"רעשי רקע": סרט אימה שמפחיד באוזניים, אבל לא תמיד בראש | ביקורת

פודקאסטים בנושאי אימה הפכו בשנים האחרונות ללהיט בקרב חובבי הז'אנר, ולא מעט סרטי אימה ניצלו את הפורמט כדי להפגיש מנחים סקרנים עם תופעות על טבעיות שקורמות עור וגידים – או לפחות נשמעות באוזניהם. "רעשי רקע" (Undertone) לוקח את הרעיון הזה צעד קדימה, עם סיפורה של מנחת פודקאסט סקפטית שמקבלת סדרת הקלטות מסתוריות, המתעדות לכאורה אירועים על טבעיים שהתרחשו לזוג. ככל שהיא מעמיקה בהאזנה להן, הגבול בין הסיפורים שהיא חוקרת לבין המציאות שלה מתחיל להיטשטש.

"רעשי רקע" הוא סרט קנדי מינימליסטי, עם שחקנית מרכזית אחת שנמצאת בפריים כמעט בכל רגע נתון, מוקפת בקולות אנושיים ובהקלטות קוליות. הסרט בהחלט מצליח להיות אפקטיבי וגם מותח ומפחיד לפעמים, גם אם בשלב מסוים נראה שהוא מתחיל לחזור על עצמו ולאבד מומנטום. אז האם כדאי לא להתעלם מרעשי הרקע, ולתת לו את הצ'אנס? אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת של עולם האימה ולהחליט בעצמכם.

העלילה של רעשי רקע

הגיבורה (והדמות היחידה למעשה) של "רעשי רקע" היא אוונגלין, או פשוט "אווי", שמנחה פודקאסט בנושא תופעות על טבעיות יחד עם חברה ג'סטין. חלוקת התפקידים ביניהם מוכרת למדי: אווי היא הסקפטית, שמניחה שרוב התופעות שהם חוקרים הן מתיחות או מקרי צירוף מקרים, בעוד ג'סטין נוטה להאמין בעל טבעי ובתיאוריות קונספירציה. יום אחד, ה"מאלדר וסקאלי" האלו נתקלים במייל אנונימי ובסדרה של עשר הקלטות קוליות, שהם מפעילים בפעם הראשונה ומנתחים במסגרת הפודקאסט. בהקלטות אנחנו נחשפים לזוג אומלל, שמתמודד עם תופעות על טבעיות – לכאורה או שלא. ככל שהשניים מעמיקים בהקלטות, מתברר שהאירועים המתועדים בהן עשויים להיות קרובים הרבה יותר לאווי מכפי שהיא הייתה רוצה להאמין. 

אהה, ויש גם את סיפור הרקע של אותה אווי, שאמור להעניק ממד רגשי אבל גם להפוך את הסיטואציה למפחידה יותר. היא מתגוררת לבד עם אימה הגוססת, שנמצאת במצב כלשהו של תרדמת, בבית קריפי. למעשה, זה הבית האמיתי בו במאי הסרט, איאן טואסון, סעד את שני הוריו בימים האחרונים שלהם. מעבר לעובדה שהבית עצמו הוא קצת מאיים, החיבור הזה אמור להעניק לסרט עומק רגשי, עם ניואנסים שרק מי שסעד הורים במצב קשה יכול להבין. לא סתם הבמאי ציין שעשיית הסרט סייעה לו להתמודד עם המוות של הוריו.

סיפור הרקע הזה מעניק לסרט ממד רגשי מעניין, במיוחד משום שהוא מציב את אווי במצב של חוסר ודאות מתמשך. היא מנסה להבין מה מתרחש בהקלטות, ובמקביל מתמודדת עם אם שנמצאת על סף מוות ואינה מסוגלת לתקשר איתה. בשני המקרים היא נאלצת לפרש סימנים, להקשיב ולנסות למצוא משמעות במה שלא נאמר. זהו חיבור רעיוני מוצלח, גם אם הסרט לא תמיד מצליח להפוך אותו לדרמה רגשית של ממש.

גם אווי עצמה אינה תמיד דמות שמצליחה להניע את העלילה. חלק ניכר מהזמן היא בעיקר מאזינה להקלטות וממתינה לג'סטין שיספק לה מידע נוסף. ככה שלמרות הנוכחות הכמעט מוחלטת שלה על המסך, לא תמיד מרגישים שהיא באמת מובילה את הסיפור.

מודעה

מינימליזם בקטע טוב (בעיקר)

"רעשי רקע" הוא כמעט מופע של שחקנית אחת. נינה קירי, שגילמה את אלמה ב"סיפורה של שפחה", נמצאת בפריים כמעט לכל אורכו של הסרט, ונושאת על כתפיה את עיקר המשקל הדרמטי. לצדה נמצאת אמה הגוססת (מישל דוקו), ואנחנו שומעים גם את קולו של ג'סטין, שותפה לפודקאסט (אדם דימרקו, "הלוטוס הלבן", "המסדר"), לצד קולותיהם של בני הזוג מההקלטות ודמויות נוספות.

קירי בהחלט עומדת במשימה הלא פשוטה, ומצליחה להעביר בצורה משכנעת את הפחד, התסכול וההתפרקות ההדרגתית של הדמות. הצופה מאמין שהיא באמת מפחדת מהסיטואציות שהיא חווה. בהקשר הזה אפשר להעריך את היוצרים, שלפי הדיווחים השמיעו לקירי בפעם הראשונה את קבצי השמע במהלך הצילום עצמו של הסצנה, ככה שהתגובות שלה אמורות להיות אותנטיות. קירי סיפרה שצילמו את חלקי הפודקאסט בסדר כרונולוגי, כך שהיא יכלה לחוות את ההתפרקות ההדרגתית של אווי לאורך הצילומים. בנוסף, הצוות צייד אותה באוזניות לביטול רעשים, שיצרו את ההפרדה בינה לבין הסט, מה שלדברה עזר לה להיכנס לתחושת האימה.

השורה התחתונה היא ש"רעשי רקע" הוא באמת סרט מפחיד לפרקים, שמתבסס על יצירת אווירה והפחדות דרך הקול, לפעמים מחוץ לפריים או לפחות בפינות החשוכות שלו. מה שפחות תמצאו כאן הוא הקפצות "זולות" או רציחות עמוסות בדם ובאיברים כרותים. חשוב לציין שהתחושות שתחוו כאן תלויות בחוויית הצפייה שלכם. במילים אחרות, אם אתם מאלו שאוהבים לראות סרטי אימה בחושך מוחלט, עם הסאונד בעוצמה גבוהה ובלי שאף אחד יפריע לכם – בתקווה שהילדות ימשיכו לישון ואשתכם לא תקום מהמיטה ותזרוק עליכם נעל על זה שהערתם את כל הבית – יכול להיות שתמצאו את עצמכם צמודים לספה. אם אתם מעדיפים צפייה קלילה יותר, תוך כדי גלילה בוואטסאפ או הקשבה לרעשים שמגיעים מהחדר הסמוך, אתם עלולים לפספס חלק ניכר מהחוויה.

חשוב לציין שלמרות שהסרט משתמש ברעיון של אימה המבוססת על הקלטות קוליות שהוא יחסית מרענן, חלק מהרכיבים של הסיפור יהיו מוכרים לחובבי הז'אנר, עם השפעות של סרטים כמו "תורשתי", "הצלצול" או "פעילות על טבעית". לטוב ולרע, החדשנות היא בעיקר באופן ההגשה, לא בהכרח במיתולוגיה או בעלילה. 

מודעה

סרט אחד, יותר מדי רעשי רקע

מה שפחות עבד לי הוא האופן שבו הסרט מפתח את הסיטואציות המסתוריות ומנסה לחבר ביניהן לסיפור אחד. קטעי ההקלטות הקוליות מפחידים בחלקם, אבל מצאתי את עצמי אדיש למדי לאחרים. הבעיה המרכזית היא האופן שבו הסרט מנסה לחבר ביניהם באמצעות שורה של מיתוסים, אגדות וסיפורי רקע שאמורים אולי להסביר את מקור התופעות המסתוריות. אנחנו מקבלים הסברים על משמעויות נסתרות בשירי ילדים כמו "מה, מה, כבשה שחורה" (Baa, Baa, Black Sheep) ו"גשר לונדון מתמוטט" (London Bridge Is Falling Down), לומדים קצת על התפתחות קריפיספטות מודרניות לצד שדה מיתולוגית הקשורה לפגיעה בתינוקות בשם אביזו (Abyzou), ונחשפים לציורים מטרידים (שלראשונה אולי בתולדות קולנוע האימה, לא מצוירים על ידי ילדים מעצבנים רדופים). כל אחד מהאלמנטים האלה עשוי להיות מעניין בפני עצמו, אבל החיבור ביניהם לא תמיד משכנע. באופן קצת אירוני, אני חושב שהסרט סובל מיותר מדי "רעשי רקע".

מעבר למיתולוגיות ולסיפורי הפולקלור, יש בסרט גם עיסוק לא מבוטל בדת ובאמונה, בעיקר דרך הרקע הנוצרי של אווי. האם הייתה אישה מאמינה שניסתה לקרב את בתה לדת, בעוד אווי התרחקה ממנה ונושאת כעת רגשות אשמה על כך שלא נענתה לבקשותיה להתפלל וללכת לכנסייה על רקע ההתמודדות עם אמה הגוססת, הסרט מעלה שאלות על היחסים בין אדם לאלוהים, על תפילה, אשמה ועל האפשרות למצוא נחמה באמונה דווקא ברגעים שבהם המוות הופך למוחשי כל כך. מקביל, היא מתמודדת עם משבר אישי הנוגע לאפשרות להפוך לאם. כאן נכנסת לתמונה גם אביזו, השדה המיתולוגית הקשורה לפגיעה בתינוקות ובנשים הרות, שהופכת את הפחדים האישיים של אווי לחלק בלתי נפרד מהאימה העל טבעית. יש כאן חיבור מעניין בין אמונה, אימהות, אשמה ומוות, ואפילו ניסיון לבחון אם האמונה יכולה להציע נחמה או הגנה ברגעים של חוסר ודאות. אלא שגם הרעיונות האלה, כמו המיתוסים האחרים בסרט, לא תמיד זוכים לפיתוח מספק.

התסריט מנסה לשלב את כל האלמנטים האלה עם הסיפור האישי של אווי, שמטפלת באמה הגוססת ומתמודדת במקביל עם משבר בחייה האישיים, לצד שאלות של אמונה ודת. יש כאן לא מעט רעיונות מעניינים, אבל נדמה שטואסון מתקשה להחליט איזה מהם אמור להוביל את הסרט. במקום לבנות בהדרגה תעלומת אימה אחת, שבה כל פרט נוסף מעמיק את המסתורין, אנחנו עוברים בין מיתולוגיות, סיפורי פולקלור ורמזים שלא תמיד מתחברים באופן מספק. התחושה היא שהתסריט מנסה להרחיב סיפור אינטימי ומצומצם באמצעות עוד ועוד שכבות של מידע, אבל לא כולן באמת נחוצות.

מעניין שהסרט הזה התחיל בכלל בתור מחזה רדיו, או מעין פודקאסט עלילתי שבו שני מנחים חוקרים הקלטות מסתוריות. טואסון פיתח את הרעיון בתקופה שבה טיפל בהוריו החולים, בזמן שהחל לקבל תשומת לב בקהילת האימה בזכות סרטוני אימה קצרים שהעלה ליוטיוב. בהמשך הוא יצר מזה תסריט, בתוכו שילב את חוויותיו האישיות, את האבל ואת רגשות האשמה שליוו אותו. הסרט צולם בבית שבו טיפל בהוריו בתקופה הזאת, וחלק מהמימון שלו הגיע מכספי הירושה שקיבל לאחר מותם. במובן הזה, "רעשי רקע" הוא פרויקט אישי מאוד, שהאימה העל טבעית שלו צמחה מתוך התמודדות אמיתית עם מחלה, מוות ואובדן. 

הסרט כן מנסה לשאול אם מה שקורה כאן הוא אמת לאמיתה, נמצא רק בדמיונה של הגיבורה או מתיחה, בין אם על ידי השותף לפודקאסט (שנראה שיודע קצת יותר מדי לפעמים) ובין אם על ידי בני הזוג המוקלטים עצמם. לטעמי, הטיפול במסתורין הזה היה מעט שטחי, ככה שלא הרגשתי רצון ממשי לדעת בדיוק מה קורה שם במסך, אלא התמקדתי במתח עצמו. התוצאה היא שהסרט מרגיש קצת איטי מדי לפרקים ומאבד מומנטום ככל שהוא מתקדם.

מודעה

עשייה קולנועית מרשימה במינימום תקציב

בצד החיובי, איאן טואסון בהחלט מפגין יכולות מרשימות מאחורי המצלמה, בטח לסרט ביכורים. עריכת הסאונד כאן מעולה, והקול הוא בעצם האויב האמיתי בסרט, לא פחות מאשר השדים שרודפים אולי את חלק מהדמויות. אחד ההישגים הגדולים של הסרט הוא שהוא הופך את פעולת ההאזנה עצמה למקור של חרדה. במקום להראות לנו מפלצת שמסתתרת בחושך, טואסון משאיר אותנו עם צליל עמום, נשימה או נקישה, ומאלץ אותנו לדמיין מה עומד מאחוריהם. במובן הזה, הצופה נמצא כמעט באותו מצב כמו אווי: שניהם מנסים לפענח את מה שהם שומעים, בלי לדעת אם מדובר באיום אמיתי או בפרשנות שנולדת מתוך הפחד.

כדי לשמור על עניין ולייצר תחושת איום, טואסון משתמש בכמה טריקים קולנועיים, כמו קומפוזיציות לא שגרתיות, זוויות צילום מעוותות ותנועות מצלמה שמדגישות את חוסר היציבות של אווי. חלק מהבחירות האלה עובדות היטב, אבל אחרות מרגישות מעט מאולצות. דווקא בסרט שמנסה ליצור תחושה אינטימית ואותנטית, יש משהו במחוות המצלמה המודגשות מדי שעלול להזכיר לנו שאנחנו צופים בסרט מתוכנן היטב, במקום להשאיר אותנו שקועים לחלוטין בחוויה.

גם התאורה משחקת תפקיד חשוב ביצירת האווירה. טואסון מייצר הפרדה ברורה בין שני חללים בבית: הקומה התחתונה, שבה אווי מקליטה ומאזינה לפודקאסט, מוארת בגוונים חמים יחסית ומספקת לה תחושת ביטחון מסוימת. למעלה, במקום שבו נמצאת אמה הגוססת, התאורה קודרת ומאיימת הרבה יותר. ככל שהסרט מתקדם, ההפרדה הזאת הולכת ומיטשטשת, גם מבחינה חזותית וגם מבחינת תחושת הביטחון של הגיבורה. הבית שאמור להיות המקום המוגן שלה הופך בהדרגה למקום שאין בו באמת מפלט, מה שבא גם לידי ביטוי במעבר מאור טבעי ליותר ויותר חשיכה. 

אנחנו מקבלים במאי עם חזון – ובעיקר כישרון – שמצליח להתמודד בדרכים יצירתיות עם תקציב נמוך. זוהי הפקה חסכונית (למשל, הוא בחר לשלב שירים שהפכו לנחלת הכלל, ללא צורך בתשלום עבור זכויות יוצרים), שמתבססת בחלקה על כספי הירושה שקיבל מההורים של הבמאי, 

מודעה

האם לראות את רעשי רקע?

"רעשי רקע" הוא סרט אימה דל תקציב שמצליח להוציא הרבה מאוד ממעט: שחקנית מרכזית אחת, לוקיישן מצומצם והתבססות כמעט מוחלטת על סאונד, תאורה ויצירת אווירה. איאן טואסון מפגין כאן כישרון קולנועי לא מבוטל, ובחלקים מסוימים מצליח לייצר אימה אפקטיבית ומטרידה למדי, בלי להישען על ההפחדות השגרתיות של הז'אנר. 

הבעיה היא שהיכולת הזאת לא תמיד מלווה בתסריט שמצליח להחזיק את הסיפור. ריבוי המיתוסים, הרמזים וההסברים לא מתגבש לתעלומה מספקת, והסרט מתקשה לספק תמורה הולמת למתח שהוא בונה. בסופו של דבר, נשארים עם לא מעט רעשים מטרידים בראש, אבל פחות מדי תוכן שמהדהד אחרי שהכתוביות עולות. במידה מסוימת, "רעשי רקע" מעניין יותר כקונספט וכחוויה קולנועית מאשר כסיפור שלם. במידה מסוימת, ההסרט מעניין יותר כקונספט וכחוויה קולנועית מאשר כסיפור שלם. 

אני בהחלט ממליץ לחובבי האימה לתת ל"רעשי רקע" הזדמנות, בעיקר אם אתם מעריכים סרטים שבונים פחד באמצעות אווירה וסאונד ולא באמצעות כמויות של דם והקפצות. רק אל תצפו בהכרח לתעלומת אימה שתספק את כל התשובות או לסיפור שיצדיק כל אחת מהתעלומות שהוא מציג.

מודעה

עוד כתבות שיפחידו אתכם

"מטרה חיה" יורה לכל כיוון, אבל קצת מפספס | ביקורת סרט "צלילה מסוכנת": האם סרט ההישרדות מתחת למים שווה צלילה? | ביקורת "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" קם לתחייה, אבל האם קובר את הזיכיון סופית? | ביקורת "לשכב להתחתן להרוג": לוסי הייל מנסה (שוב) למצוא אהבה, ואולי גם לא להירצח | ביקורת