלא קופרודוציה (הפקה משותפת) שנעשתה בין ארצות הברית, בריטניה וצרפת.

בקולנוע, אפילו את מרגרט קוואלי צריך ללטש ולשפץ. מתוך "יופי מסוכן" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

שילוב מצוין של המון סרטי אימה

חובבי הקולנוע יזהו בקלות הרבה מאוד השראות, וזה חלק מסוד הקסם של הסרט. הוא בעצם "שילוב מסוכן", אבל מוצלח מאוד, של רעיונות שכבר ראינו. זוהי מעין גרסה מטורפת של "המוות נאה לה" מ-1992 של רוברט זמקיס, גם הוא ביקורת נוקבת על החשש של כוכבות הוליוודיות מהזדקנות והפנייה שלהן לעולם הניתוחים הקוסמטיים כדי לנצח את המוות (או בעיקר הגיל). בקומדיה המצוינת הזו, נתקלנו בשחקנית מבוגרת (מריל סטריפ) שגוזלת את הארוס של חברת הילדות שלה (בט מידלר), שמצבה הנפשי והגופני מידרדר כתוצאה מכך. אלא שבחיים הגלגל מסתובב. כמה שנים אחרי, כשהקריירה של אותה שחקנית נמצאת בדעיכה, היא פוגשת את חברת הילדות, הפעם במראה צעיר ומצודד, ומבינה ששיקוי קסם מסתורי תורם לכך. בהמשך היחסים ביניהן, שותפות לאותו שיקוי, הופכים מורכבים מאוד.

הנושא הכללי מזכיר מאוד את "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר וויילד, על צעיר יפה תואר ונטול עכבות מוסריות, שמוכר את הנשמה שלו כדי לקבל יופי נצחי: הדיוקן שלו הוא שמתכער במקומו, אבל כמובן שיהיו לכך השלכות. התהליכים שעוברים על הדמויות, וחלק משמעותי מהמבט הקולנועי של הסרט, מזכירים מאוד את "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי, אולי הסרט המפחיד ביותר שהוא לא אימה פר הגדרה. ב"רקוויאם לחלום" אנחנו מקבלים דמויות שמתמכרות לסמים, למשל אישה מבוגרת שלוקחת כדורי הרזייה לכבוד הופעה צפויה בטלוויזיה, מה שגורם לטשטוש הגבולות בין מציאות לדמיון וגם לטרנספורמציה חיצונית מסוימת של חלק מהדמויות. חובבי ארונופסקי יזהו גם כמה רעיונות דומים ל"ברבור שחור", בעיקר סביב הקנאה והמחיר שמשלמים על הכוכבות.

יפה ומסוכנת. מרגרט קוואלי ב"יופי מסוכן" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

יש כאן הרבה מאוד אלמנטים שנראים כאילו יצאו מתוך העולם המטורף של דיוויד קרוננברג, ובעיקר "הזבוב" כמובן". הוא מתכתב עם מיתוסים שונים שראינו בסרטי אימה, כמו מיתוס הערפדים והחיפוש שלהם אחרי יופי ונעורי נצח (האופן בו "מאכילים" את המפלצת די דומה לסרטי שמציפים את המסך שלנו כבר עשרות שנים), או אפילו המפלצת של פרנקנשטיין. הסרט מראה את היחס של החברה לחריגים במראה, באופן די דומה ל"איש הפיל" המצוין של דיוויד לינץ'.

הסרט "יופי מסוכן" היה יכול להיות בלאגן מפלצתי שלם, אבל פארז'ה – שגם כתבה את התסריט והייתה חלק מעורכות הסרט – מצליחה איכשהו לחבר הכול, תוך שהיא נעזרת באורך הדי משמעותי של הסרט. הדיאלוגים כאן סטנדרטיים, חלקם בינוניים, אבל שאר האלמנטים מגיעים כמעט לרמה של שלמות. עריכת הסאונד כאן היא מצוינת: נראה שכל צליל כאן נבחר בקפידה, לא רק כדי ליצור אווירה אלא גם כחלק מהמשמעות הכוללת. הקומפוזיציות חכמות מאוד, וכך גם השימוש בצבעים: העולם ה"אפור" של דמי מור מבוטא בעיקר בגוונים כהים ומדכאים, בעוד שסו הצבעונית והתוססת היא ההיפך הגמור, גם כשהן חולקות לכאורה את אותו חלל (חדר האמבטיה בו מתבצע השינוי בולט בלבן הבוהק שלו, כאילו שמיישי). גם אם תגלו שאתם לא מחובבי הסרט, קשה להישאר אדיש אליו ולמלאכת המחשבת של היוצרת.

משחק חייה? דמי מור ב"יופי מסוכן" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

דמי מור בתפקיד חייה… מגלמת את עצמה?

אי אפשר לדבר על "יופי מסוכן" ולא להזכיר את המשחק. דמי מור נותנת כאן את משחק חייה, ומה שעצוב הוא שזה לא בדיוק מרשים. היא פרצה לחיים שלנו כבר בשנות ה-80, ובעשור שלאחר מכן זכתה להצלחה אדירה בזכות "בחורים טובים", "רוח רפאים" (עליו קיבלה מועמדות לפרס גלובוס הזהב), "חברים" (הסרט, לא הסדרה) ועוד. אבל אז הגיע ב-1996 "סטריפטיז", עליו קיבלה את הסכום הגבוה ביותר בהוליווד באותה תקופה. גם שם היא הציגה לראווה את הגוף המרהיב שלה, בתפקיד מאתגר של חשפנית שמנסה לקבל משמורת על הבת שלה, אבל התוצאה הייתה די זוועתית. המבקרים קטלו את הסרט, למרות שהוא הצליח בצורה סבירה בקופות (בעיקר מחוץ לארצות הברית).

עם אם בלי קשר, לאחר מכן ראינו פגיעה משמעותית בקריירה של דמי מור, עם כמה כישלונות חרוצים. היא אמנם המשיכה לעשות סרטים בקצב איטי יחסית, לרוב סרט בשנה, אבל קשה לומר שמשהו מהם היה משמעותי מדי. עד שהגיע "יופי מסוכן", שאפשר אולי לראות כמעין סאטירה שמתייחסת גם לסיפור החיים שלה. אולי מהסיבות האלו מור מתמסרת לתפקיד באופן מושלם ונותנת כאן כנראה את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלה, משחק מרשים שקשה לפספס גם כשהוא נעשה מתחת למעטה כבד של איפור או מתחת למפלצת. דמי מור מרשימה ברגעים בהם היא מתבוננת במראה ומבינה מה נהיה ממנה, מתחננת לאנשים מאחורי הניסוי שיתנו לה לסגת או מפתחת ממדים של טירוף (יש סצנה אחת בה המטבח שלה נראה כמו משהו שאני הייתי מבשל בו, אחרי טורצ'ר פורן שלה למנה מספר המתכונים הצרפתי שהיא מקבלת מהבוס שלה לשעבר, כי זה מה שנשים הרי אמורים אחרי ש"זה מפסיק"). מור תקבל ככל הנראה מועמדות לאוסקר, גם אם לפי רוב התחזיות את הפסל תקבל מייקי מדיסון (שאנחנו זוכרים בתור אמבר ה..אממ.. משהו ב"צעקה 5"), או אולי סינתיה אריבו ("מרשעת") או אפילו, רחמנא ליצלן, אנג'לינה ג'ולי הנוראית על "מריה". אני מחזיק אצבעות למור, כי אין ספק שמועמדות ראשונה באוסקר בהחלט מגיעה לה, גם אם האקדמיה אוהבת להתעלם מסרטי אימה.

מרגרט קוואלי הוכיחה כבר שהיו הרבה יותר מאשר "הבת של" אנדי מקדואל, שאגב קשורה לחלק מהשחקנים פה: היא יצאה במשך תקופה עם דניס קוויד ושיתפה פעולה גם עם דמי מור ב"חברים". קוואלי, שפרצה בתפקיד נהדר (וקצת עצוב) ב"בלשים בע"מ" המעולה עם ריאן גוסלינג וראסל קרואו, ואחר כך משכה תשומת לב גם ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, הוכיחה כבר שהיא יכולה להתמודד עם תפקידים קשים ואפילו פרובוקטיביים ("מסכנים שכאלה", "סוג של חסד"). לכאורה היא מגלמת כאן דמות שהמראה שלה הוא האלמנט המרכזי, בין אם גוף טבעי ובין אם לא, אבל בזכות משחק מדויק ונגיעות קטנות של כישרון היא מוסיפה לדמות רגש ואפילו פן קומי. לטעמי מדובר באחת השחקניות המוכשרות של הוליווד, ולא אופתע גם האוסקר שלה יגיע מתישהו. והלוואי שנזכה לראות אותה עושה עוד סרטי אימה משובחים, לצד "יופי מסוכן" ו"מחברות המוות" הבינוני של נטפליקס מ-2017, שאולי אפילו יקנה לה סקירה נפרדת באתר, כי זה מה שבעצם חשוב הרי.

אז נכון ש"יופי מסוכן" הוא סרט שקצת קשה לעכל, אפילו תרתי משמע, מה שאולי מסביר למה חלק מהצופים (כולל חובבי אימה הדוקים) עשויים לראות אותו בתור "משעמם", "דוחה" או פשוט "גרוע". הרעיון הבסיסי שלו הוא לא חדשני כמעט משום בחינה, ויש שיגידו שאפשר היה לקצר אותו בקלות בכ-30-20 דקות, אבל השילוב בין הנושאים התיאורטיים בהחלט מוצלח. האופן בו הבמאית מקימה אותם לתחייה הוא בהחלט יוצא דופן, גם בקיצוניות שלו, עם דימויים ויזואליים שמראים הרבה יצירתיות ומחשבה, כולל של פעולות בסיסיות יחסית שמקבלות כאן טוויסט רצחני או מגעיל. בזכות מבע קולנועי חכם, תצוגת משחק מעולה וכמה סצנות שהולכות עד הסוף לקראת סוף הסרט, אנחנו מקבלים כאן – די בקלות לדעתי – את אחד מסרטי האימה הטובים של 2024, או אפילו אחד הסרטים המשובחים של השנים האחרונות.