צאי מזה: סרט חשוב ומעורר מחשבה, שתוכלו לראות ולשכוח | ביקורת
מאז ומעולם, סרטי אימה שימשו לביקורת חברתית, או אפילו פוליטית: החל מהסרטים האילמים הראשונים שביקרו (בצורה מרומזת ועדינה, במגבלות הצנזורה) תופעות כמו עליית הנאציזם בגרמניה, דרך סרטי הזומבים שהתכתבו למשל עם האיום הגרעיני ועד לסרטים שמתכתבים עם הפוליטיקה העכשווית, כמו יחסי שחורים-לבנים או התנועה הפמיניסטית “מי טו” (Me Too), שנלחמת בהטרדות ובתקיפות מיניות כנגד נשים. אני לא חסיד גדול של הסרטים האלו, מהסיבה הפשוטה שחלקם הגדול נוטה לדיון פשטני מדי ביחסי הכוח – לדוגמה, לבנים הם מרושעים ושחורים הם הקורבנות, או גברים הם אלימים ונשים הן קורבנות – ובחלקם דוחפים את המסר שלהם בצורה שהיא הכול חוץ מהעדינה.
מהבחינה הזו, הציפיות שלי לגבי “צאי מזה” (באנגלית: “Blink Twice”‘, כלומר, מצמצי פעמיים) – עבודת הביכורים בתור במאית של זואי קרביץ – היו די נמוכות. גם אם ניסיתי להימנע מהטריילר או מהדיונים סביב הסרט, הבנתי מהר מאוד שהוא הולך לעסוק בניצול הגברי של נשים וביחסי כוח, עד רמת הפשיעה המינית. בכל זאת, ניסיתי לגשת אליו כ”לוח חלק” וכמעט ללא ציניות, כדי לראות האם הוא יצליח להפתיע אותי ולחרוג מהדיון הדי דל בסוגיות החברתיות של תרבות ה-Woke. אחרי קצת יותר משעה וחצי אינטנסיביים, עם עבודת בימוי מעולה של קרביץ, משחק משובח של רוב הקאסט אבל תסריט צפוי ומעט פגום, יצאתי עם הרבה מאוד שאלות. מוזמנים לקרוא את חוות הדעת המלאה ולהבין למה.
כשהחדשות מהעיתון מגיעות למסך הקולנוע
“צאי מזה” הוא מסוג הסרטים שכדאי לדעת עליהם כמה שפחות לפני שניגשים לצפות. קודם כל, מכיוון שחלקים חשובים בעלילה נחשפים כבר בטריילר, כמו בהרבה מקרים אחרים. בנוסף, הידע המוקדם על התמות המרכזיות והעלילה יכול לכוון את הצופה למסלול מסוים, שלמען האמת קורה ברובו. זו אולי אחת הביקורות העיקריות של הסרט, שחושף יותר מדי קלפים בשלב מוקדם, לפעמים על חשבון יצירת המתח והמסתורין.
אבל בכל זאת, הנה כמה דברים שכדאי לדעת על הסרט לפני שניגשים לצפות בו. הגיבורה היא בחורה שחורה בשם פרידה (נעמי אקי), מלצרית קוקטיילים ואמנית ציפורניים (אממ…). יום אחד היא גוללת באינסטגרם שלה ונתקלת בסרטון בו המיליארדר סלייטר קינג (צ’אנינג טייטום) מתנצל על משהו שעשה – בשלב הזה אתם יכולים אולי לחשוד מה בדיוק – ושגרם לו להוריד פרופיל, לתת את הניהול לאדם אחר ולפרוש פחות או יותר לאי פרטי, בו הוא מקיים מסיבות. פרידה מזמינה את עצמה לערב גאלה שם היא פוגשת את סלייטר, שבאותו אירוע בשנה הקודמת החמיא לה על הציפורניים. אחרי כמה שעות קסומות ודי אפלטוניות, הוא מזמין אותה ואת חברתה ג’ס (אליה שוקאט), יחד עם עוד כמה צעירות שנראות מעולה, לבלות איתו ועם חבורת גברים שקרובים אליו באי פרטי מנותק, בלי טלפונים.
כאן, הצופה וכנראה כל אדם על הפלנטה היה מתחיל לחשוד. אבל אנחנו במותחן אימה הרי. חבורת הבנות מגלה את החיים הטובים, של מסיבות, אוכל משובח, אלכוהול וכמובן שגם סמים. זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, וכנראה שזה באמת ככה. בשלב מסוים, דברים מוזרים מתחילים לקרות באי. יש בחורה מבוגרת שמצביעה על פרידה ומכנה אותה “ארנב אדום”, או בושם מפרחים שגדלים באי, או איזה קטע עם נחשים. נקודת המפנה מגיעה כשקורה אולי משהו לאחת הבנות, ואז פתאום עולה החשד שמשהו מוזר קורה באי הזה, שאולי קשור לתקיפות מיניות ולמעשים נוראים אחרים.
הנה הטריילר של “צאי מזה”, שאפשר לוותר עליו אם אתם רוצים להימנע מכמה ספויילרים חשובים:
על פניו, זה ספויילר. ב”צאי מזה”, כנראה שלא. השם המקורי של הסרט הוא “Pussy Island”, שם שכמובן לא נבחר בסוף, אבל מאפשר לנו ללמוד קצת על התמות המרכזיות. באופן די חריג הסרט מתחיל עם אזהרת טריגר, שאומרת שהוא יציג בין השאר את הדברים האלו בדיוק. גם המבנה העלילתי שלו רחוק מלהיות מתוחכם מדי בהיבט הזה, עם קצת התחכמויות פה ושם. בניגוד לסרטים כמו “מתוקה רצח”, אני לא בטוח שהבעיה העיקרית כאן היא שהשיווק וקמפיין היח”צ של הסרט חשף יותר מדי, גם אם זה קורה בפועל, אלא שבתוך העולם הפנימי של הסרט הוא מתקדם בצורה מעט צפויה ומבולגנת.
הסרט מזכיר ביותר ממובן אחד כמה מקרים מזעזעים שכיכבו בעמודי החדשות בשנים האחרונות, כמו פרשת האי של ג’פרי אפשטיין (שהואשם בין השאר בסחר בקטינות לפני ששם קץ לחייו בתא המעצר) או המעשים הנוראים שמיוחסים לביל קוסבי, לפאף דדי ולאחרים. למרבה הצער, בתור צופה ישראלי חלק מהמראות הלא פשוטים שיופיעו בחלק השני של הסרט הם יותר מאשר אזהרת טריגר, במיוחד אחרי מעשי הזוועות של החמאס ה-7 באוקטובר – גם נגד נשים. היה בעיקר שוט רציף אחד של בערך דקה שהיה די מזעזע עבורי. הסרט מציג הרבה אלימות בחלק השני שלו, חלק סטנדרטי וחלק שגרתי פחות. ראיתי הרבה סרטים קיצוניים יותר, אבל בנקודת הזמן הנוכחית יכול להיות שהמראות כאן יהיו בלתי הולמים עבור חלק מהצופים הישראליים.
צאי מזה: הבימוי מעולה, הכתיבה קצת פחות
אפשר לראות שקרביץ מושפעת מלא מעט טקסטים קולנועיים, לטוב ולרע. הרפרנס הברור ביותר הוא “תברח” (Get Out) של ג’ורדן פיל, כזכור זוכה האוסקר על התסריט המקורי, שעסק במאבקי כוח בין שחורים ללבנים, או ליתר דיוק שיעבוד. אמנם הסיטואציה של בחור שחור שפוגש לראשונה את הוריה של חברתו הלבנה שונה מאשר בחורות שפוגשות מיליארד עשיר וחבורת גברים באי פרטי, אבל מבנה הסרטים והתמות די מזכירים. כמובן שאת ה”תברח” וההיפנוזה בסרט של אסטר אפשר להקביל ל”מצמץ אם אתה נמצא במצוקה” שחוזר כמה פעמים ב”צאי מזה”, ומתקשר גם למוטיב הצילום. יש כאן השפעות של סרטי אימה אחרים מהשנים האחרונות, כמו “מידסומר” המצוין של ארי אסטר, או “התפריט” שלקח את מלחמת המעמדות לזירת המסעדנות, או “אי הפנטזיות” המאכזב שהציג סיפור על אי שמאפשר להגשים את כל הפנטזיות, עם מחיר כבד מאוד.
רוב הזמן, קרביץ מצליחה לקחת את התסריט ואת ההשפעות האלו לכיוונים חיוביים. הסרט נראה מעולה עם כמה שוטם לא שגרתיים, הקומופוזיציות מעניינות, יש שימוש יצירתי בגוונים (בעיקר לבן וגווני היסוד) ועבודת הסאונד לרוב מעניינת. הבחירות של קרביץ מקוריות ומעידות על “חוש מוזיקלי” – לטוב, אתם זוכרים מי זה אבא שלה – מה שיוצר לפעמים ניגוד מעניין ואירוני עם מה שאנחנו רואים על המסך. אפשר לראות לזה ביטוי מובהק באותו שוט רציף ואכזרי שהזכרתי קודם, כנראה הסצנה שאני אקח איתי מהסרט הזה.
הבעיה הגדולה יותר היא שהתסריט רחוק מלהיות מהודק. אני לא טוען שכל סרט על אי בודד צריך להיות על טבעי (כמו “אבודים”) או להציג תעלומה בה כולם חשודים (“רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית”), אבל יש כאן מקום לשיפור ולקצת יותר עניין. הסרט סובל מקצב שאינו אחיד, רבים יגידו שקצת איטי מדי בחלקו הראשון. ככל שאנחנו מתקרבים לפתרון התעלומה אנחנו מגלים שלמעט טוויסט אחד או שניים – הרוב די צפוי, מה שקצת מוריד את המתח וגורם לכך שהסרט לא מתקדם בכיוון שהוא היה יכול. יש כאן רמזים מעניינים, חלקם מתגלים רק בצפייה חוזרת, אבל הכיוון שהם לוקחים אותנו אליו הוא לא מעניין או מפתיע מספיק. כפרפרזה על שם הסרט, אפשר בהחלט למצמץ במהלכו יותר מפעם אחת וגם פעמיים.
יש כאן כמה חורים גדולים ונקודות של חוסר היגיון בעלילה: קצת קשה להבין את החוקים בעולם שהסרט בונה ביחס לשאלות שהוא עוסק בהן, כמו למשל השיכחה, וזה נראה קצת רנדומלי. לפעמים התחושה היא שקרביץ ושותפה לכתיבה בחרו במשמעות האוניברסלית, האקטואלית או הסמלית של הסצנות במקום מה שמתרחש בעולם הפנימי של הסרט.
בלי לחשוף יותר מדי, מעבר ליחסי הכוח בין גברים לנשים, לאלימות הזוועתית ולמחשבות על מעשי נקמה, יש כאן דיון קצת עמוק יותר על חרטה, הדחקה, פוסט טראומה, הפער בין החלום למציאות ועוד. כמו הרבה מאוד סרטים אחרים שמציגים נרטיב דומה – לדוגמה, “ההזמנה” שכתבנו עליה כבר באתר – היו כאן יותר מדי נושאים שהסרט עסק בהם, מה שיצר עומס. כי אם לא מספיקים צדדי ה-Me Too והפערים המגדריים שבוהקים בו מאוד, קרביץ החליטה להוסיף כמה נקודות על הבדלי מעמדות כלכליים, יחס בין שחורים ללבנים, תרבות האינסטסנט, הצריכה המוגזמת בדור שחי על ה”כאן ועכשיו” וכנראה עוד כמה נושאים שאני לא זוכר כרגע כי הסרט היה עמוס מדי בהם.
הדיון הזה נשאר בעיקר ברמה התיאורטית כי מבחינה עלילתית ההסברים לא משכנעים מספיק, ככה שהרשיתי לעצמי “להשלים פערים” ולחשוב במהלך הסרט כמה פעמים על אסוציאציות שהסרט לקח אותי אליהן: החל מהשבעה באוקטובר, דרך מקרים כמו האי של ג’פרי אפשטיין ועד לשיר המרגש ההוא של שי המבר הנהדרת, “פעם את לילה”, שמתאר חוויה של תקיפה מינית ושהזכיר לי ביותר ממובן אחד את מה שקורה בסרט, בלי לפרט. זה אולי יישמע מוזר, ואפילו עלול להישמע על גבולות ה”הגסברה”, אבל לדעתי העיסוק של הסרט בנושאים כל כך חמורים היה יכול להיות קצת עדין יותר, לפחות ברמה הרגשית. יש כאן כמה רגעים חמורים שכמעט עוברים מתחת לרדאר או מוזכרים כבדרך אגב, לכאורה כחלק מהמבנה הנרטיבי של הסרט.
הקאסט של צאי מזה עושה את העבודה (בערך)
האמת היא שהופתעתי לטובה מעבודת הבימוי של זואי קרביץ, וזיהיתי אצלה הרבה מאוד כישרון. הבת של לני קרביץ והזמרת ליסה בונה נמצאת בהוליווד מאז גיל 18 בערך, תחילה בתור שחקנית. ראינו אותה למשל ב”אקס מן: ההתחלה” הדי מפוספס, בשלושת סרטי טרילוגיית “מפוצלים” (או איך שלא קוראים לסדרת הספרים/סרטים הזו עם שיילין וודלי, שכוללת את “מפוצלים”, מורדים” ו”נאמנים”), בשני סרטי “חיות הפלא”, ב”מקס הזועם” (בתור אחת מהנשים של ג’ו, אפרופו אלימות מינית ועינויים נגד נשים) וגם בתור “אשת החתול” של באטמן. פילמוגרפיה לא רעה, וכך גם ההופעות שלה ברוב הסרטים, אבל קשה לומר שקרביץ היא אחת השחקניות המוכשרות בדור הנוכחי של הוליווד.
העבודה על התסריט של “צאי מזה”, ביחד עם אי’ טי’ פייגנבאום, התחילה לפני משהו כמו שבע שנים. עם הזמן, היא החליטה שהיא רוצה גם לביים את הסרט. במהלך אותן השנים היא גם החלה במערכת יחסים עם צ’אנינג טייטום והחליטה ללהק אותו, כשהיא עצמה תהיה רק מאחורי המצלמה. התוצאה מראה שיש לה את השילוב הדרוש של כישורים וקשרים. כצעד ראשון, היא הצליחה לגייס כאן צוות מוכשר מאוד של שחקנים. בתפקיד הנבל – לכאורה או שלא – תמצאו את צ’אנינג טייטום המוכשר והאנדרייטד, שהוא במקרה גם הארוס שלה. את התפקיד הראשי קיבלה נעמי אקי. יכול להיות שהשם הזה לא יגיד לכם יותר מדי, אבל מדובר בשחקנית מוכשרת, שזכתה בפרס האקדמיה הבריטית עבור תפקידה בסדרת הטלוויזיה “סוף הפאקינג עולם” ולהרבה מאוד שבחים על ההופעה שלה בתור ויטני יוסטון בסרט הביוגרפי על אגדת המוזיקה. אהה, והיא גם כהת עור, ויש לזה כנראה חשיבות ב”צאי מזה”.
הקאסט כולל גם את השחקנית הפורטו ריקנית הלוהטת והמאוד מוכשרת אדריה ארחונה (שעשתה תפקידים מעולים בסרטים כמו “פסיפיק רים: המרד”, “מורביוס” ו”היט מן” המפתיע), סיימון רקס (שאנחנו זוכרים בתור כמה תפקידים קומיים בעשורים האחרונים, כמו בשלושת סרטי “מת לצעוק”), היילי ג’ואל אוסמנט (כבר לא רק “הילד ההוא מהחוש השישי”), כריסטיאן סלייטר (“מר רובוט”, “ראיון עם הערפד”, “רומן על אמת”) ואפילו זוכת האוסקר ג’ינה דיוויס (“תייר מזדמן”, “תלמה ולואיז”). יופי של נקודת התחלה, כשרוב הקאסט משקיע ועושה עבודה מצוינת. הבעיה היא שלרוב השחקנים כאן אין יותר מדי על מה לעבוד, וחבל. אקי בהחלט עושה את המקסימום, גם אם הדמות שלה חסרה קצת עומק רגשי שיתרום להזדהות של הצופה איתה.
בעיניי, את רוב ההצגה גנבה (שוב) אדריה ארחונה, בתור כוכבת ריאליטי שמקנא בהתחלה בפרידה אבל עוברת שינוי מסוים בעקבות ההתפתחויות בעלילה, וגם מצליחה גם לשלב הומור בין הרגעים הקשים שהדמויות עוברות. לדעתי, מבין השחקניות העולות של הקולנוע הלטיני, היא בוודאי אחת הבולטות. בעיקר על רקע העובדה שחלק מהדמויות נשארות על תקן קוריוז.
בסופו של דבר, “צאי מזה” הוא סרט חשוב ומעורר מחשבה, עם יופי של קאסט, כמה הברקות ברמת העשייה הקולנועית, מספר סצנות שמשאירות חותם ומסר רלוונטי מאוד לתקופה שלנו. בצד השלילי, הוא גם מעט מבולגן, לא עומד באמות המידה של סרט מתח וכולל חוסר אחידות, לדוגמה בקצב שלו או בעובדה שהוא מחליף יותר מדי ז’אנרים. יהיה מעניין מאוד לעקוב אחרי העבודות הבאות של זואי קרביץ ולראות אם קיבלנו שם מעניין חדש בעולם האימה, או עוד שחקנית צעירה שעושה בהצלחה את המעבר לעולם הבימוי (אחרי גרטה גרוויג, אוליביה ווילד, אנה קנדריק ואחרות). בכל אופן, אני אהיה שם כדי לראות את זה, בתקווה שהסרט הבא שלה באמת יגרום לי לא למצמץ מרוב מתח או פחד.
