"היד שמנענעת את העריסה": המותחן משנות ה-90 חוזר, אבל הוא לא יטלטל אתכם I ביקורת

12 בינואר 2026 ליאור פרג'

מכירים את הסרטים האלו שרק השם שלהם יכול לעורר בכם ציפייה, לפעמים אפילו פחד? כשהייתי צעיר הרבה יותר, אי שם בשנות התיכון העליזות, היו כמה סרטים כאלו שפשוט מתתי לראות. "שתיקת הכבשים", למשל, גרם לי לצמרמורת עוד לפני שראיתי בפעם הראשונה את מעלליו של חניבעל לקטר, מדמיין כבשים מפוחדות עומדות מול משסף סדרתי. או "הנוסע השמיני", שאוטומטית לקח אותי למחוזות של טיסה (לחלל) מהגיהנום. או "החייזרים באים", שהופיע לצד מיתוס שדאגו לבנות לי, של אחד הסרטים המפחידים ביותר אי פעם, כזה שכמעט בטוח הוא בכלל אמיתי. או "היד שמנענעת את העריסה", שם קריפי מאוד שלקח אותי לפחות למחוזות של מפלצת (אנושית או לא) עם יד מאיימת שעומדת בחדר ומחפשת לפגוע בילדים. קצת כמו הסצנה המאוד מפחידה ההיא ב"האחרים", שהגיע בערך עשור מאוחר יותר.

בסופו של דבר, כשראיתי את "היד שמנענעת את העריסה", גיליתי שהשד לא נורא כל כך. זה סרט מתח עשוי היטב, עם הופעות מצוינות של הקאסט, שגם משתייך לתת הז'אנר האהוב עליי של סרטי שמרטפיות/מטפלות/עוזרות בית או איך שלא קוראים להן לעזאזל. זו לא יצירת מופת, וגם לא הייתי מכנה אותה קלאסיקת אימה, אבל בהחלט אחד הסרטים היותר מעניינים של שנות ה-90. אז כששמעתי על חידוש מבית הולו, ידעתי שאני ארצה לראות אותו, במיוחד כשהקאסט שלו כולל את אחת מ"מלכות הצעקה" המודרניות האהובות ביותר עליי, מייקה מונרו (ועוד מיני מלכת צעקה שהפכה להיות שנואה עליי, אבל עוד נגיע לזה).

הציפיות היו די נמוכות, כי בכל זאת מחליטים לחדש סרט אחרי יותר מ-30 שנה, ואחרי הצפייה אני חייב לומר שהסרט די עמד בהן. זה מותחן מהנה עם הופעות טובות של השחקניות המרכזיות, אבל גם כזה שהולך לאיבוד עם תסריט קצת מרושל, ובעיקר – לא ממש מספק ערך מוסף ביחס לגרסה הראשונית, יש שיגידו אפילו מבזבז את מה שהפך אותו למיוחד.

מפחדים לקרוא הכול? היעזרו בתוכן העניינים

תקציר העלילה שמניעה את היד שמנענעת את העריסה

"היד שמנענעת את העריסה" של קרטיס הנסון ("סודות אל איי", "נהר הפרא", "8 מייל") מ-1992, לפי תסריט של אמנדה סילבר (סרט המפלצות "רליק", "עולם היורה" וסרטי "כוכב הקופים" ו"אווטאר" האחרונים), הוא סרט שמרטפיות קלאסי. כלומר, מהסרטים האלו בהם משפחה מאמצת מטפלת, ובמהלך הסרט מתברר שיש לה סודות משלה וכוונות הרסניות כלפי בני המשפחה. הרעיון הזה כמובן לא נולד ב"היד שמנענעת את העריסה", הופיע כבר בלא מעט סרטים וממשיך לקבל ביטוי במסך הקולנוע, כולל בסרטים שהגיעו ממש לאחרונה למסכים. הלהיט "עוזרת הבית" הראה מה קורה למשפחה שמכניסה אליה מטפלת שנראית כמו סידני סוויני, וכמובן שיש בסרטים אחרים גם התייחסויות להתפתחויות טכנולוגיות שאנחנו שותפים להן. לדוגמה, "בינה ללא גבולות" שם המטפלת היא תוצר בינה מלאכותית מושלם שעונה לשם מייגן פוקס.

מה שהפך את "היד שמנענעת את העריסה" המקורי למעניין הוא, קודם כל, ההופעות של הקאסט. רבקה דה מורניי ("שעשועים מסוכנים", "שלושת המוסקטרים") היא שחקנית מוכשרת אבל מעט מפוספסת, שעושה כאן את אחד התפקידים המשובחים (והקריפיים) שלה בתור פייטון פלנדרס, המטפלת שמגיע למשפחה מסיבה מסוימת ומראה צדדים שכנראה לא הופיעו בקורות החיים שלה. את האם גילמה אנבלה שיורה ("קופלנד", "לחלום אותך" ו"קדחת הג'ונגל", שחזרה לכותרות בעשור האחרון בתוך אחת המתלוננות העיקריות בפרשת הארווי ווינשטיין), בהופעה נחושה. הקאסט כלל שמות מעניינים אחרים כמו ג'וליאן מור בתור החברה הטובה של המשפחה שדי גנבה את ההצגה, או מדלין זימה בת השבע בתור ילדת פלא ("נני"), שגדלה מאז להיות שחקנית סקסית מאוד ("קליפורניקיישן", "האספן"), שגדלה מספיק כדי לגלם כבר את האמא שמייגן פוקס מאיימת להרוס את המשפחה שלה באותו "בינה ללא גבולות".

בתמונה: שתי שחקניות אימה עסוקות. מרי אליזבת' וינסטד ומייקה מונרו ב"היד שמנענעת את העריסה" (דיסני פלוס)

החידוש של "היד שמנענעת את העריסה" הוא, קודם כל, מפגש בין שתיים מהשמות היותר חמים של עולם האימה בשנים האחרונות. את העוזרת מגלמת מייקה מונרו, שכדי לסקור את קריירת האימה שלה צריך כתבה של כמה אלפי מילים: הפריצה הגדולה ב"מישהו עוקב אחריי" ו"האורח", תפקידים מרשימים בסרטים סבירים כמו "האחר המשמעותי", "גרטה" ו"החלון ממול", והתפקיד המעולה אבל הקצת מוזר ב"לונגלגס", שהפך אותה למוכרת הרבה יותר גם למי שלא עוקב אחרי סלבריטאי אימה.

את האם המיוסרת מגלמת מרי אליזבת' וינסטד, עוד שם אהוב על חובבי אימה עם קריירה מרשימה – החל מהתפקיד הקטן הראשון ב"הצלצול 2", דרך סרטי אימה בולטים כמו "יעד סופי 3", "היצור", "חג מולד שחור" ו"דרך קלוברפילד 10", ועד לשוברי קופות בז'אנרים קצת שונים, ביניהם סרטי "מת לחיות" האחרונים ו"ציפורי הטרף והארלי קווין המהממת". באופן אישי גברת מרי אליזבת' וינסטד נכנסה לרשימה השחורה שלי, בתור ישראלי פטריוטי: היא התחילה דווקא בסדר עם התמיכה במכתב שקרא לנשיא ארצות הברית דאז ג'ו ביידן לפעול לשחרור החטופים הישראלים בידי חמאס, כמה שבועות אחרי הטבח הנורא של השבעה באוקטובר 2023, אבל בספטמבר 2025 היא הצטרפה לכ-1,200 אמנים אחרים במכתב ההתחייבות למנוע שיתוף פעולה עם מוסדות קולנוע ישראליים עקב "מעורבות ברצח עם ואפרטהייד נגד העם הפלסטיני", או שקר כלשהו אחר. אני לא מאמין בהחרמות ולכן ראיתי את הסרט, אבל בוא נגיד שהנוכחות של מרי אליזבת' וינסטד בו לא שיפרה את הסימפטיה שלי לגבי הדמות שלה, בלשון המעטה. מה גם שהדמות הזו, אם נחזור לעלילת הסרט, היא הכול חוץ מסימפטית.

מודעה

סיפור נקמה פשוט, או עלילה עמוקה על אימהות?

"היד שמנענעת את העריסה" המקורי, אם נחטא קצת בספויילרים (אחרי הכול, זה סרט מלפני כמעט 35 שנה), הציג סיפור נקמה קלאסי למקרה שמוצג בחלק הראשון של הסרט. למרות שהיו גילויים וטוויסטים במהלך הסרט, די ברור היה לי מהרגע הראשון מי בדיוק הם ה"רעים" ומי ה"טובים", גם אם כמובן שבחלקים מסוימים עודדתי כמובן את ה"רעה", כי ככה זה בסרטי אימה.

החדשות הטובות הן שאין יותר מדי נקודות השקה בין הסיפור המקורי לעלילה של החידוש, למעט הרעיון הכללי על מטפלת שנכנסת לתא משפחתי על מנת להחריב אותו מבפנים, מסיבה מסוימת שאולי קשורה לעבר שלה ושל אם המשפחה. הבמאית המקסיקנית מישל גרזה סרברה, שפרצה עם סרט המפלצות ואימת הגוף עטור הפרסים Huesera: The Bone Woman בשנת 2022, לקחה את התסריט של מיכה בלומברג ("חדר שליטה" וסדרת הטלוויזיה "הומקאמינג") והפכה אותו לסרט שמתיימר להיות מורכב יותר מבחינת הצדדים.

אחרי סצנת פתיחה די סתמית שקשורה לאש – מצומצמת הרבה יותר מאשר סיפור הרקע שראינו בסרט המקורי, שגרמה לי לשאול אם לא התחלתי לראות בטעות את "יורקת האש" – אנחנו פוגשים את קייטלין מוראלס (אליזבת' ווינסטד), עורכת דין שמשרתת אנשים במצב כלכלי מורכב שזקוקים לסיוע משפטי בנושא דיור. קייטלין נשואה לבחור מקסיקני בשם מיגל (ראול קסטילו מסדרת הטלוויזיה "משימה", שעשה תפקיד קטן ב"סמייל 2" המעולה) ומגדלת את אמה בת העשר (מיליאה וגה), שנמצאת ממש לפני גיל ההתבגרות – מה שאומר, לפי כלל הזהב של הקולנוע, שיהיה לפחות ריב אחד סביב ארוחת הערב, וסצנה אחת לפחות בה היא תטיח באמא שלה "אני שונאת אותך!" ותטרוק את הדלת בזעם.

המשפחה הלא כל כך מאושרת אבל מעושרת היטב – כנראה שבארצות הברית, מספיקה אישה עורכת דין ובעל ארכיטקט כדי להיות עשירים – קיבלה לאחרונה תינוקת חדשה-דנדשה. מפגש מקרי עם פולי (מונרו), אחת מלקוחות המשרד, מביא להחלפת מספרי טלפון. מהר מאוד פולי מצטרפת לתא המשפחתי בתור מטפלת מן המניין. כמובן שבהתחלה היא נראית מקסימה, אבל מהר מאוד אנחנו מגלים שהיא שוברת כמה כללים, מפרה הוראות ומחבלת בחיי המשפחה בכלל, וקייתלין בפרט, מסיבות שנבין בהמשך.

מודעה

כשאתה מריע לאדם הרע (בערך)

למרות החלוקה העלילתית הזו, "היד שמנענעת את העריסה" מנסה לחבל קצת בהבנייה שלנו של "טובה" מול "רעה". קודם כל, בניגוד לסרט מ-1992, כאן הוא מציג דמיון ויזואלי מסוים בין קייטלין לפולי, שבא לידי ביטוי למשל בצבע השיער הבהיר של אליזבת' וינסטד. קייטלין מחליפה כאן כמה תסרוקות שלעניות דעתי (ובאמת שאין לי מושג בעיצוב שיער) היו די מדליקות, חלקן עם מראה שקצת נראה… אממ… לסבי?

בכל מקרה, גם פולי שמה לב לזה. מסתבר שלקייטלין יש אנרגיה לסבית קוסמית כלשהי שמקיפה אותה, או שקר כלשהו אחר. אנחנו מבינים שפולי עצמה מנהלת מערכת יחסים עם בנות המין היפה, וגם לקייטלין היה בעברה צד כזה. וזהו, כי ההיבט הזה לא ממש מפותח יותר מדי. כלומר, הסרט כנראה מנסה להצביע על כך שחלק מההתנהגות של האם נובע אולי מהדחקה מינית כלשהי, שמפתחת אולי קנאה בעוזרת החדשה והיפה, אבל הוא בעיקר מניח את הבסיס למשהו שלא ממש מתרחש.

כך גם לגבי כמה מבטים מפתים שהמטפלת מפנה כלפי האבא, שלשם שינוי לא מתפתה. ואגב, אני לא אופתע אם הסרטים האחרונים יגרמו לגל של פניות של אבות משפחה לעוזרות בית ("היי, אשתי הנהדרת! למה שלא נעסיק מטפלת צעירה במשרה מלאה, שתסייע לנו במטלות הבית שמאייימות להכריע אותנו ובנטל הברור של גידול הילדים?"), בתקווה לקבל מישהי שנראית כמו סידני סוויני, מייגן פוקס או מייקה מונרו. מצד שני, סביר שהסרטים גם יגרמו לאכזבות ("את אשמה, גברת! מי בכלל ביקש להעסיק מטפלת, ועוד במשרה מלאה? איזו מן אמא את, שלא מסוגלת להתמודד עם מטלות הבית הפשוטות וה"נטל", במרכאות, של גידול ילדים?"), כשהם יבינו שהיצע המטפלות במציאות הוא כנראה קצת פחות זוהר, ושהמראה שלהן קצת פחות שופע, מאשר בקולנוע.

במהלך הסרט, בכל מקרה, אנחנו מגלים צדדים חדשים של קייטלין ופולי, עד הגילוי הסופי שאולי יהיה קצת צפוי גם למי שלא מכיר את הרעיון הבסיסי של "היד שמנענעת את העריסה". באופן אישי התקשיתי לחוש יותר מדי סימפתיה כלפי האם, או אפילו כלפי הדמויות האחרות בתא המשפחתי: האבא הוא פשוט אדיש מדי ולא ממש מתפקד, מתקשה בהבנת המציאות ככה שהוא לא מעניק תמיכה לאם כשהיא זקוקה לה, ותומך לה בדיוק ברגעים הפחות נכונים. הבת היא מתגברת טיפוסית קלאסית, והילדה הקטנה בכתה לטעמי קצת יותר מדי.

יכול להיות שגם אתם תהיו בצד של המטפלת, והסרט נותן כמה סיבות לעשות את זה עם העבר של קייטלין וההתנהגות שלה בהווה, אבל המשמעות היא שתהיה לכם אולי אכזבה מסוימת כשתגלו מה קרה בגורל הדמויות בעבר ומה אולי יקרה להן ככל שהסרט מתקדם. בלי ספויילרים.

מודעה

עוד הופעה מדויקת של מייקה מונרו

מייקה מונרו, כבר ראינו, יכולה לשחק הרבה מאוד צדדים בקולנוע האימה: החל מקורבנות תמימים ועד לדמויות קריפיות, או כאלה שהופכות להיות בשלב מסוים מפחידות עקב שינוי שמתרחש בעלילה. לטעמי היא הייתה החוליה החזקה בסרט, עם הופעה כריזמטית, נחושה ואפילו קצת מצחיקה וקריפית. ייאמר לגנותו של התסריט שהוא קצת כלל יותר מדי סצנות בהן אנחנו אמורים לחשוד לגבי הכוונות של פולי מהמבטים הממושכים שהיא נועצת בדמויות מסוימות, ואולי היה אפשר קצת לצמצם את המינון כדי לא להאכיל אותנו בכפית.

מרי אליזבת' וינסטד, כהרגלה, עושה את העבודה. בניגוד לסרט המקורי שהעמיד אמא "קלאסית" או אפילו קצת "מיושנת", אם נקרא לזה ככה (עקרת בית שנחושה להניק את התינוק שלה בעצמה), כאן אנחנו מקבלים אימהות "מודרנית": עיסוק במקצוע נחשק, שימוש במשאבות ובבקבוקים במקום הנקה פיזית, מודעות לגבי נזקים בריאותיים וסביבתיים שונים וכן הלאה. גם הדמות של פולי שונה במניעים שלה כי כאן היא לסבית בהגדרה, צעירה שעדיין מגלה את עצמה והמיניות שלה, במקום אישה שרוצה להביא לאוויר העולם ילדים אבל לא מסוגלת.

הופעה משובחת, בדמות שרחוקה להיות מלאה. מייקה מונרו מתוך "היד שמנענעת את העריסה" (דיסני פלוס)

השינויים האלו קצת משנים את התמה הכללית של הסרט. מצד אחד הם חיוביים, כי בעשורים שחלפו מאז "היד שמנענעת את העריסה", כבר ראינו יותר מדי סרטים על המטפלת הקנאית שרוצה לתפוס את מקומה של האם במשפחה כי היא עצמה לא יכולה, וכן הלאה. בצד השלילי, הוא הופך את הסרט לשטחי יותר, שילוב של מאבק כוח בין נשים וסיפור נקמה קלאסי, עם קצת יותר מדי "רעש": הפערים הכלכלייים בין שני הצדדים, מערכות יחסים הומוסקסואליות והטרוסקסואליות, הורות מודרנית, יחסי הורים-ילדים ואפילו הבדלים תרבותיים בין מקסיקנים לאמריקאיים, שבא לידי ביטוי בדיאלוג מיותר מאוד בין בני הזוג. דיאלוג שעלול לטפח דעות קדומות הרסניות כלפי מקסיקנים, כמו שהם למשל אוהבים זיקוקים.

כסיפור נקמה הסרט מעלה יותר מדי שאלות, שחורגות בהרבה מהשאלה של "בצד של מי אנחנו נמצאים". בלי ספויילרים, המאורע המחולל שהתרחש בעבר הוא קיצוני מדי, במיוחד כשהסרט בוחר להציג אותו בצורה מצומצמת מאוד בחלק השני, אפילו כבדרך אגב, כי בסך הכול זה לגיטימי לעשות X אחרי Y. יותר מדי שאלות נשארות פתוחות לגבי האופן שבו הדמויות התמודדו איתו, וגם ההצדקה המוסרית שמוצאים למעשים האלה, לכאורה או שלא, היא בעייתית מאוד מבחינה מוסרית. הרגשתי שהכול מתפוצץ בסוף הסרט, מהסיבות השגויות, בלי שאני אקבל את הקתרזיס או לפחות כמויות הג'אנק שאני מצפה להכניס לתוך הווריד.

מודעה

האם לראות את היד שמנענעת את העריסה?

"היד שמנענעת את העריסה" הוא מותחן בינוני, חידוש לסרט שאמנם לא נחשב ליצירת מופת אבל בהחלט קיבל במידה מסוימת מעמד של קאלט. יש בו שחקניות מעולות, שקצת מתבזבזות על דמויות שלא מפותחות מספיק, או סתם מעצבנות. יש בו כמה רגעים מותחים, אבל לא מספיק מפחידים, בטח אם גם אתם מצפים לאיזו יד מפלצתית שתזיז את מיטת הילדים. ויש בו עיסוק קצת מבולגן בסיפור הרקע של הדמויות, וסוף שהיה קשה לי לקבל מבחינה מוסרית. כמותחן שמעביר משהו כמו שעה וארבעים הוא עושה את העבודה (גם אם היה אפשר לקצר אותו מעט), אבל אם אתם מצפים למשהו שיצמיד אתכם לכיסא לכל אורכו, יערער באמת את התפיסות שלכם לגבי "טוב", "רע" ו"מוסרי" או יספק ערך מוסף, אתם עלולים להתאכזב. כמובן שאם אתם ממעריצי מייקה מונרו, כמו כותב שורות אלה, תוכלו בקלות להוסיף אותו לרשימת הצפייה שלכם, כי היא כנראה הדבר הטוב ביותר בסרט.

ועוד משהו לגבי הפיל שבחדר, שכבר הזכרתי כבר: מרי אליזבת' וינסטד. אולי אני פטריוטי או תמים מדי, אבל קשה לי לקבל בשוויון נפש אמנים שקוראים להחרים את תעשיית הקולנוע במדינה שלי, בעיקר כי אני בטוח כמעט ב-100% שהקריאות האלו נובעות מחוסר ידע או משיקולים זרים. מצד שני, אני יותר מדי אוהב קולנוע בכלל וסרטי אימה בפרט ומאמין שהדעות הפוליטיות של אנשי התעשייה לא צריכות להשפיע על הבחירה שלי לראות סרטים, מה גם שצפייה בסרטים היא חלק ממה שאני עושה למחייתי.

אז גם אם הדבר הפשוט (והילדותי?) ביותר הוא להחרים את הסרטים של גברת וינסטד בחזרה, או אפילו לנפנפף במשפט ערסי שמתכתב עם שם הסרט כמו "שמרי אליזבת' וינסטד תמצא מישהו שינענע אותה", אני אהיה בוגר יותר. אני לא אעשה את זה, אבל אציין בכל זאת שמי שבוחר לו לראות את הסרט מסיבות מסוימות, אומנותיות או פוליטיות, לא יפסיד כאן את יצירת חייו.

מודעה

איך לראות את היד שמנענעת את העריסה?

"היד שמנענעת את העריסה" עלה לשירות הסטרימינג "הולו" באוקטובר 2025, שהופץ רק בסטרימינג ולא הגיע לבתי הקולנוע. בישראל, הסרט זמין היום בקטלוג של "דיסני פלוס". למיטב הבנתי, זו כיום הדרך החוקית היחידה לראות את הסרט בישראל.

נעדכן אם נראה את הסרט בפלטפורמות צפייה אחרות של צפייה ישירה (חוקית!), סטרימינג או שידור.

מודעה