"הם רואים הכל": סרט הביכורים של שאמלאן הבת מזכיר את אבא, לטוב ולרע | ביקורת
נראה שזה קשה להיות בת של במאי מצליח, שמנסה להיות במאית בעצמה. קודם כל, קשה להיות במאית בהוליווד. מספר הבמאיות בהוליווד הוא מצומצם, ורק שתיים הצליחו עד עכשיו לזכות באוסקר בקטגוריית הבימוי (קתרין ביגלו על "מטען הכאב" וקלואי ז'או על "ארץ נוודים"). מה שחשוב לא פחות הוא שכמעט באופן מיידי צפויות השוואות לא מחמיאות לאבא, בשילוב טענות על נפוטיזם (העדפת קרובים). היו נשים שהצליחו להתחמק מזה ולהפיק סרטים ראויים מאוד, כמו סופיה קופולה ואפילו טום נשר אצלנו, בעוד רבות אחרות נשארו מאחור.
האתגר של אישנה נייט שאמלאן היה כפול, ולא רק כי מדובר בבמאית צעירה מאוד, בשנות ה-20 לחייה. אביה, מ.נייט שאמלאן, הדהים אמנם את העולם עם "החוש השישי" המעולה שלו ופתח בקריירה מרשימה אמנם, שידעה הרבה עליות ומורדות. היא מנסה לפעול בז'אנר האימה המושמץ מאוד, ומתחילה את הקריירה עם סרט שהעלילה שלו נראית כמו משהו שאבא שלה – שהוא גם המפיק והמממן העיקרי של הסרט – היה עושה, ואפילו עשה כבר במידה מסוימת. ואם זה לא מספיק, ממש באותה תקופה יצא למסכים גם "מלכודת" שאביה ביים, בו בת אחרת של המשפחה, סלקה שאמלאן, עושה תפקיד בעייתי מאוד (בעדינות), מה שמעלה באופן די מוצדק טענות על כך שאביה מנסה לקדם לה את קריירת השירה, המשחק, או מה שזה לא יהיה.
לכן הציפיות מראש מ"הם רואים הכל" (The Watchers) היו מעורבות בעיניי. החלטתי לוותר עליו כשהוא יצא למסכי הקולנוע, וכמה חודשים אחרי השלמתי אותו בצפייה ביתית. השורה התחתונה היא שלמרות שהשאמלאנית הצעירה מפגינה לפרקים כישרון ויצירתיות עצמו, הסרט עצמו כולל כמה פגמים מהותיים ומזכיר "יותר מדי" את העבודות של אביה, לטוב אבל למרבה הצער גם לרע.
מעשה באישה ובתוכי שהגיעו ליער
התסריט של "הם רואים הכל" נכתב על ידי אישנה שאמלאן עצמה, לפי ספר בעל אותו שם של הסופר האירי א"מ שיין. הגיבורה שלנו היא מינה (דקוטה פאנינג, שהתחילה את הקריירה בתור ילדת פלא ב"מלחמת העולמות", "משחקים נסתרים" והקול של קורליין ב"קורליין ודלת הקסמים", והתפתחה לשחקנית לא רעה בכלל), עובדת בחנות חיות שסוחבת טראומה משפחתית מעברה.
יום אחד, מינה מתבקשת על ידי הבוס שלה להעביר תוכי מדבר למקום כלשהי. מכיוון שמינה נמצאת בתוך סרט אימה, היא בוחרת לעשות את זה דרך יער עבות ומסתורי, שבכלל לא מופיע במפה. המכונית שלה, שכנראה עברה טסט במכון רישוי שמקבל רק רכבים שיופיעו בסרטי אימה, מחליטה לשבוק חיים בלי סיבה. מינה מוצאת את עצמה באמצע יער מפחיד, הולכת לאיבוד ומוצאת בקתה מסתורית. אישה מבוגרת וקצת קריפית למראה בשם מדלן (השחקנית האירית אולבן פוירה, עם קריירה עמוסה גם בתיאטרון) מזמינה אותה בפאניקה להיכנס לבקתה, "הלול", לפני שיהיה מאוחר מדי.
בבקתה, מינה פוגשת עוד שתי דמויות: דניאל (אוליבר פינגן, גם כן אירי) הוא צעיר קצת מוזר, וקירה (גורג'ינה קמפבל מ"ברברי" המצוין, "קופסת הציפורים ברצלונה" ועוד), שהייתה בבקתה עם בעלה, עד שהוא ניסה לברוח ונעלם ביער. מהר מאוד, מינה מבינה את חוקי המשחק. ביער המסתורי יש יצורים מסוכנים שמכונים "הצופים" (The Watchers. נו, שם הסרט), שנקראים כך כי "הם רואים הכל" (נו, שם הסרט בעברית. אולי כדי למנוע בלבול עם סדרת הטלוויזיה "הצופה", או סתם כי אוהבים להתחכם מדי פעם).
כמו האח הגדול, בלי סיבה מסוימת
במקרה הזה, מסיבה מסוימת היצורים מתקבצים מחוץ לבקתה עם קירות הזכוכית והמראות מדי ערב, כשהם צופים בדיירים עומדים במסדר כאילו היו בזמן שידור חי של "האח הגדול". הדיירים עצמם מנסים "להתנהג בהתאם" בשעת השידור ומדי פעם לבדר את היצורים עם סיפור או סצנה מאולתרת, שנראית כאילו יצאה מתוך משימה מטופשת ב"אח הגדול". זו מערכת יחסים די מוזרה ובעיקר לא מספקת, בה הקהל לפעמים מגיב במחיאות כפיים כאילו היה עד לסצנה של חרם אכזרי על דמות שהם למדו לשנוא ב"אח הגדול". לצופים לא ברור למה בכלל התחיל הנוהל הזה ומה היצורים מקבלים דרכו. האם המטרה בידור, ספירת ראשים, יצירת שגרה או שבאמת משעמם ואין מספיק אטרקציות ביערות הנידחים של אירלנד?
אלא ש"הם רואים הכל" לא מתמקד בתרבות הריאליטי הקלוקלת, כי בשביל זה יש מספיק סרטים אחרים שעוסקים במציצנות ומשווים בין הצופה לדמות בסרט שהופכת את הגיבור לאובייקט שלה. הבעיה היא שלפי הסיפורים, היצורים האלו הם קצת יותר מאשר צופים של תוכניות ריאליטי. חוץ מלמחוא כפיים לכל דייר חדש שנכנס לבית, הם לא יהססו להרוג את מי שנמצא ביער בשעות החשיכה, מתרחק מדי (יש ביער שלטי "נקודת אל חזור", שכנראה שמי שעובר אותן לא יחזור) או מבקר בתעלות החשוכות שהם בנו, כי הם לא יכולים לשרוד את קרני השמש. עקב מספר הדמויות המצומצם אתם יכולים לשער שלא יהיו כאן יותר מדי "הדחות", אם נקרא לזה ככה. אולי במסגרת המגמה של תוכניות ריאליטי למרוח את עצמן על פני עונה שלמה, עם מקסימום פרקים על כל הדחה.
טוב, חוזרים למציאות. בואו נתחיל עם טריילר, שיכניס אתכם לאווירה. למרבה השמחה, הוא לא יהרוס לכם יותר מדי את הסרט:
עוד סרט על מפלצות ביער, לכאורה
זו בערך נקודת הפתיחה של הסרט, שאולי תזכיר לכם במידה מסוימת את "הכפר" של אחד בשם מ.נייט שאמלאן, האבא של, על תושבי כפר נידח בפנסילבניה שמתמודדים עם מפלצות (לכאורה, כי יש ברוב הסרטי של שאמלאן טוויסט) ביערות שמקיפות אותם. "הם רואים הכל" פועל לפי נוסחה שמזכירה לא רק את עבודותיו של האבא שאמלאן, אלא סרטי אימה ביערות או סרטים אפוקליפטיים. אנחנו מקבלים חוסר אמון מסוים של הגיבורה בסיפור על המפלצות וסכנת החיים לכאורה שאף אחד לא ראה, אולי כי היא ראתה מתישהו את "הכפר" או "דפיקה בדלת" שביים האבא של מי שמביים אותה בסרט, או סרטים אחרים עם רעיון דומה של מפלצות שמקיפות לכאורה מתחם סגור ומבודד, כמו "דרך קלוברפילד 10", "הם באים בלילה", סרטי "מקום שקט", "לא לשחרר לעולם" עם האלי ברי ועוד. בחלק מהסרטים האלו, המתח יכול להתגבר אם הצופה ישאל את עצמו מהו האיום האמיתי של הגיבורים, או האם יש למישהו אינטרס להציג איום שלא קיים.
אפשר לסמן "וי" על היבטים אחרים של סרטים מהסוג הזה. יש את הדמות מהסצנה הראשונה שתחזור, לכאורה או שלא, בהמשך הסרט. יש הפרה של הכללים שתגרור עליית מדרגה מבחינת הניסיונות של המפלצות, החל מדפיקה אקראית בדלת ועד לניסיון לשבור את הזכוכית, שכנראה מהווה מטאפורה למשהו. כמובן שנזכה לראות הקלטות שמישהו עשה לפני מותו וקלטות וידאו שהדמויות צופות בהן, שמתחברות לסיפור ההיסטורי של הבקתה והיער, ומראות בעיקר שתודה לאל שכבר אין לנו מכשירי וידאו בעולם.
מיתולוגיה שלא מוכיחה את עצמה
תראו, כנראה שיש סיבה מסוימת לכך שהסרט מבוסס על סיפור אירי, מתרחש באירלנד וכולל קאסט אירי בחלקו הגדול. במהלך הסרט אנחנו מבינים שאולי יש לנו עסק עם יצורים מיתולוגיים כלשהם, שקשורים אולי למיתולוגיה האירית. הבעיה היא שאנחנו מבינים את זה בעיקר דרך דיאלוגים די מייגעים, בהם האישה המבוגרת שכנראה יודעת קצת יותר מדי, פולטת מדי פעם פריטי טריוויה ועובדות משעשעות על הסיפור של המקום והיצורים. את הספר עצמו לא קראתי, אבל מנקודת המבט של צופה אימה, הייתה יכולה אולי להיות דרך מעניינת יותר לבנות את הסיפור. הדיאלוגים הם מייגעים, בחלקם לא אמינים, מה שלדעתי קצת פוגע באפשרות של הצופה להתחבר לסיפור. במיוחד כשלא מבינים באופן מלא את ה"חוקים" של היצורים, בין אם בגלל כשל בתסריט או בסיפור עצמו, ובין אם כי מראש הסיפור המיתולוגי כאן לא שלם או מדבר לכל הצופים.
יש כאן פולקלור שיכול היה להיות מעניין, אבל האופן בו אנחנו מבינים אותו רחוק מלהרשים. ככה גם החיבור שלו לסוגיות תיאורטיות שנוכחות גם הן בסרט, למשל התמודדות עם טראומה, מציאת זהויות (לא סתם הגיבורה נוהגת לחבוש פיאות, או מנהלת מערכת יחסים עם תוכי שעצם מדברר אותה) ואפילו כמה נקודות על מגדר, כי בכל זאת אנחנו ב-2025. קשה לומר שהנקודות האלה מתחברות בצורה מספיקה, ובטח שלא תורמות לאווירת המתח והרצון לגלות מה לעזאזל קורה כאן, שאמורים להיות נלווים לסרטים מהסוג הזה.
יש כמה תוספות נחמדות לעלילה, כמו העובדה ששמות הגיבורה והאחיות שלה הם בעצם השמות של החברות הטובות מ"דרקולה" של ברהם סטוקר, אבל די מהר מבינים שזה בעיקר "ביצת פסחא" שלא ממש קשורה לכלום. זה בסדר אם בסרטים כמו "מתוקה רצח" ו"ההזמנה" נראה עשרות רפרנסים של סרטי ערפדים, אבל כאן זה לא העניין כי מהר מאוד אנחנו מבינים שהסיפור כאן שונה. יכול להיות ששמות הדמויות הם הטעיה מסוימת, באות להראות את החיבה של היוצרים לקלאסיקות אימה או שהן מתחברות לרבדים עמוקים יותר של הדמויות, שהסרט קצת עוסק בהם אבל בצורה די בסיסית.
מעבר לגילוי המאפיינים של ה"מפלצות" והמיתולוגיה מאחוריהן, יש לקראת סוף הסרט כמה טוויסטים שקשורים להיסטוריה של המקום ולקשר של חלק מהדמויות אליו. הגילויים האלו עשויים להיות די צפויים למי שמצפה למצוא טוויסט כי זה סרט של משפחת שאמלאן, או אולי לא אמינים לצופה הממצע. במקום לשפר את הסרט, הרגשתי שהגילויים האלו דווקא פגעו בו כי חלקם היו נראים תלושים מדי ולא יצרו את תחושת ה"וואו", בעיקר מפני שהעולם הפנימי שהסרט בנה לא היה אמין ומהודק מספיק.
התפוח נפל קרוב מדי לעץ?
נראה שאישנה נייט שאמלאן למדה משהו מאביה בקריירה הקצרה שלה, שכלל תפקיד של עוזרת במאי (ב"זמן" הנורא וב"דפיקה בדלת" הסביר יותר של אביה), מפיקה שותפה ובמאית של כמה פרטים בסדרה "סרבנט" (של אביה) ואפילו במאית קליפים של אחותה. "הם רואים הכל" כולל כמה היבטים יפים של עשייה קולנועית, למשל הצילום שמכניס אותנו לאווירת היער המפחיד והמבודד. עיצוב המפלצות בהחלט מרשים לפרקים ומראה שלבמאית, שאוהבת בזמנה הפנוי לצייר, יש חוש ויזואלי די מפותח. רק חבל שאחת ההחלטות העלילתיות לגבי אחד ההיבטים של המפלצות מונעת מאיתנו את האפשרות לראות אותן בחלק גדול מהמקרים, כי אנחנו מקבלים משהו אחר שנראה קצת כמו דמויות אחרות בסרט.
ניכר שלישנה נייט שאמלאן בהחלט יש כישרון ו"יד" מסוימת, עד כמה שבכלל משתמשים בידיים במלאכת הבימוי. אפשר לזהות כמה השפעות אחרות שלה – כי מה לעשות שעולם הקולנוע לא מסתכם במשפחת שאמלאן – כמו למשל אמן המאנגה / אנימה היפני הייאו מיאזאקי ("המסע המופלא", "הטירה הנעה"), ששאמלאן העידה על ההערצה שלה אליו. או סרטי אימה במכלול שראתה כבר מילדות, כי סביר להניח שבבית משפחת שאמלאן, מתחברים לז'אנר הזה.
הבעיה היא שלא בטוח שלערבב עבודה עם משפחה זה רעיון כל כך. "הם רואים הכל", סרט הביכורים של הבמאית הצעירה, קצת יותר מדי מזכיר את העבודות של מ.נייט שאמלאן, ולא בטוח שזו מחמאה הפעם. אם ללבוש רגע את כובע השופט בתוכנית ריאליטי,- והסרט כמובן מתכתב גם עם תרבות הריאליטי והמציצנות, כולל באופן רפלקסיבי (סדרת הריאליטי שהדמויות רואות בבקתה) – לא נראה כאילו הבמאית הצעירה הביאה קול משל עצמה. הכול קצת יותר מדי שאמלאנית, ומה לעשות שאבא שלה יודע לעשות את זה עדיין קצת יותר טוב ומהוקצע.
חוץ מזה, קשה לומר ש"הם רואים הכל" הוא אפקטיבי מדי. יש בו כמה סצנות מותחות, אבל המספר שלהן מצומצם. לא ראיתי אותו מפחיד, מבחינת האווירה הכללית או היצורים (להבדיל למשל מ"עזראל" הבעייתי, עליו כתבנו באתר לא מזמן), וההפחדות שכן קיימות היו בעיקר הקפצות די בינוניות. במילים אחרות: עוד סרט שמיועד לקהל צעיר באופן יחסי – הדירוג שלו בארצות הברית היה PG-13, כלומר, יש צורך בהשגחת מבוגר רק עד גיל 13 – שהיה יכול לדעתי להשתפר אם היה מעז והופך לקיצוני יותר, כי הבסיס בהחלט נמצא כאן.
הדמויות חסרות את העומק הרגשי וההתפתחות שאנחנו מצפים להן, וחבל כי ראינו למשל שג'ורג'ינה קמפבל היא שחקנית מעולה, שקצת הולכת לאיבוד עם דמות משעממת ופאסיבית מדי כאן. ההתעסקות בעבר של הדמות הראשית נראית קצת מלאכותית ורחוקה מלתרום משהו משמעותי מדי למצב הנוכחי, גם אם ייאמר לזכותה של דקוטה פאנינג שהיא עושה את המקסימום, בהופעה שקטה אבל מעניינת.
האם לראות את "את רואים הכל"?
"הם רואים הכל" רחוק מלהיות אסון קולנועי, ויש בו רגעים סבירים מאוד, אפילו מהנים. יש בו חלקים מעניינים, הקאסט עושה ברובו עבודה טובה, ואפילו ניסיתי לחשוב במהלך הסרט מה בדיוק קורה כאן. מצד שני, מעבר לדמיון לעבודות של האב (מאכזב כשלעצמו, אבל לא משהו שכדאי לשפוט רק על פיו סרט של יוצרת צעירה), ההרגשה היא שהסרט מאבד מומנטום מהר מאוד, הגילויים העלילתיים והטוויסטים מועברים בצורה יבשה ולא תמיד אמינה, ואין כאן סצנה שאפשר לומר שתלווה אותי לשבועות הקרובים.
בשורה התחתונה, הביצועים של "הם רואים הכל" רחוקים מלהרשים: בקופות הוא גרף כ-33 מיליון דולר בלבד, סכום שרק מכסה בקושי את התקציב, שעומד על כ-30 מיליון דולר (לפי הדיווחים, מ.נייט שאמלאן מימן את הסרט בעצמו ומכר אותו לחברת האחים וורנר תמורת הסכום הזה). המבקרים התייחסו לסרט בצורה די שלילית, והתחושות של הקהל נראות מעורבות, במקרה הטוב.
היחסים המשפחתיים הם מורכבים, כשזה נוגע ליוצרים צעירים. מצד אחד, הקירבה המשפחתית מקנה ליצירה מספיק יחסי ציבור, ובזכות העובדה שהאב עצמו הוא גם המפיק, היא יכלה לעבוד עם תקציב מרשים לסרט ביכורים וקאסט ראוי. מצד שני, כל שוט או סצנה יימדדו בזכוכית מגדלת, בטח אם מדובר בבת של יוצר שהדעות לגביו הן חלוקות. אמנם לא הוגן לשפוט יוצרת צעירה לפי רמת הדמיון לאביה, שבמקרה הזה כנראה בעיקר פוגע בה, אבל מה לעשות שקשה לנתק את זהות היוצרים מסרט, בטח אם מדובר במשפחה שכבר עשתה דבר אחד או שניים בעולם האימה. יכול להיות שהמבקרים והקהל היו "סולחים" לבמאית הצעירה – שאגב, עושה רושם מהראיונות כמו אדם נחמד מאוד עם ידע קולנועי ותשוקה – אם התוצאה הסופית הייתה מוצלחת יותר. אם לצטט את מאור מליקסון הגדול בשידורי היורו האחרון, כמו ההבדל בין שחקן כדורגל שעושה דריבל מוצלח ("חוצפה חיובית") לבין שחקן שעושה דריבל אבל מאבד כדור ("חוצפה שלילית").
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שסיימתי את "הם רואים הכל" הוא לראות מהם הסרטים הבאים של הבמאית הצעירה, רק כדי לגלות שנכון לעכשיו לא פורסם מהם הפרויקטים הבאים. יכול להיות שזה לחיוב, כי הזמן יוכל לתרום בוודאי להתפתחות שלה, אחרי הסרט הראשון שהראה כישרון אבל אולי הגיע קצת מוקדם מדי בקריירת הסולו שלה. יהיה מעניין לראות אם בסרטים הבאים, אישנה נייט שאמלאן תביא קצת יותר "חוצפה חיובית" ואת ה"אני הפנימי" שלה, אם נישב רגע בכיסא השופט שנותן אדום אבל שמח לגלות שהמועמד כן עבר לשלב הבא בתחרות.
מקסימום, נחכה בינתיים לסרט הבא של האבא, או לשיר הבא של האחות. רגע, מישהו יודע מה אשתו של מ.נייט שאמלאן עושה למחייתה?
הם רואים הכל (The Watchers) – כל מה שחשוב לדעת
שנה: 2024
בימוי: אישנה נייט שאמלאן
שחקנים: דקוטה פנינג, ג'ורג'ינה קמפבל, אובלן פוירה, אוליבר פינגן
תסריט: אישנה נייט שאמלאן (לפי סיפור של א"מ שיין)
אורך: 102 דקות
ארץ הפקה: ארצות הברית, אירלנד
שפה: אנגלית
תאריך הפצה (ישראל): 6.6.2024
תקציב: כ-30 מיליון דולר
הכנסות: כ-33 מיליון דולר (לפי Box Office Mojo)
MPAA דירוג: PG-13
ציון ביקורות:
IMDB: 5.7
Rotten Tomatoes: 32%
