"עד הזריחה": עיבוד מהנה למשחק מחשב (בערך), שלא ישאיר אתכם ערים בלילה | ביקורת
תראו, אני כנראה לא קהל היעד העיקרי של משחקי אימה. עד עכשיו פשוט לא מצאתי את הזמן, למרות שאני בטוח שהייתי עף על החוויה, ואולי אפילו מצליח לפחד בה יותר מאשר בסרט האימה הממוצע. לכן כשיוצאים סרטים שמבוססים במידה כזו או אחרת על משחק, אני בבעיה. קשה לי להעריך איך הסרט מעביר למסך הגדול את החוויה מהמחשב או משחקי הווידאו, או להבין את הדקויות הקטנות והרפרנסים שהמעריצים אוהבים למצוא, להתלונן על שינויים ביחס לגרסה המקורית. בתנאים האלו אני צריך לנסות לשפוט בכל זאת את היצירה לפי הסטנדרטים של סרט קולנוע, ולפעמים אני מפספס חלק מהחוויה – כמו למשל במקרה של "חמישה לילות אצל פרדי", שהדעות שלי לגביו היו חלוקות.
"עד הזריחה" (Until Dawn) מבוסס על משחק אימה הישרדותי מ-2015, כאשר כחלק מההכנה לצפייה ראיתי דקות ארוכות מסרטון של מהלך משחק מלא. אז כבר הבנתי ש-Until Dawn הוא הכי קרוב לסרט אימה שיש בפלייסטיישן, עם פרוטגוניסטים שנראים כמו דמויות מסרט, דיאלוגים עשירים וחקירה מלאה שמתרחשת בבית מבודד, בו המטרה היא – כמו שאפשר להסיק מהשם – לשרוד עד עלות השחר. הסרט לוקח את הרעיון הכללי, משנה קצת את הנרטיב ומבנה האימה שלו, והתוצאה היא חביבה, מקפיצה לפרקים, אבל לא מספיק סוחפת או מעניינת.
עד הזריחה: שונה מהמשחק, אבל טיפה דומה
מה שבולט בעיבוד הקולנועי, וגם גרר די הרבה ביקורות ממעריצי המשחק, הוא שהקשר למשחק הוא די קלוש. יש אפילו שטענו שמדובר בסרט שעומד בפני עצמו, כשהקישור למשחק הוא בעיקר למטרות קידום מכירות. יש כאן סיפור מסגרת אחר, למעט אולי העיקרון המרכזי, בו הדמויות מנסות לשרוד פעם אחר פעם, כשכל מוות על ידי קלישאת אימה אחרת תגרום לאיפוס של השעון ול"משחק" חדש. אם במשחק המקורי העיקרון הבולט היה "אפקט הפרפר" – השחקנים ניצבים בפני בחירות שמשפיעות על העלילה, ככה שיש עשרות תסריטים ואפילו סופים אפשריים – העיקרון בסרט הוא לולאת זמן. הסרט בעצם נופל בין הכיסאות, כי מעריצי המשחק עלולים להתאכזב (ורבים מהם התאכזבו). והצופים הנייטרליים יראו את הסרט בלי כל המשמעות הנלווית של סרט שמבוסס על משחק, וכנראה שגם בלי יותר מדי רצון לשחק בו.
במרכז העלילה של הסרט עומדת קלובר (אלה רובין, תפקיד קטן ב"אנורה" ותפקיד גדול יותר ב"רחוב הפחד: מלכות הנשף"), שאיבדה את אחותה מלאני לפני כשנה: ליטרלי, כי האחות (מאיה מיטשל, "חוף מהסרטים", "משפחת פוסטר") נעלמה. היא יוצאת עם כמה מכרים לחפש רמזים, כשהמכרים הם פחות או יותר ייצוגים מוכרים מסרטי אימה. תמצאו שם את האקס מקס (מייקל צ'ימינו, "אנאבל 3" וסדרות הטלוויזיה "באהבה, ויקטור" ו"אמת או חובה"), שעדיין מפנטז על קאמבק; החברה ממוצא אסייתית מייגן (ג'י-יונג גו, "מוקסי", "Freaky Tales") שמסיבה כלשהי היא בעלת יכולות מיסטיות כלשהו; החברה המופרעת והקצת מופקרת נינה (אודסה אז'יון מהעיבוד המחודש של "מעורר השאול"); ואייבל (בלמונט קמלי מהעיבוד המחודש של "הצלצול הגואל"), החבר הנוכחי של נינה שקצת זר עדיין לחבורה.
החבר'ה שלנו מגיעים לתחנת דלק, ממנה האחות שלחה את ההודעה האחרונה, ומבינה שיש עיירת כורים בשם עמק גלור שצעירים מגיעים אליה ונעלמים. בדרך הם נתקלים בסופה מסתורית ומגיעים למרכז מבקרים, בו יש חדר עם תמונות של אנשים שנעלמו – כולל כמובן מלאני – וגם שעון חול. מהר מאוד מישהו ירצח את הצעירים האומללים. למרבה המזל (או שלא), הם יתעוררו ויחוו את אותו יום מחדש, עד הרגע בו הם יירצחו שוב, בדרך אחרת. מהר מאוד הם מבינים שהם צריכים איכשהו לשרוד עד הזריחה, או כמו שמנסחים בסרט: "לשרוד את הלילה, או להפוך להיות חלק ממנו". הסיבה היא שיש מספר מוגבל של ניסיונות, כי בכל פעם הדמויות נעשות שבירות יותר, כי מה לעשות שלמות קצת פוגע בחוסן הפיזי או הנפשי גם אם מתעוררים מחדש.
בלולאה הזו כבר היינו, אבל לא במשחק
יש כמה אלמנטים שמופיעים במשחק ובאים לידי ביטוי גם בסרט, כמו הרעיון הבסיסי על מישהי קרובה שנעלמה (במשחק אלה היו אחיות תאומות, בעקבות מתיחה שהשתבשה), ובעיקר הצורך לשרוד בבקתה עמוסת זוועות. גם חלק מהיצורים חוזרים, ואפילו שחקן שמגלם דמות מסוימת במשחק (פיטר סטורמר, שתרם למשחק המקורי את קולו והתנועה שלו, והפעם מופיע בגרסה האמיתית בתור אחת הדמויות שמסבירות מה בדיוק קורה בעיירה הזו), אבל כנראה שזהו בערך.
"עד הזריחה" הולך כמו הרבה סרטים אחרים לכיוון של לולאת זמן, שקצת מנוגד לנרטיב של המשחק, ועובד בצורה חלקית. באופן אישי אני אוהב את סרטים המבוססים על לולאת זמן, בין אם בז'אנר האהוב עלינו (למשל, סרטי מז"ל טוב) ובין אם בז'אנרים אחרים כמו קומדיה ("לקום אתמול בבוקר", "פאלם ספרינגס"), אקשן ("קצה המחר", "קוד מקור") וכדומה.
אם בחלק מהסרטים עמוסי לולאות זמן ראינו פחות או יותר עלילה דומה בכל פעם, כשהדמויות צריכות לשנות משהו, כאן הסכנות שניצבות בפני הדמויות שונות לחלוטין. רואים כאן את מיטב רפרטואר האימה, ברמת הז'אנר או אפילו הסכנה הספציפית. אפשר לטעון שכל "לופ" הוא מעין סיפור אימה קצר, בו אנחנו פוגשים כמעט את כל הקטלוג: רוצח במסיכה, מכשפה, גירוש שדים, בובת ליצן מפחיד, מפלצת ענקית, גופים מתפוצצים, גופים מתפרקים באופן הדרגתי, פאונד פוטג', וכן הלאה. הסרט מציג לזה הסבר – ההנחה שבכל פעם הפחדים שהדמויות ניצבות מולם משתנים ונעשים קיצוניים יותר, כי אחרת זה יהיה משעמם ולא אפקטיבי. ההסבר הזה הוא די הגיוני בעלילת הסרט (עד כמה שעלילה כזו יכולה להיראות "הגיונית"), אבל קצת פוגע לטעמי בחוויה של הצופים.
אפשר לראות את "עד הזריחה" כאוסף של סצנות וסיקוונסים, שכאילו הגיעו מסרטים אחרים, או כמו שמופיע על גבי הפוסטר: "כל לילה סיוט חדש". יש כאן הרבה מאוד הפחדות, הקפצות והריגות, בחלק מהמקרים עשויים בצורה מוצלחת (בעיקר מבהילה). הבעיה היא שהסצנות האלו לא מתחברות לכדי שלם מעניין. המיתות ההולכות וחוזרות לא כוללות ערך מוסף, גם כי אין התקדמות או קשר ביניהן, למעט העובדה שהן מאפשרות לגיבורים שלנו למות פעם אחר פעם. במשחק "Until Dawn" וגם בחלק מסרטי לולאת הזמן שהזכרנו קודם, הרעיון הוא שכל החלטה עשויה להשפיע על המוות או הסיכוי לחיות. כאן, המוות בעצם "מאפס" את הכול, ואין ממש השפעה לצורה בה הוא התרחש לקראת הסיבוב הבא. הסיוט המחזורי מאפשר לנו להיחשף להרבה מאוד תת ז'אנרים של אימה, אבל יש גבול לכמה שהזיהוי שלהם יכול להחזיק סרט.
בגדר נעדרים: תעלומה ודמויות מעניינות
התעלומה שעומדת במרכז "עד הזריחה" קיימת, אבל היא רחוקה מלהיות מלהיבה. הצעירים מגלים פחות או יותר מה הסיפור של המקום הזה, אבל התעלומה היא די בסיסית ורחוקה מלהיות מעניינת, אפילו עד לרמה של מקגאפין – כלומר כלי עלילתי שאחראי על קידום העלילה והנעת הגיבורים, אבל במבט רחב הוא די חסר ערך או משמעות מבחינת הצופה. באופן אישי, לא התעניינתי יותר מדי בגורלה של עיירת הכורים הזו או אפילו האחות הנעלמת, שמופיעה כאן בתור פלאשבק או בגרסה המחודשת שלה, בתור משהו שהוא קצת פחות אנושי.
בהקשר הזה, צריך לעצור ולהגיד רגע סחתיין למחלקת האיפור והאפקטים, שהצליחו להפוך את מאיה מיטשל הסקסית למפלצת מדממת. בכלל, לדעתי ההתבססות בעיקר על אפקטים מעשיים ופחות אפקטים ויזואליים עשתה עם הסרט חסד, ובהחלט אפשר לסמן "וי" מהבחינה הזו. השינוי שהדמויות עוברות לאחר כל מוות, עם הסימנים המטושטשים לפגיעות שחוו, בהחלט מעבירים את הנקודה. יש תחושה מסוימת של מרוץ נגד הזמן, להבדיל מחלק מסרטי לולאת הזמן שהתכתבו עם העובדה שהמוות הוא דווקא אינסופי, ככה שאין בעיה למות בכוונה בדרכים משעשעות (למשל, לקפוץ ממטוס בלי מצנח).
על פניו, יש לסרט את כל הפוטנציאל להיות מופרע ומהנה באמת, אבל בפועל זה עובד רק חלקית. אל תצפו כאן לתסריט מבריק ועמוס רפרנסים כמו "בקתת הפחד" או "הנערות האחרונות" המעולים, למרות שיש כאן אלמנטים שיכולים להזכיר לכם את הסרטים האלו. "עד הזריחה" מציג כמה סצנות יצירתיות ועמוסות בדם, אבל קצת מפספס מבחינת הטירוף שלהן. הוא גם מפספס באופן שבו הוא מתייחס ליצירות קולנועיות אחרות, שמבוסס בעיקר על איזכורים והתייחסות רפלקסיבית די יבשה, ללא הברקות או ניסיון להביא טוויסט מעניין לייצוגים האלו.
עוד משהו שחסר כאן הוא הומור משובח באמת. במילים אחרות: למרות שהסרט היה מהנה ברובו, הוא די שכיח. קשה לי להאמין שבניגוד לחלק מהסרטים שהזכרתי, הוא יוגדר על ידי מישהו בתור סרט קאלט. הוא כולל התייחסויות לסרטים, בעיקר על ידי הדמויות שמודעות לעולם הקולנועי, אבל ללא הומור מבריק ואירוניה שאפשר לקוות מסרט מצחיק באמת.
השחקנים, בראשם אלה רובין המוכשרת, דווקא עושים ברובם עבודה טובה. הבעיה היא שהתסריט קצת מקשה עליהן. חלק מהדמויות הן שטחיות או אפילו מעצבנות, ובעיקר לא תורמת יותר מדי. נראה שהן נמצאות כאן בעיקר כדי למות פעם אחר פעם, ולא להתפתח או לעניין מבחינה רגשית. העיסוק העיקרי כאן הוא איך הם ימותו הפעם, או באופן קצת יותר רפלקסיבי: באיזה תת ז'אנר או סגנון יבחרו היוצרים להרוג את הדמויות, כי ברור שהן ימותו (לפחות עד הסצנות האחרונות). הבעיה היא שגם בסגנונות השונים, הניסיון ליצור אימה מבוסס בעיקר על ג'אמפ סקיירס. התוצאה היא שאחרי כמה וכמה סבבי הריגה, הסרט הופך להיות קצת צפוי ומאבד את היעילות שלו. אם כבר מנסים לערב סגנונות או תת ז'אנרים של אימה, היה ראוי בעיניי לנסות "לחקור" גם סוגים אחרים של הפחדות.
העשייה הקולנועית של עד הזריחה: מוצלחת באופן חלקי
התסריט יעיל ברובו, אבל קצת מאכזב אם מביאים בחשבון את השמות הנכבדים שעומדים מאחוריו: גארי דאוברמן (שכתב את התסריט של שלושת סרטי "אנאבל" והיה אחד הכותבים של שני סרטי "זה" שוברי הקופות) ובלייר באטלר (שכתב את "ההזמנה" החביב מ-2015 והייתה שותפה בכתיבת התסריט של של "פולרואיד" ו"מבוך האימה" המהנים) כבר הראו שהם יכולים לכתוב סרטים מהנים עם ערך מוסף, וכאן זה קצת פחות קורה.
הבמאי, דייוויד פ. סנדברג, הוא עוד שם שאולי לא אומר לכם הרבה, אבל סביר להניח שכבר ראיתם כמה סרטים שלו. הוא יצר את "כיבוי אורות", בהתחלה בתור סרט קצר מבריק, שהפך ב-2016 לסרט אימה חביב אבל קצת פחות אפקטיבי, בכיכובה של טרסה פאלמר: לאחר מכן פ. סנדברג ביים גם את "אנאבל 2" המעולה, שם הראה יכולת ליצור דמויות קריפיות וכמה סצנות מותחות היטב. בין לבין הגיעו גם שני סרטי "שהאזאם", סרטי גיבורי על (או אנטי גיבור) שהראו את היכולת שלו לבנות אחלה של אקשן עם הומור, גם אם קשה לטעון שבאופן סוחף מדי. בניגוד לביקורת שלו על סרטי "שאהזאם", למשל הפן המסחרי או ההתבססות על אפקטים ממוחשבים, כאן נראה שהייתה לו יד חופשית. גם ב"עד הזריחה" רואים שהיד החופשית הזו שנמצאת מאחורי המצלמה היא מיומנת, כי הסרט עשוי היטב ברובו מבחינה טכנית. אבל, שוב, קצת חסר הגרוש ללירה, משהו שיגרום לסרט להתבלט, להיות מפחיד או מהנה יותר, ובטח שגם להיות זכיר לאורך זמן. פ. סנדברג הראה עד עכשיו שהוא יודע ליצור סצנות מעניינות וסיפורים קצרים, אבל החיבור הסופי של הכול לסרטים שלמים קצת חסר, וזה בולט בעיניי בעיקר ב"עד הזריחה"
יכול להיות שמה שחסר כאן הוא חיבור הדוק יותר של היוצרים לעולם בו מתרחש הסרט, או במקרה הזה לאותו משחק. אפשר לטעון שהסרט הוא בעצם סיפור מקורי שמתרחש ב"ייקום" של משחק המחשב, עם כמה רעיונות דומים והרבה יותר נקודות שוני, ולא עיבוד ישיר. הבמאי התייחס לזה בעצמו. "המשחק הוא פחות או יותר סרט של 10 שעות, כך שאני חושב שלא היה מעניין אותי כל כך לעשות רק את המשחק, מכיוון שבמצב הזה הוא יהיה כמו גרסה מקוצרת ולא אינטרקטיבית של המשחק, שפשוט לא תהיה אותו דבר". בראיונות אחרים, נראה שמה שמשך אותו יותר הוא האפשרות להיות "ילד בחנות ממתקים", עם האפשרות לחקור את הז'אנר מכיוונים שונים שלו.
אז למה בדיוק להתבסס על המשחק "Until Dawn", מעבר לניסיון למשוך צופים? לא ברור אם יש כאן ריחוק מסוים שפגע בתוצאה, או שמראש ההיצמדות למשחק היא בעיקר למטרות קידום מכירות (הסרט יצא לקולנוע עשר שנים בדיוק אחרי שהמשחק יצא לאור לפלייסטיישן, וקיבל חלק גדול מההייפ בעקבות התבססות על המשחק), או שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. האמת היא שהיו הרבה שמות אחרים שיכולים להתאים לסרט, אבל כנראה ש"בקתת הפחד" כבר היה תפוס.
הביקורות על הסרט היו די מעורבות, וההצלחה שלו בקופות סבירה אבל לא היסטרית (כ-53 מיליון דולר, מול תקציב של כ-15 מיליון דולר). בעיניי, קשה לטעון שהוא סרט איום ונורא, אבל מהצד השני גם שהוא מוצלח מדי, או משהו שנזכור לאורך זמן. יכול להיות שבעולם בו יהיה לי זמן לשחק ביותר משחקי אימה, כולל "Until Dawn", אני אגש מחדש לסרט וההתרשמות שלי תהיה שונה, בין אם לחיוב ובין אם לשלילה. אוף, למה כל כך קשה לי להכניס משחקי אימה ללוח הזמנים שלי?
עד הזריחה (Until Dawn) – כל מה שחשוב לדעת
שנה: 2025
בימוי: דיוויד פ. סנדברג
שחקנים: אלה רובין, מייקל צ'ימינו, ג'י-יונג יו, אודסה א'זיון, מאיה מיטשל, בלמונט קמלי, פיטר סטורמר
תסריט: גארי דאוברמן, בלייר באטלר
אורך: 103 דקות
ארץ הפקה: ארצות הברית, הונגריה
שפה: אנגלית, רעשי אימה
תאריך עלייה לקולנוע (ישראל): 24.4.2025
תקציב מוערך: כ-15 מיליון דולר
הכנסות: כ-53 מיליון דולר, לפי Box Office Mojo
ביקורות:
IMDB: 5.8
Rotten Tomatoes: 52%
🩸 טוויסט מפתיע: חלק מהקישורים באתר עשויים להוביל אתכם לאתרים שיש לנו איתם ברית דמים (אל דאגה, רק מטאפורית בינתיים), או לפחות תוכנית שותפים. זו לא טעות בכיוון, אלא היעד הסופי שלכם! אם תבחרו לקנות דרכם, יש מצב שנקבל עמלה קטנה שתאפשר לנו לחתוך קצת את הוצאות התפעול של האתר. אבל אל תחששו, היא לא תייקר לכם את המחיר עבור המוצרים או השירותים.
🔪 המחירים של מוצרי אימה ואטרקציות מפחידות גורמים לכם לצעקה? הנה כמה המלצות קטלניות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
💀 רוצים שהמותג שלכם יפסיק להיות רוח רפאים? צרו איתנו קשר לגבי אפשרויות הפרסום באתר –שיקימו את העסק שלכם לתחייה ויאפשרו לכם להפגין נוכחות מול האחרים.
👻 אל תפחדו לתמוך – אנחנו לא נרדוף אתכם בלילה (כנראה). לחצו כאן כדי לתמוך באתר ולשמור אותנו בחיים!
