“זמן קטוע”: סלאשר על חזרה בזמן, עם קצת יותר מדי דז’ה וו | ביקורת

12 בנובמבר 2024 מערכת האתר

גבירותיי ורבותי, הסלאשרים עם הרוצח במסיכה ממשיכים את הקאמבק שלהם לחיים שלנו. אבל אנחנו ב-2024, אז אפשר כמובן לצפות לאיזה טוויסט, כמו שילוב של ז’אנרים שונים. “זמן קטוע” של נטפליקס לוקח רעיון שהיה חדיש עד לא מזמן, אבל נעשה כבר כמה פעמים בשנים האחרונות, והוא לשלב בין הסלאשר לסרטי מסע בזמן, עם בחורה שחוזרת בזמן לימי התיכון הלא כל כך עליזים על אחותה ומנסה למנוע ממנה להיהרג על ידי רוצח סדרתי.

אז נכון שיש כאן יותר חורים בתסריט מאשר בחנות של גבינות שווייצריות, שהאימה כאן היא מאוד מרומזת ולפרקים ילדותית, ושהדמויות רחוקות מלממש את הפוטנציאל שלהן. הסרט עובד בצורה חלקית, אולי אפילו חלקית מאוד, אבל עדיין מצליח להיות מהנה לפרקים – במיוחד למי שתיאור סרט שכולל את המילים “סלאשר”, “רוצח במסיכה” ו”תיכון”, יחד עם שעת לילה מאוחרת שמזמינה סרטים מטופשים ולא מחייבים, עושה לו את זה.

סרטי סלאשרים חוצי ז’אנרים, הדור הבא

העובדה ש”זמן קטוע” (Time Cut) מתכתב עם כמה ז’אנרים לא צריכה להפתיע את מי שראה כמה מהסלאשרים שמציפים את המסך הגדול, ובעיקר הקטן, בשנים האחרונות. אם פעם הסתפקנו ברציחות מטופשות של דמויות מטופשות על ידי רוצח עם מניע מטופש, היום האלמנטים האלה קיימים גם בסלאשרים הנוכחיים, אבל בכל זאת יש כאן טוויסט, שיכול לחבר את הסרט עם יצירות אחרות. הוא יכול להיות לולאת זמן שצריך לפתור אותה (למשל, בסרטי “מז”ל טוב“), יקומים מקבילים (“זו סכין נפלאה” הקצת מפוספס, שהוא כידוע גרסת האימה של יצירת המופת “אלו חיים נפלאים” של פרנק קפרה מ-1946), החלפת זהויות (“פריקי”, גרסת האימה של “שישי הפוך”), חזרה בזמן (“לגמרי רוצח” של אמזון פריים וידאו, שהרבה יותר ממזכיר את הסרט הנוכחי), צירי זמן מקבילים (כמו בטרילוגיית “רחוב הפחד” לפי ר.ל. סטיין, גם כן בנטפליקס) ועוד.

“זמן קטוע” מזכיר כמה מהסרטים האלו, גם אם מנסה לעמוד בפני עצמו. הסרט נפתח בסצנה טיפוסית לסרטי Teen Horror, בה אנחנו נחשפים לכמה דמויות, ובעיקר לעובדה שהן מתמודדות עם רצח של כמה חברים על ידי רוצח לא מזוהה. הדמות המרכזית בסיפור הזה היא סאמרס הנאה (אנטוניה ג’נטרי מ”ג’יני וג’ורג’יה” של נטפליקס), שמוצאת את עצמה במאבק של חיים ומוות מול רוצח במסיכה. המפגש הזה מסתיים כמובן ברצח ובקאט שייקח אותנו לכתוביות, ואז לעלילה המרכזית.

אנחנו קופצים 20 שנה קדימה ופוגשים את לוסי (מדיסון ביילי מ”חופים וסודות” של נטפליקס), אחותה של סאמרס. היא נולדה שנתיים אחרי הרצח של אחותה, במה שנבין בהמשך שהיה מעין פיצוי עבור ההורים האבלים. לוסי חולמת בגדול ואפילו מתקבלת להתמחות בנאס”א, אבל מתקשה לבשר על כך להורים שלה. אולי כי היא מרגישה שהיא לא ממש עומדת בציפיות שלהם ועומדת בצילה של אחותה המנוחה.

זמן קטוע תמונות — צעירה אבודה, לא רק בזמן. מדיסון ביילי ב”זמן קטוע” (באדיבות נטפליקס)

אבל אז קורה הטוויסט. לוסי מגלה באסם מכונת זמן מוזרה למראה שמחזירה אותה לשנת 2003, כמה ימים לפני הרצח של אחותה. היא משתפת פעולה עם קווין, בחור חנון שמשמש על תקן הידיד של אחותה (גריפין גלוק החביב מה”המפתחות של משפחת לוק” של נטפליקס, וגם כמה קומדיות כמו “מבוגר אחראי”, “לזרום עם זה” ו”למה דווקא הוא?” בהן גילם בעיקר ילד חביב), שמכין לה את שיעורי הבית אבל חולם בסתם להכין לה גם שיעורים מסוג אחר, מה שזה לעזאזל לא אומר.

מהר מאוד, השניים מבינים שאם צריכים להחזיר את לוסי למציאות שלה, מה שכולל כמה הסברים מוזרים על מכונות זמן וחומרים מוזרים. אם אפשר, יכול להיות נחמד גם למנוע את מעשי הרצח, לגלות מי מסתתר מאחורי המסיכה ולמה לעזאזל הוא עושה את זה. הבעיה היא שכמו בכל סרט של חזרה בזמן שנעשה מאז ומעולם, עולה החשש שכל שינוי במציאות עשוי לגרום לקטסטרופה, שקשורה אולי לפרפרים, להוריקנים ולאשטון קוצ’ר. בשלב מסוים לוסי מעלה דילמה אחרת, מורכבת יותר מבחינה אתית, והיא האם להציל את אחותה כשהיא יודעת שזה עלול לגרום לכך שהיא עצמה לא תהיה בחיים. כי הרי הסיבה היחידה שההורים שלה הביאו ילדה נוספת לעולם היא כדי להתמודד עם האובדן של הילדה האהובה שלהם.

בסופו של דבר יש כמה רציחות, שנעשות בצורה עדינה מאוד, ללא אימה וכמעט ללא דם. יש גם פיתרון מסוים שכולל כנראה הרבה חורים וחוסר היגיון, כי ככה זה בסרטים מהסוג הזה. אלו נקודות שברור מאוד שהן חולשות של הסרט כבר בנקודת ההתחלה, אבל עדיין הוא יכול לחפות על זה אם הסרט מצליח להיות מהנה. כאן “זמן קטוע” מצליח לשפר קצת את המצב שלו.

זמן קטוע: כשכמה סרטים נפגשים יחדיו

האמת היא שקל מאוד לטעון שלמרות הרעיון שהיה אולי חדשני לפני כמה שנים, “זמן קטוע” לא מחדש יותר מדי. יכול מאוד להיות שתרגישו תחושה מסוימת ש”בסרט הזה כבר היינו”. ב-2023 ראינו את “לגמרי רוצח”, בו בחורה בת 17 חוזרת בטעות בזמן לשנות ה-80 ומנסה למנוע את הרצח של אימה על ידי רוצח במסיכה. הפעם הבחורה חוזרת לתחילת שנות ה-20 ומנסה למנוע את הרצח של אחותה הגדולה על ידי רוצח במסיכה, גם אם בפועל המסיכה משום מה נראית דומה בין שני הסרטים האלו (כנראה שגם בקרב רוצחים במסיכה, יש טרנדים). לפני שאתם קופצים מהכיסא וטוענים להעתקה או לחוסר מקוריות, חשוב לציין שהצילומים של “זמן קטוע” התחילו לפי הדיווחים ביולי 2021, בערך שנה לפני שהכריזו על “לגמרי רוצח”, ככה שהסרט יוצא “חף מפשע” לפחות מהבחינה הזו. אלא אם התסריטאי ראה כבר את “לגמרי רוצח” והצליח איכשהו למצוא מכונת זמן שתחזיר אותו כמה שנים אחורה, ככה שהוא יוכל לכתוב סרט עם רעיון שייראה מקורי.

הדימיון בין הסרטים, וגם כמה סלאשרים חוצי ז’אנרים אחרים שראינו בשנים האחרונות, לא צריך להפתיע, כי בכל זאת סרטי אימה נעשים בהרבה מקרים לפי אופנות. כשבוחנים את רשימת היוצרים, אפשר להבין עוד יותר את הקשר הזה. “זמן קטוע” בוים על ידי חנה מקפירסון הדי אלמונית, שעשתה עד עכשיו בעיקר סרטים קצרים, את הסדרה “T@gged” וכמה פרקים בסדרות אחרות, כמו “School Spirits” ו”Into the Dark”.

מקפירסון כתבה את התסריט ביחד עם מייקל קנדי, התסריטאי של “זו סכין נפלאה” ו”פריקי”. ברשימת המפיקים תמצאו גם את כריסטופר לנדון, הבמאי ואחד הכותבים של סרטי “מז”ל טוב”, “פריקי” ועוד כמה סרטים נחמדים מאוד בשנים האחרונות, כמו “מדריך הצופים לאפוקליפסת הזומבים” ו”פעילות על טבעית: המסומנים”. כלומר, יש כאן שמות שיודעים את העבודה, וגם מחזיקים בקורות החיים שלהם סלאשרים אחרים שאפשר אולי לכנות כ”חוצי ז’אנרים”.

הבעיה העיקרית היא ש”זמן קטוע” הוא קצת קטוע. הוא מזכיר בתוכן, באווירה ובסגנון שלו כמה מהסרטים האלו, אבל נעשה בצורה מעט פחות מוצלחת. הדיאלוגים הם בחלקם די חלשים, הצילומים רחוקים מלהרשים (יש כמה סצנות עם תאורה בעייתית, ואחרות שנראות יותר מדי כאילו צולמו באולפן ולא בלוקיישן המיועד), יש כאמור חורים בעלילה וחסר מתח, ובטח שגם אימה. יש לקראת סוף הסרט גילוי מסוים שאמור להיות מפתיע של הרוצח, גם אם מי שמנוסה בסרטי אימה יכול להגיע אליו די מהר.

תמונות מהסרט זמן קטוע (נטפליקס) — אין מה לרוץ, כי רוצח בסלאשר תמיד מכיר קיצורי דרך. מתוך “זמן קטוע” (באדיבות נטפליקס)

מבאפי ועד אבריל: חוזרים לשנות ה-90, לטוב ולרע

בכל זאת, “זמן קטוע” הצליח להעביר לי משהו כמו שעה וחצי, במהלכה לא הסתכלתי יותר מדי על השעון. בסרטים מהסוג הזה אנחנו מצפים כמובן לנוסטלגיה, שבמקרה הזה תחזיר אותנו לתחילת שנות ה-2000. רואים את זה בעיקר בפסקול, שכוללים שירים דיאגטיים ולא דיאגטיים (כלומר, מתוך העולם הפנימי של הסרט וגם מחוצה לו, בתסריט) של הילארי דאף בתחילת הקריירה, אבריל לאבין, מישל בראנץ ו-Teenage Dirtbag, שכאילו מחזיר אותנו בזמן לקומדיות נעורים מטופשות של תחילת שנות ה-20, כמו “לוזר” עם ג’ייסון ביגס ו””בזהות אחרת” החביב. לצד זה, תמצאו גם כמה יצירות עדכניות יותר, כמו Ballad of a Homeschooled Girl של אוליביה רודריגו מ-2023, אולי כי הוא עוסק בנושאים כמו חרדה חברתית וקושי להשתלב, שבולטים מאוד בסרט.

הפסקול בהחלט חביב ואפילו מעבר, גם למי שמעדיף מוזיקה אחרת, רועשת יותר ופחות ילדותית משנות ה-2000, אבל קשה לומר שהוא תורם יותר מדי לסרט, ובטח שלא לאווירת המתח או האימה שלו. מקבלים כאן פסקול שמזכיר קומדיית נעורים, אבל הקפיצות בינו לבין סצינות שאמורות להיות “אימתיות” יותר הן גדולות מדי. הסרט נצמד קצת יותר מדי לסרטי נעורים גם ברמת התסריט, עם אותן דמויות של בחורים דושבגים עם שיער ארוך שמתעללים בחנונים, הילוך איטי במסדרונות הומי סטודנטים, סצנת מייקאובר שקשורה הפעם לחזרה בזמן וכדומה. התקשיתי לאתר בין המוני התלמידים הניצבים מעודדת, בחורה מתירנית מבחינה מינית, ידיד הומו ומצחיק, קבוצה גותית ואת רג’ינה ג’ורג’, אבל יכול להיות שפשוט לא הייתי מספיק מרוכז.

למרות שזו לא קומדיית אימה במלוא מובן המילה, יש כמה בדיחות מוצלחות שקשורות לחזרה בזמן ולחוסר הידע של הדמויות. למשל, כשהבחור שמאמין קצת יותר מדי מהר לחזרה בזמן מנסה להבין אם ב-2023 ארנולד שוורצנגר הוא הנשיא, ומקבל תשובה ש”לא, אבל יש מישהו גרוע יותר” (אהה לכם, דמוקרטים!), או כשהוא שואל אם פריס הילטון עדיין שווה, בערך בתקופה בה סרט הפורנו הביתי והתיירותי שלה על פריז הגיע לאקרני אתרי הפורנו בעולם. הסרט כולל כמה בדיחות, חלקן מוצלחות וחלקן לא, על התפקיד של הרשתות החברתיות והצמיחה שלהן בעשורים האחרונים. די קל למצוא גם כמה ביצי פסחא (Easter Eggs) שמתכתבים עם שנות ה-90: לדוגמה, העובדה שסאמר אוהבת מאוד את באפי ציידת הערפדים, אם להסיק לפי הפוסטר של באפי שתלוי בחדר שלה, ובמקרה השם שלה מזכיר את שם המשפחה של באפי (סאמרס).

יש גם עיסוק בנושאים רציניים יותר, כמו הסצנה בה לוסי מסבירה למה בתקופה הנוכחית קל הרבה יותר לזוגות להטב”ים בעולם שלנו (במאמר מוסגר, ביילי עצמה היא פאנסקסואלית, כלומר, בעלת נטייה מינית ותשוקה לאנשים בלי קשר לזהות המגדרית או למין הביולוגי שלהם). הקטע הזה הוא יחסית מוצלח ולא פרוגרסיבית מדי, לפחות לדעת כותב שורות אלה, והוא מוסיף קצת עומק לכל העניין.

מדיסון ביילי ואנטוניה ג'נטרי ב"זמן קטוע" (נטפליקס) — מזל ש-2024 פתוחה יותר לשינויים. מדיסון ביילי ואנטוניה ג’נטרי ב”זמן קטוע” (באדיבות נטפליקס)

נשארים בחיים בעולם של חוסר רגש

הבעיה היא שסצנות מהסוג הזה הן מעטות, והיה אפשר לשאוף להרבה יותר פיתוח רגשי והזדהות, בהתחשב בנושאים שעומדים כאן על הפרק ובדילמות שמאפיינות את הדמויות. ב”מז”ל טוב 2″, לדוגמה, ראינו במסגרת חוסר ההיגיון הבסיסי של החזרה בזמן את אחת הסצנות היותר מרגשות שזכורות לי בסרטי אימה בשנים האחרונות – אותו מפגש של טרי עם אימה שלה במסעדה, כשהביא אותי לסף דמעות (אני באופן אישי לא ממש דוגמה, כי בכיתי למשל ברוב הסרט “רוז הרובוטית” שראיתי עם הילדה שלי, אבל מהטוקבקים ביוטיוב הבנתי שהיו עוד צופים שהתרגשו מהסצנה הזו של טרי ואימה). אז נכון שסצנות מהסוג הזה הן נדירות מאוד בסרטי אימה ודורשות שילוב בין תסריט חכם, משחק מעולה וגם עשייה קולנועית מהוקצעת (נניח, הפסקול), אבל תמיד אפשר לצפות.

ב”זמן קטוע” חסרים רוב האלמנטים האלו, והאפקט הרגשי כמעט לא קיים. ביילי מנסה כנראה את המקסימום. ראיתי אצלה כריזמה וגם סקס אפיל, דרישות חובה כדי להחזיק סרט היום. אבל בסופו של דבר אנחנו מקבלים דמות עם מספר מצומצם מדי של הבעות פנים בשילוב דיאלוגים שנוטים להיות בינוניים עד חלשים, שלא תמיד מתיישבים עם התסריט. מצד אחד, לוסי היא דמות חביבה וקצת צינית, עם חיוך ממזרי ויציאות שנונות, משולבים עם הבעה קצת דכאונית ומעט משועממת, תכונות שאני מתחבר אליהן בקלות. מדיסון, שהיא כנראה שחקנית מוכשרת הרבה יותר מהתפקיד הזה, מעבירה את התחושות האלה. מצד שני, כשהיא מגיבה בצורה חביבה וקצת צינית, עם חיוך ממזרי, יציאות שנונות והבעה קצת דכאונית ומעט משועממת למקרי רצח שמתרחשים מול העיניים שלה, זו בעיה. וכשהיא מתלבטת האם להציל את אחותה ולהסתכן בכך שהיא עצמה לא תתקיים, באופן שמזכיר יותר מישהו שחושב מה לאכול לצהריים ואיזו מנה תצטלם הכי טוב בסטורי, התסריט מאבד את האמינות שלו.

אז נכון שבסוף רוב הדברים נפתרים. אנחנו מקבלים קצת רציחות (ממש לא מספיק, ולמרבה הצער מחוץ לפריים או בצורה מרומזת ועדינה מדי), גילוי של הרוצח (לא ממש מפתיע) וגם סוג של סוף שמח (לא ממש הגיוני, מבחינה תסריטאית וכנראה שגם מדעית). הדרך לשם היא יחסית מהנה, גם אם כוללת הרבה מאוד כשלים ומהמורות, חלקם נובעים מהעובדה שהבימוי, התסריט והמשחק של חלק גדול מהקאסט הם לא מספיק מהודקים.

מדיסון ביילי ב"זמן קטוע" של נטפליקס — חביב, אבל לא מספיק מהוקצע. מתוך “זמן קטוע” (באדיבות נטפליקס)

האם לראות את זמן קטוע?

השורה התחתונה היא שאתם יכולים לתת ל”זמן קטוע” הזדמנות. בטח אם אתם מחפשים קצת זמן קטוע להעביר בשעת לילה ומחפשים סרט בלי הרבה מחויבות והיגיון, שתוכלו להגיע אליו עם ציפיות נמוכות מאוד ולראות בזמן שהמוח שלכם נמצא בתרדמת מטאפורית. כמי שמכור לסלאשרים או לסרטי קונספט גם כשהם בינוניים, במקרה הטוב – ובדרך כלל, זה המצב – אני יכול לסמן “וי” על עוד סלאשר, ולחכות לשילוב חוצה הז’אנר הבא.

מה דעתכם, לדוגמה, על סלאשר שבו צעירה חוזרת בזמן ליקום מקביל ומגלה שהיא התחלפה בזהות עם מישהו שהוא ההפך הגמור ממנה, שגם הורג אדם הקרוב לה, אבל אז מגלה מה היה קורה בעולם אם היא לא הייתה מתחלפת איתו, ושהיא חייבת לגלות איך מתחלפים בחזרה כדי לשרוד את הלופ של יום ההולדת שלה ולא להירצח על ידי מישהו במסיכה של אדם מבוגר, עם פני תינוק ושיער בלונדיני, שמשתמש בסכין נפלאה במיוחד? זה ממש יכול להיות מקורי ופורץ דרך. נטפליקס, לשיקולך.